ערבי בקמפיין הגאווה
זהו המניפסט של ערבי שהסכים להצטלם לקמפיין גאווה, אבל לא אמר לעצמו "היום אני מצטלם לקמפיין 'ישראלי', 'יהודי', 'ימני' או 'שמאלני'", כי הרי הכול בעניי המתבונן. הנקודה היא שהוא הצטלם כדי שתהיה נראות, כדי שתהיה התחלה של משהו, כדי שבעוד 10 שנים יקום קמפיין גאווה ערבי בארץ ולא מעניינים אותו הוויכוחים הפוליטיים שלכם ולא מעניין אותו אם בפריים אחריו יש תמונה של דראגיסטית שמנשקת את ליברמן, ובטח לא מעניין אותו שהסלוגן "כל הארץ דגלים דגלים" זה סלוגן לאומני.
בטח עכשיו מצקצקים הצקצקנים בלשונם: "סלוגן לאומני"?. ואני תוהה: "לאומני למי?". האם ישראל היא המדינה היחידה שממלאת את כיכרותיה בדגלי גאווה? זה לא משנה. אם נוציא את הסלוגן מאותו קונטקסט עצמאות ונסתכל שנייה על התמונה, כל מה שאותו נער בן ה-17 רואה זה מישהו כמוהו. בלי נרגילה, בלי כאפיה ובלי שום סממן סטיגמתי שיעיד על ערביותו. הוא פשוט ערבי. הוא לא טיפש, ומבין שהמצולם לא שוודי. אם הוא לא הבין שאני ערבי, אז כדאי לו להתחיל לקרוא את הטור ואם הוא לא יודע על קיומו של הטור, כדאי לו לכתוב אחד בעצמו. לצאת, לדבר ולעשות.
אני מתחיל להרגיש כמו הילד שצעק "זאב", רק שבשום צד לא מקשיבים לו כי מי יקשיב לערבי באמצע? הערבים אורגינל? או היהודים שבעיניהם ערבי הוא סתם ערבי.
זהו המניפסט של עם שכבר שנים נאבק על דבר אחד - להניח לו לחיות. באחד השירים של אום כולתום היא אומרת "אעתיני חורייאתי וואטלק ידייה" ("הענק לי את חירותי ושחרר את ידיי"), אבל במקום זה כשמישהו מתוך העם הזה מנסה כבר לעשות שינוי אז קוראים לו "פרופגנדה ציונית שבאה לרכך דברים" או "ערבי מסריח".
אוכל עם יהודי וישן עם יהוד
זהו המניפסט של עם בלי דגל שנאבק בימין ובשמאל ובעצמו. ובין כל זה, אני מנסה בכלל לחלום על זה שיום אחד תקום קהילה גאה בארץ. כמובן בתנאים שלה ולפי החוקים שלה, אבל איך תקום קהילה במקום שבו השנאה כל כך גדולה עד כדי כך שהרוב הגדול של הומואים ערבים כיום אילמים פוליטית?
גננת יקרה, אני ישן ליד יהודי כל לילה, אני אוהב אותו ובוטח בו כמו שלא בטחתי באף אחד אחר במהלך 24 שנותיי. שמאלנים רדיקלים יקרים, לעולם אל תבקרו ערבי על החלטה שהוא לקח, ולא משנה כמה רדיקלים תהיו. לעולם לא תהיו ערבי או תבינו מה זה באמת להיות ערבי במדינה הזו. אז תעשו טובה תחבקו, אבל אל תחנקו.
ימנים יקרים, על מי אני עובד הרי ימנים לא קוראים את הטור שלי.