כיתה ה' הייתה הפעם הראשונה שבה אמרו לי: "הומו". בית ספר רעים באשדוד היה חממה נפלאה עבורי, עליה אני מסתכל היום כזיכרון מתוק. אבל כבר אז התחלתי להרגיש שאני שונה מכל החברים שלי לספסל הלימודים. והם כבר טרחו להבהיר לי מהו השוני הזה.
בחופש הגדול לקח אותי אבא למסע קניות "חוזרים לבית הספר". זה תמיד היה סוג של חגיגה – אני מתרוצץ בחנות ענקית, בוחר את סוג הקלמר, את סוגי העטים, העפרונות, המחק, המחדד, הטושים, המחברות ושאר ירקות.
ואז צריך לקנות ילקוט חדש, כי הקודם כבר קרוע. אחרי לבטים רבים, אני בוחר בילקוט ורוד. קצת מצחיק לאור העובדה שכיום אני לא סובל את הצבע הפקאצי הזה. "זה תיק לבנות", אמר אבא. "למה?", שאלתי. "לדעתי זה תיק יפה, ובא לי עליו". איפשהו, תמיד קינן בי הרצון לעשות משהו שונה, מעבר למוסכמות. למרות שידעתי שיהיה לכך מחיר.
"טוב", אמר אבא ומשך בכתפיו. אבא אף פעם לא התרגש יותר מדי. הוא תמיד היה הצד הסובלני יותר במשפחה. אני חושב שזה בגלל שהוא היה מורה, ולא סתם מורה – מורה לימאות. הוא לימד בבית הספר אורט ימי אשדוד את מה שהוא אוהב יותר מכל. השילוב של איש חינוך וימאי המבלה חלק ניכר מזמנו במרחבי הים הפתוחים, גרמו לו להיות אדם רגוע ורחב אופקים.
חוץ מזה, אני יודע כיום שבהפלגות מסוימות לחו"ל, שהיו חלק מתוכנית הלימודים עבור תלמידים שנמצאו ראויים להצטרף, היו תלמידים שהתוודו בפני אבא שלי על נטיותיהם המיניות, ומצאו בו אוזן קשבת. נראה לי שזה היה אחרי "סיור ציצים", מעבר עם הספינה לאורך חופי יוון, שם תיירות סקנדינביות משתזפות בלי חלק עליון, טופלס בלשון הדיבור. בעוד כולם התלהבו ושרקו, הארוניסטים הרגישו לא שייכים.
"תראה איך שאתה הולך – כמו הומו"
חזרנו הביתה (לבית של אמא; אבא ואמא גרושים כבר מאז שאני בן 7, היחסים ביניהם מצוינים). הצד של אמא במשפחה תמיד היה הומופובי וגזעני יותר. וכך גם הייתה התגובה על הילקוט הוורוד. "מה, אתה ילדה?", שאלה אמא. "אני חושבת שזה גועל נפש שבן יילך עם תיק ורוד". אני התעקשתי: "אני חושב שזה יפה, ולא אכפת לי מה יגידו".
אוהו, ואמרו. ועוד איך שאמרו. "הוא הולך עם תיק ורוד!", צחקו כולם. זה דווקא לא הפריע לי, כי התכוננתי לזה. בהמשך, כבר החלפתי לילקוט כחול כהה, כי גם הוורוד נקרע לי. כמו שאומרים, איכות היא לא מילה גסה.
אבל אז זה הגיע בבום: "דני, תראה איך שאתה הולך, כמו הומו". מה?! מה אמרו לי? אני הולך כמו... לא! אני לא כזה, אני נורמלי, אני רגיל! אני חייב לשנות את צורת ההליכה שלי, כי כולם חושבים שאני הומו. אבל אני לא מצליח. עכשיו אני הולך עוד יותר מוזר. מזכיר לי את האגדה על העורב, שהולך בריקוד, כיוון שניסה לשנות את צורת ההליכה, אך כשלא הצליח, לא זכר מה הייתה הצורה הקודמת.
ואז, אחרי שהתחלתי לרקוד ריקודי עם, כולם קראו לי: "קוקסינל". לא ידעתי מה זה בדיוק, אני ידעתי שזה משהו רע שקשור להומואים.
למה זה כל כך נורא שאני אוהב לשחק בבובות?
נורא רציתי בובה שאפשר יהיה לסרק ולעשות לה צמות. אבל לא ברביות, כי זה סתם יקר. לקחתי קצת מדמי הכיס שלי, וקניתי בובה חמודה כזאת, לא רזה, אבל עם שיער שאפשר היה לעשות לו צמות.
יום אחד הבאתי אותה לבית הספר, כדי להראות לידידה מהכיתה. מהר מאוד עברה השמועה מפה לאוזן, וכולם החלו לצחוק עלי. הפעם גם הייתי "נקבה". למה זה כל כך נורא שאני אוהב לשחק בבובות.
אני גם זוכר שפעם ראיתי סבל הובלה פורק רהיטים ממשאית מתחת לבניין הסמוך. הוא שאל אותי: "אתה לא הולך הביתה לראות את המשחק?". כששאלתי אותו על איזה משחק הוא מדבר, בחיתוך הדיבור ההומואי שלי, הוא ענה לי בחיקוי נשי מזלזל: "די, עזוב אותי". אני זוכר שנעלבתי מאוד. לא ציפיתי מאיש מבוגר להתייחס אלי ככה.
"ילד נורמלי לא מסתובב בבגדים של ילדה"
אז נחזור לחברים מהכיתה, שצירפו אותי למשחק כדורגל. זה היה די נחמד מהם, כאילו הם חיפשו לעזור לי "להבריא" מחוסר אהבת כדורגל. במבט לאחור, זה די היה משעשע. נתנו לי לעמוד בשער, ובכל פעם שבה התקרב הכדור, במהירות מסחררת, שחררתי צעקה כזאת של "נקבה", כמו שאמרו עלי אז, בורח מהכדור – ונותן לו להיכנס לשער. בכך הסתיימה הקריירה שלי ככדורגלן.
במסיבת הסיום של כיתה ה', החלטנו להמחיז את הסיפור "האבירים מכיתה ה'" של זאב ורדי, שלמדנו בשיעור ספרות. איכשהו החליטו שהתפקיד הראשי של גילה השמנה מתאים לי, כי אני שחקן טוב.
לצורך התפקיד, קיבלתי מחברה לכיתה חולצה אדומה של בנות ומכנסי טייטס. בגלל שמדובר בילדה בכיתה ה', לא צריך בכלל חזייה ולא כלום, רק פאה.
יום אחד אחרי החזרות, לא היה לי כוח להחליף לבגדים שלי, בשביל להגיע הביתה, שנמצא במרחק חמש דקות הליכה מבית הספר. אז הלכתי ככה, רק בלי הפאה. כל מי שראה אותי הסתכל בפליאה, אבל אני הסברתי לכולם שמדובר בתחפושת למסיבת הסיום. גם השכנים הסתכלו בגיחוך.
הו, גאווה יקרה שלי, איזה מזל שהתחברתי אלייך, איזה מזל שאת חלק מחיי...