>> לקבוצה שלmako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יותר מדי פעמים נתקלתי לאחרונה בכינוי הגנאי "חולי נפש" או "משוגעים", כשהוא מוטח בחובבי בדס"מ, וזה העלה את חמתי – לא רק בגלל הפגיעה בכבודם של חובבי הז'אנר, אלא ראשית כל בגלל הפגיעה בכבודם של חולי הנפש.
כמעט לכל אחד יש איזשהו ארון שהוא מתבצר בו. אחת החברות הטובות שלי מסתירה מבחורים שהיא יוצאת איתם, עד לשלב מתקדם למדיי, את העובדה ששני ההורים שלה נכים – פשוט בגלל שיותר מדי אנשים לא מקבלים את זה נכון: מרחמים, נבוכים, סולדים – כל אחד בדרכו מסבך את העניינים כשהמידע הזה יוצא לאוויר.
אף אחד לא מספר שהוא נוטל תרופות פסיכיאטריות
לספר שאתה הומו זה קשה רק במידה והשומעים לא מקבלים את זה יפה. זה עולה בשיחות באופן טבעי, ועד שתספר תיאלץ לחיות בתור מסתיר-סוד, ולעקוף את ההזדמנויות שבהן זה היה נגלה מאליו אילולא התאמצת למנוע זאת. אילו כולם היו מקבלים הומוסקסואליות באינדפרנטיות, אף אחד לא היה יושב בארון דקה.
ואמנם, מעט החברים ההומואים שלי הם כולם מחוץ לארון. רוב החברים הבדס"מניקים שלי, לעומת זאת, חיים בארון, והחברים המשוגעים שלי הם כולם ארוניסטיים. אף אחד לא מספר שהוא מאובחן בפסיכוזה כזו או אחרת, או שהוא נוטל תרופות פסיכואקטיביות. להגיד: "אני משוגע", בחברה שלנו, זה נועז ומועד לפורענות עשרות מונים יותר מאשר להגיד: "אני גיי".
חולי נפש הם ככל הנראה הקבוצה המוחלשת והמופלית ביותר בחברה, ועל ידי מרבית הציבור. בשל כך, וכן בשל העובדה שחולי נפש הם על פי רוב חלשים באופן טבעי, המאבק שמעטים ביניהם מנסים לנהל איננו זוכה להד ציבורי הולם, וככלל, נדמה לנו שהפקעת הזכויות מהם היא מתבקשת ובלתי נמנעת. הומואים נאבקים על הזכות להתחתן. משוגעים נאבקים על הזכות להמנע מאישפוז כפוי, מטיפול תרופתי כפוי, על הזכות לנהוג ברכב וכו'. רבות מזכויות האזרח הבסיסיות ביותר שלנו נשללות ממי שהממסד הפסיכיאטרי הכתיר באבחון לטיני ססגוני כזה או אחר. אנשים שסובלים מפסיכוזות סובלים מההדרה החמורה והמעליבה ביותר, והם תמיד מתביישים בעצמם וחיים בארון.
פסיכולוגיה היא לא מדע
לכל מי שמבקר מדי פעם באטרף כדאי להכיר את הרעיונות של ד"ר אווה אילוז על קפיטליזם ורומנטיקה, שזיכו אותה בתואר המכובד "אחת מתריסר ההוגים שיעצבו את עולם המחר". מעניין להכיר גם את הביקורת שלה על הממסד הפסיכולוגי, מנקודת מבט של סוציולוגית. פסיכולוגיה היא לא מדע. פסיכולוגיה היא תיאוריה ושיטה מגובשת מאוד, אבל לא מעבר לזה, ואיננה שונה מכל הרפואה המשלימה והטיפולים ההולסיטיים למיניהם.
ההבדל בינה לבינם הוא רק במה שהיא נעשתה אוטוריטה בלבדית בתפישה של החברה המערבית את נפש האדם, והחברה שלנו מקבלת את ההגמוניה של הממסד הפסיכיאטרי ללא עוררין. יתר על כן, היא זכתה גם לגושפנקא של החוק, ויש לה את הכח לזכות עבריינים מחד, או לכפות טיפול ואפילו להטיל אישפוז בכפייה על אחרים מאידך. הבעיה לא עוצרת בזה שפסיכולוגיה נחשבת, שלא בצדק, למוסמכת היחידה לטפל במחלות נפש, אלא בזה שיש לה סמכות בלבדית לקבוע מי בכלל זקוק לטיפול.
מעניין שגם בקרב להט"בים אין מודעות מספקת לעניין הזה, ששפיות היא עניין פוליטי, למרות שהומוסקסואליות הופיעה ברשימת הפרעות הנפש עד לא מזמן, וטרנסקסואליות עדיין מופיעה שם. אבחנות מסויימות נוספות או נגרעות מהרשימה הזו מדי עשור בהתאם למוסכמות ולקונספציות חברתיות, משום שאחת ההגדרות המחייבות להפרעה היא שונות. רק מצבים נפשיים שהם נחלתם של המיעוט עשויים להיחשב לפגומים, ורק כאשר מוסכם על הציבור הרחב שהפגמים הללו זקוקים לתיקון הם נחשבים לפתולוגיים.
פסיכיאטרים מזלזלים בחולים
הגישה הפסיכיאטרית המודרנית גורסת שמחלות נפש הן פשוט מחלות. לשם התקינות הפוליטית קוראים להן "מחלות נוירולוגיות", ואומרים: המוח שלנו הוא איבר בגוף, וכמו כל איבר הוא עשוי לחלות. התסמינים של מוח חולה הם שונים כמובן מאלה של כבד חולה, אבל הטיפול דומה: תרופתי או כירורגי. הגישה הזו מנסה להעצים חולי-נפש ולומר להם: "אין לכם במה להתבייש, ממש כמו שמי שחלה בדלקת כבד לא אמור להיות מודר מהחברה".
השורה התחתונה היא, שלהטיח בפלוני את העלבון "חולה נפש" זה בלתי לגיטימי לא משום שזה פוגע באותו פלוני, אלא משום שזה מזלזל במשוגעים האמיתיים. זה בלתי-פוליטיקלי-קורקט, וזה מכעיס כשם שמכעיס אותנו השימוש ב"הומו" בתור קללה. הומו זה לא קללה. גם משוגע לא. ובדס"מניקים פשוט אינם משוגעים. לפחות לא יותר מהומואים.
>> הקהילה הגאה ואחותה החורגת: על הקשר בין הומוסקסואליות ובדס"מ