>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
הסיפור שלו מוכיח, שלמרות שיש עדיין בצבא שלנו הומופוביה מצד חיילים, יש גם מפקדים מדהימים ותמיכה רחבה על מנת למגר את התופעה במטרה לדאוג לרווחת החייל. חשוב מאוד לקרוא את הסיפור המרגש של שחר עד הסוף ולהבין את המסר שהוא רוצה להפיץ.
"באוגוסט 2010 התגייסתי לצה"ל. תהליך הגיוס היה רגיל, והמערכת הצבאית לא ידעה כלל על היותי הומו. במהלך הטירונות החיילים לא ידעו על הנטיות שלי והטירונות עברה בסדר. אחריה שובצתי בתור מאבטח מתקנים בחיל האוויר בבסיס קטן בצפון הארץ.
הייתי חייל שקט שלא מתבלט בין החבר'ה בבסיס, ובכל זאת היחס שלי עם החיילים היה בסדר .
בסוף מרץ 2011 החלטתי לעשות את הצעד ולצאת מהארון בבית המשפחה. לא בדיוק קיבלו את זה ואחי הגדול החליט שהוא לא רוצה להכיר בי יותר כאח וניתק איתי קשר לתקופה של כמעט שנה, פה ממש נסגרתי כלפי המשפחה ולא סיפרתי להם מה שאני עובר יום יום כשאני נמצא בבסיס.
מתחילות העקיצות
אבל גם לבסיס הידיעה הגיעה, והתחילה תקופה מוזרה. רוב החיילים חשבו שאני עושה זאת כדי לצאת מהצבא. פתאום הרגשתי מה זה להפסיק להתחבא ולהסתיר את מי שאני. החיילים בבסיס לא כל כך ידעו איך לקבל את זה שאני הומו.
בשבועות הראשונים של אחרי היציאה מהארון לא יצאתי כמעט מהחדר, אך לאחר כמעט חודש התחלתי להיפתח יותר והייתי יוצא יותר מהחדר ויושב עם החבר'ה בבסיס.
הישיבות עם החיילים היו בהתחלה קצת עוקצניות בגדר של צחוק מבחינתם, אבל אותי זה לא ממש הצחיק. ניסיתי להראות כאילו הכל בסדר.
מפעם לפעם העקיצות הפכו ליותר ויותר כואבות ובלתי נסבלות. חלקן אפילו נחשבות להטרדה מינית. "בא לך למצוץ לי?" , "כבר קיבלת השבוע?", "אתה המקבל או הנותן?". בפעמים אחרות כשהייתי יוצא לעשן סיגריה, היה חייל קבוע שהיה אומר את המשפט "שחר תתנדף מפה".
לא ישבתי בשקט ועקצתי בחזרה. כמובן, אף חייל לא התקלח איתי. כיבדתי אותם ולא נכנסתי למקלחת בזמן שחיילים אחרים התקלחו.
שעה מיוחדת להתקלח לבד
המצב התחיל להידרדר בבסיס. פעם אחת בזמן שהתקלחתי חייל בא ואמר לי "צא צא אני רוצה להתקלח", עמדתי המום ועניתי "אתה יכול להיכנס", אז הוא ענה לי "יאללה יאללה צא צא יא חתיכת קוקסינל". בשלב הזה כבר ממש התעצבנתי ונפגעתי אז עניתי לו באותה צורה שהוא דיבר כלפי "אתה רוצה להתקלח? כנס.. אל תדאג אני לא אאנוס אותך, ולא אסתכל על הגוף הדוחה שלך"
החייל התעצבן, קילל אותי וחיכה שאסיים להתקלח.
הפתרון של הקצין היה להגדיר שעה משלי כל יום במקלחות ואני סירבתי לפתרון כי זה לא היה ניראה לי צודק, עם כל הכבוד שאני הומו אני לא שונה מאף חייל אחר בבסיס.
יותר מאוחר באותו שבוע קרה מקרה נוסף, בו אותו חייל עקץ אותי שוב על היותי הומו. "למזלי", הקצין שלי שמע את זה אז כבר לא הייתי צריך סוג של הוכחה.
החייל נשפט, ובכך חשבו המפקדים התופעה תיפסק והם יצליחו למגר את התופעה. כמובן שזה לא ממש עזר, לא אהבתי ללכת להתלונן ולצאת 'מלשן', אז הייתי סופג וסופג עקיצות כואבות בלי סוף ובלי גבול .
ממילים למעשים: "הוא השכיב אותי על המיטה"
לאחר תקופה מסוימת, ממילים זה הפך למעשה שחצה כל גבול אפשרי: החייל שהעלו למשפט התחיל שוב לעקוץ כמו תמיד: "בא לך למצוץ לי? יש לי זין גדול" עניתי לו שממש לא ושאני לא אוהב את הדיבור הזה. היינו ליד החדר שלו ולא היה אף אחד בחוץ, הוא משך אותי ביד, הכניס אותי לחדר נעל את הדלת השכיב אותי על המיטה ונשכב מעלי. הוא התחיל ללקק לי את האוזן ולגעת בי, אני התעצבנתי וניסיתי להוריד אותו ממני. כשהוא ראה שאני רציני, הוא קם ממני ופתח בצחוק מגוחך.
