>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כמו בעלי חיים רבים אחרים, גם אנחנו עסוקים בנעורינו בדירוג חברי הלהקה. אני זוכר היטב איך בסביבות כיתה ה' החל העיון במעמד החברתי של בני הכיתה – מה"מקובלים" אל ה"מנודים". בדיעבד אני מבין, שלא הייתי מודע בשיט למדרג ההירארכי של הבנות. כנראה שהמשיכה שלי לבנים והמשיכה שלי ליחסי שליטה התפתחו כשהן משולבות זו בזו מלכתחילה.
כבר אז הייתי מפנטז על הבחורים החתיכים, אלה שהצטיינו בכדורסל, כשהם מתעללים בבחור המנודה או משפילים אותו. הם עשו את זה במציאות, אבל בפנטזיה הם הגיעו רחוק יותר. אני זוכר איך זה עורר את חמתי כשהחתיך שלנו היה מתנהג כמו מניאק, שחצן ומרושע, אל ילד הכאפות שלנו, ואיך ברגע שחזרתי הביתה הייתי נכנס למיטה בשביל לפתח את העלילה, ולקחת אותה הרבה יותר רחוק. להבהיר הבהר והיטב מי למעלה ומי למטה.
לא כל ילד שחוטף כאפה הופך לילד כאפות. למה?
אפשר כנראה להתוות כמה מאפיינים שעל-פיהם ממוצבים הבנים לאורך הסולם, אבל יש איזה דבר-מה מופשט שהוא מעבר לפרמטרים הללו. יש בנים שממצבים את עצמם, ואחרים ממצבים אותם, גבוה. הם בראש הסולם פשוט בגלל ההסכמה הזו שהם שם, שהיא לאו דווקא מותנית בקריטריונים מדידים. ויש ילדים שהם פשוט ילדי כאפות. לאו דווקא כי הם טפשים, מכוערים, או גרועים בכדורסל.
זה עוזר, אבל זה לא מספיק. זה משהו שטבוע באישיות שלהם, לפחות מבחינת הדינמיקה החברתית של כיתה ה'. הרי לא כל ילד שחוטף כאפה הופך לילד כאפות, ולא כל כאפה משפיעה על המיצוב לאורך הסולם. לאחרונה ראיתי בכתבת טלויזיה שהיום כבר יש ילדי כאפות שיודעים להעיד על עצמם שהם כאלה, להצטלם ליו-טיוב כשמשפילים אותם ומכאיבים להם, ולחייך למצלמה.
כל זה הביא אותי לתהייה. הרבה סטרייטים שואלים ממתי אתה יודע על עצמך, ואני חושב שרוב ההומואים יודעים על עצמם כבר מהשלב שבו נערים מתחילים לגלות, בכלל, מיניות מהי. לאחרונה תהיתי לעצמי, האם גם בדס"מניקים יודעים את התפקיד שלהם כבר אז, בחטיבה? האם הם נהנו מזה גם באופן אירוטי? המנודה שלנו היה ילד מסכן. זה יהיה בלתי הוגן לומר שהוא נהנה להיות מושפל. אבל אולי אפשר לומר שהוא פשוט באמת היה כזה, שהיה בו משהו שדרש את זה, ושבאיזשהו מקום הוא השלים עם התפקיד שלו וקיבל אותו על עצמו.
העיסוק האדולסנטי הזה במדרג ההירארכי הוא אוניברסלי, ונדמה לי שאין חברת נוער שהיא חפה ממנו. ואם אמנם המיצוב שלך לאורך הסולם טבוע באישיות שלך – אתה מאלה שמחטיפים או שאתה מאלה שחוטפים – אז קשה להאמין שהוא פשוט נעלם כשאתה מתבגר.
בכל אחד יש נטייה בדס"מית?
אולי באיזשהו מקום בלתי מודע, מי שהייתה "שפוטה" של החברה הכי טובה שלה בילדותה, נמשכת גם היום להיות "שפוטה" של בת הזוג שלה, במערכת היחסים השיוויונית שהיא מקיימת. אולי מי שנהנה להרגיש חזק ונערץ כשהשפיל את הילד החלש בכיתה, נהנה גם היום באותו האופן, כשהוא מקניט פה ושם את החברה שלו בזוגיות הוונילית והמאוזנת שלהם. אולי לכל אחד יש איזושהי נטייה בדס"מית, ואיזשהו מקום טבעי בסולם – והוא פשוט לא מודע לזה.
בתור נער אתה יכול לחוות עד הסוף את העונג שהסולם מציע. להיות מלך הכיתה ולמות על זה. להיות העבד של מלך הכיתה ולהכנע ולהתמסר לזה. כשאתה מתבגר אתה כבר לא יכול לעשות את זה בגלוי. לא ככה חינכו אותך. אבל הסולם הזה מהדהד גם בחיים הבוגרים, ואנשים ממשיכים לתהות מה המיצוב שלהם בחברה.
בכל מקרה, מה שאני טוען זה, שמי שנמשך לבדס"מ, נמשך בעצם לשחזר את החוויות המעצבות של גיל ההתבגרות. סאבים רוצים להיות ילדי כאפות, וזה יותר מאשר לרצות לחטוף כאפות. העניין הוא לא הכאב, אלא התחושה שמישהו ממוצב מעליך, ושאתה ממוצב הכי נמוך שאפשר, בתחתית הסולם ההירארכי – שכשאתה חוטף כאפה זה רק בא להראות עד כמה זה טבעי ומתבקש שתחטוף אותה, ולהבהיר הבהר היטב מי למעלה ומי למטה.
>> הקהילה הגאה ואחותה החורגת: על הקשר בין הומוסקסואליות ובדס"מ