אני לוחשת באוזנו של סתיו ונשבעת לו שתמיד תמיד אוהב אותו ואדאג לו – עד יומי האחרון. קיבלתי מבני תשובות לכל שאלותיי, אפילו האינטימיות ביותר. והבנתי שהבן שלי ה-ו-מ-ו.
הייתי בחוסר אונים מוחלט. איך אני מתחילה מכאן? כאילו נולד לי ילד חדש, עם רצונות שונים, עם חיים שונים וחדשים. ואז עולות לי תמונות של ילדים נכים, ילדים אוטיסטים, ילדים שנפלו לסמים, ילדים שגנבו, רצחו, אנסו. הנעדרים, הילדים שנהרגו, לא עלינו.
ואז אני מבינה שאני לא רוצה להתחלף עם אף אחד אחר. ריבונו של עולם מה עובר עלי? על מה אני בוכה ומייללת? אני רוצה את הבן שלי כמו שהוא, ושישאר בדיוק ככה. נרשמתי לבלוג של הורים במצב דומה לשלי, שאלתי שאלות וקיבלתי תשובות. וככה בעצם למדתי את הנושא, והבנתי שאני לא לבד בעולם. הבנתי שהוא נולד עם נטיות אלו, אז מי אני שאתווכח עם האלוהים שבחר בבני שיוולד ככה?
פרק ג': שיחות עם המחנכת והאחים
קבעתי פגישה עם המחנכת של בני, שהייתה במקרה גם היועצת החינוכית של השכבה. ביקשתי ממנה שלא תיידע את סתיו על הפגישה הזאת. בפגישה שיתפתי אותה וסיפרתי לה על אתמול, וסיפרתי לה שסתיו הומו. ולשמחתי, היא הודיעה לי חד-משמעית שפעלתי נכון בצורה שבה הגבתי – שחיבקתי, שליטפתי והודעתי על אהבתי הבלתי פוסקת ללא תנאים.
היא הוסיפה שבגיל כזה מוקדם לא תמיד הילדים בטוחים לגבי נטייתם המינית, ויש עדיין שמתבלבלים ואחר כך חוזרים להיות בנים "רגילים". הראיתי לה את המכתב שבני השאיר לי. היא לא הפסיקה להביט בו להנהן בראשה, כאילו זה היה מכתב ארוך שלא נגמר, אך הסתבר שהיא הייתה פשוט המומה מהניסוח הבוגר והישיר.
היא אמרה שמהכתוב ניתן להבחין בקשר החזק שיש בינינו, ושאסור לי לנפץ את הקשר החזק בזה שאני אפנה לו גב. היא נתנה לי להבין כמה בני חזק שהוציא את ההצהרה החוצה, בו בזמן שישנם אנשים שנמצאים בתוך הארון האפל הזה במשך שנים וחוששים לצאת ממנו, מהפחד של הלא נודע, פחד מתגובות המשפחה והחברה.
לבסוף סיכמה שרצוי שאניח לבני בנושא הזה, מפני שיכול להיות שזה מצב מחשבתי רגעי של בני הטיפשעשרה, ושהכל יחלוף כאילו לא קרה דבר. היא הוסיפה שחשוב להמשיך לאהוב אותו כמו שהוא – למרות שלא חשבתי לרגע אחרת.
ביקשתי ממנו להניח לזה עד סוף הלימודיים בתיכון
בשעות הערב ישבנו לאכול, ובזמן האוכל אמרתי לבני שאני חושבת שאת חייו האישיים והפרטיים ישמור לעצמו, מבלי לספר לחבריו ללימודים. זאת כיוון שילדים יכולים להיות מאוד אכזריים ופוגעים במצבים כאלה, וזה דבר שיכול לפגוע בו ובלימודיו – דבר שמאוד חששתי מפניו.
הוספתי ואמרתי שיש לו תמיד אותי. אם הוא רוצה לשתף אותי במשהו או להיוועץ בי, אני כאן בשבילו תמיד.
פרשתי בפניו את הקשיים שעלולים להיות, והסברתי לו את ההשלכות שעלולות להיווצר במקרים כאלה. סתיו הבין את משמעות הדברים, והבין שבשלב זה בחייו, עליו להתמקד אך ורק בלימודים ולא בנטיותיו המיניות. ביקשתי ממנו להניח לזה עד סוף הלימודיים בתיכון. גם כדי שזה לא יעסיק אותו ויפריע למהלך הלימודים וגם כדי שיגיע לגיל יותר מבוגר, יציב, כדי להחליט אם הוא אכן הומו או לא – דבר שלא ישנה לי. אמשיך לאהוב אותו עד אין קץ.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתף את אחיו ואחותו הבוגרים בעניין הזה, והוא אמר שהוא עדיין הוא לא מוכן בשלב זה.