אותי זה ממש לא הצחיק ולקח לי זמן לעכל את מה שעברתי. פחדתי ללכת ולספר על זה למישהו ופשוט התחלתי לבכות. במקרה, ידידה טובה שלי ראתה אותי ושאלה אותי מה קרה. אותה חיילת הייתה גם ידידה טובה של אותו חייל שהטריד אותי מינית, סיפרתי לה ובקשתי שלא תספר לאף אחד שאף אחד לא ידע. היא אמרה לי שאני צריך להתלונן ואני פחדתי לעשות את המעשה ולדווח לקצינים כי פחדתי שברגע שאספר, יחרימו אותי עוד יותר.
הייתי שבור באותו היום. נכנסתי לחדר, נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי. תפסתי את הנשק, הכנסתי מחסנית, דרכתי את הנשק והעברתי אותו למצב בודד כשהאצבע על ההדק. רעדתי בכל הגוף והמשכתי לבכות בהיסטריה. כתבתי מכתב קצר, הנחתי אותו על הארונית ליד המיטה שלי כדי שיראו אותו. זה היה מכתב הפרידה שלי מהמשפחה והחברים.
כשכבר הייתי מוכן ללחוץ על ההדק, עצרתי. חשבתי לעצמי האם זה מה שיעזור? אם אני אתאבד זה באמת יזיז לאותם חיילים שעקצו אותי? בלי סוף חשבתי על המשפחה שלי ועל הסבל שזה יגרום להם. נצרתי את הנשק, הוצאתי את המחסנית והחלטתי שאני הולך לקצין שלי .
המפקד חיבק ואמר: "אתה בחור חכם"
אמרתי לו שאני כבר לא יכול להמשיך להיות במקום הזה יותר ושייתן לי לצאת הביתה כי אני כבר לא יודע ולא מסוגל להתמודד עם מה שאני עובר בבסיס. הקצין אישר לי לצאת לחמשוש בנוסף לשבוע חופש שמגיע לי בתור מאבטח מתקנים.
לאחר שבוע וחצי חזרתי לבסיס, והמפקד בסיס זימן אותי לשיחה. הוא ביקש שאתאר לו מה שאני עובר בבסיס ומה בדיוק החיילים אומרים. ישבתי וסיפרתי לו את הכול מלבד אותה הטרדה מינית, די פחדתי לספר לו כי ידעתי שזה יגמר בצורה קיצונית. היום אני מצטער על זה שלא היה לי את האומץ להתלונן.
אחרי ששמע את כל הדברים, הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבור בסיס ואני סירבתי בתוקף. הוא היה מופתע ושאל אותי מדוע אני לא רוצה להחליף בסיס עם כל מה שאני עובר פה. עניתי לו שלא אתן לאף אחד את העונג לשבור אותי, מבחינתי הבריחה זאת לא הדרך פתאום הנכונה.
המב"ס נעמד, התקרב לעברי וחיבק אותי. הוא אמר "אין הרבה אנשים כמוך, אתה פשוט בחור חכם ובזכות זה אתה תצליח בחיים". חייכתי עם דמעות בעיניים והודיתי לו על כל התמיכה.
היום אני מרגיש שהצלחתי לעבור ולהתמודד עם הקושי הגדול שחוויתי, העבר כבר מאחוריי, אני מסתכל קדימה וחושב בחיוב איך להתקדם בחיים. צריך להמשיך בראש מורם ובגאווה. היום אני נורא גאה בעצמי ובאיפה שאני נמצא.
היה חשוב לי לבוא ולשתף את הסיפור שלי עם מסר מאוד ברור: אם יש חיילים שעוברים סוג מסוים של הטרדה, אל תפחדו לגשת לאחד הקצינים ולדווח כי בסופו של דבר רק אנחנו נשארים עם אותם צלקות, לא החיילים שבשבילם אנחנו עוד סתם אנשים. תעשו את הצעד ותיגשו להתלונן, בצה"ל יש קב"ן ומש"קית ת"ש שיכולים לעזור הרבה. זאת לא בושה וזה לא "לצאת מלשן". אנחנו שווים בדיוק כמו כולם, ולא משנה מה הנטייה המינית שלנו."
שחר הוא מבחינתי גיבור, ברגעים כל כך קשים הוא הצליח להתאפס על עצמו ולהוביל אותו למקום טוב יותר. הוא ידע שהכל תלוי בו, שהוא אחראי על החיים שלו, ולכן הצליח למצוא את התמיכה הנכונה, יצא מזה, ועם החיזוק הנכון של מפקד הבסיס שינה לחלוטין את ראית החיים שלו. מקווה שהסיפור של שחר זה נקודת אור לחיילים ותלמידים, יש מי שמקשיב ותומך
לקבלת תמיכה נוספת: מרכז דיווח על מקרי אלימות ולהט"בפוביה ('יש עם מי לדבר') , 03-6205590.