במשך מספר חודשים לא עלה הנושא לשיחה, אך תמיד הייתי עם האצבע על הדופק. נכנסתי למחשב שלו ללא ידיעתו, ובודקת את אתריי האינטרנט שהוא ביקר בהם. גיליתי שהוא גולש לאתרי גייז, וזה רק חיזק אותי שאכן בני הומו.
אבל יחד עם זאת, חייו החברתיים תססו. היו מבקרים בביתנו – חברות וחברים מבית הספר היו יושבים שעות כדי לשיר ולנגן. סתיו מוכשר בנגינה על גיטרה, פסנתר ואורגן, ויודע לשיר מקסים. וכך, כשחבריו באו לשבת בחדרו, הם העבירו יחדיו שעות על גבי שעות בהנאה מרובה.
"זה מה שאלוהים החליט – וזה מה שיהיה"
לאחר חצי שנה החלטתי שצריך לערב ולשתף בידיעה את ילדיי הגדולים, כי הבנתי שקשה לי לשמור לעצמי סוד כזה. עלי להוציא את זה ממני למישהו שסתיו קרוב וחשוב לו. דיברתי עם בתי וסיפרתי לה בצורה הכי ישירה. ידעתי שהיא תקבל את זה בהבנה, וכך היה.
עם בני הגדול זה היה קצת שונה. היו לי חששות. לא ידעתי איך הוא יקבל את הידיעה. חיכיתי לרגע ולזמן הנכון תמיד ניסיתי לדמיין את רגע הבשורה. איך אני מתחילה בשיחה כזאת ועם ידיעה שכזאת על אחיו?
והרגע הזה הגיע. ישבנו בחצר הבית, רק שנינו. בני הגדול שאל: "אמא מה עובר עלייך? מה יש לך? למה את נראית כל כך שקועה ומבולבלת?". החלטתי שזה הרגע הנכון. סיפרתי לו על הקשיים המרובים שבחיי, ופרצתי בבכי. ביקשתי ממנו להמתין לרגע, וכשחזרתי הגשתי לו את המכתב שבני סתיו השאיר לי לפני כמה חודשים.
בני קרא את המכתב, התבונן בו מספר דקות, לקח נשימה עמוקה וארוכה ואמר: "נו, אז מה? אם הוא כזה והוא בטוח בזה אז זה מה יש". ואז הוא שאל: "אמא יש משהו שאפשר לעשות או לשנות?". גם הוא לא יודע כלום על הומואים. אמרתי שלא! אין מה לעשות!
"אז זהו, אין מה לעשות", אמר. "נמשיך לקבל ולאהוב אותו כמו תמיד. הרי כלום לא ישתנה. סתיו נשאר אותו בן אדם. זה מה שאלוהים החליט, וזה מה שיהיה".
"בני אמר, אם מציקים לסתיו – אני פה!"
בני הגדול שאל אם סתיו יודע שהתכוונתי לספר לו על זה. אמרתי לו שהוא לא יודע על השיחה, וגם לא קיבלתי ממנו אישור על כך. החלטתי על דעת עצמי שהגיע הרגע להוציא החוצה ולשתף אותו ואת אחותו. "הרי אתם האחים שלו, ואתם חייבים לדעת ראשונים, לפני שתשמעו את זה מאחרים".
בני שמח ששיתפתי אותו בסוד, והוסיף ואמר: "אמא תגידי לסתיו שהוא יכול לבוא אלי ולדבר איתי, ושירגיש בנוח לשוחח איתי על כל נושא. ואם יש לו בעיות או מציקים לו ילדים – אני פה!".
אבן נגולה מלבי. ילדיי קיבלו את אחיהם כמו שהוא, ויודעים הכל – ומצדי שכל העולם ואשתו יקפצו לי. זה בני ואלו ילדיי, שאני גאה בכל אחד ואחת מהם. אני אפילו גאה בעצמי, שהרי מהחינוך שלי הם צמחו ולמדו לקבל את השונה, במקרה הזה את אחיהם.
סתיו פרח והצליח בלימודים ובחיי החברה. חברים וחברות תמיד היו סביבו, והוא המשיך להיות ילד מקובל ואהוב.
המשך יבוא.
>> כאילו נולד לי ילד חדש. מה עכשיו? פרק שני
>> הפרק הראשון ביומנה של אמא גאה
הורים, רוצים לשתף אותנו בהתמודדות שלכם עם היציאה מהארון של ילדכם? שלחו לנו את סיפורכם בצירוף מספר טלפון ומייל