>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אולי על מצבם העגום של הומואים ערבים? על עיר שמתפארת בקמפיין גאווה בין לאומי ענק, במדינה שמגרשת פליטים הומואים פלסטינים מגבולותיה? אולי על זה שאום כולתום הייתה לסבית או שבממחטה שלה היה אופיום, קוק או כל סם אחר שהאגדה האורבאנית הזו גלגלה לאורך השנים? או על החיים בצל הבראנז'ה התל אביבית כאחד מן המניין אבל לא להרגיש שייך עד הסוף?
נורא מהר הגעתי לתשובה לא צפויה. ההומו הערבי הראשון כאן היה כותב על עצמו כי גם הוא, כמו כולם, יצור אגואיסטי מלא יצרים ורוצה שהמחשבות שלו יתורגמו למילים ויחדרו לעומק התודעה.
מפסיק לפחד
נעים מאוד, אני חאדר ואני ההומו הערבי האחרון. הכוונה היא לאחרון שישתוק. יש כאלה שיגידו שאני בר מזל, שאני עדיין חי ונושם וכותב מילים אלה, אבל אני קורא תיגר על כל הבולשיט הזה שנקרא "קשה לי אז אני אשמור את זה בסוד".
חברים, הגיע הזמן להפסיק לפחד ולעשות צעדים קדימה כקהילה ערבית גאה. אני יודע, איך אני מעיז לא להאשים את היהודים האלה שעוצרים את ההתקדמות שלנו לקהילה ערבית גאה ומאוחדת. נחשו מה? הם לא קשורים לזה. לא זכור לי שהגיע יהודי בגיל 17, נתן לי מכה על היד ואמר לי "חאדר ילד רע! תחזור לארון מיד!" הכול באמת תלוי בנו. אני מצטער על ההטפה, אבל עד שלא נתחיל לצאת, לדבר, לכתוב ולהתראיין לא נוכל לעבור לשלב הבא.
זה לא שאימא שלי ילדה אותי על משאית של שירזי במצעד הגאווה. גם לי היה קשה לצאת כמו כל אחד ואחד מכם. גם על חיי איימו גם לי בתיכון צעקו "יא לוטי" (יא הומו) ואכלו לי, שתו לי ואני יכול להמשיך בזה עד מחר. השאלה מתי אני אפסיק? התשובה היא: אני מפסיק עכשיו, אני נכנס לגמילה מהתבכיינות יתר, אני ערבי, אני הומו וטוב שכך.
יש כאלה שישבעו שזה שילוב אקזוטי ויש כאלה שירכלו עלי מאחורי הגב. ויש את אימא שלי, שמבחינתה אני כמו הבת הבכורה שלה: כל מה שהיא רוצה זה שאתחתן אפילו אם זה עם צב ים. אבל כל זה לא משנה את העובדה שאני חי היום בת"א עם בן זוג יהודי כשר למהדרין, לא משנה כמה זה מאכזב את סבתא שעד היום כשאני עובר בחצר שלה יורקת עלי, עדיין לא פענחתי אפילו אם זה בגלל שאני גיי או בגלל שאני "מתרועע עם יהודים".
מה שבאמת חשוב זה שאני מנסה למרות שיש כאלה שקוראים לי ערבי בלאי, ערבי מחמד, ועוד כינויים מחמיאים ומלטפים את האגו הערבי שלי. אני עדיין כאן מדבר על זה עם בן הזוג שלי עם השותף שלי ועם החברים שלי, עם המוכר החמוד בקיוסק ועם נהג המונית הימני שקילל ערבים במשך חצי שעה בדרך חזור ממסיבה שהייתי בה.
כל זה לא משנה ולו מעט את הדחף הפנימי שלי לשים אותנו על המפה. איך זה יכול להיות שת"א מלאה בברים, ליינים ומסיבות ועדיין לא קם לו ליין ערבי ראוי, ולא אני לא מדבר על "אלקאוס"(הקשת) שמתקיים פעם בחודש וכדי להגיע למסיבה תצטרך לשמוע עליה מחבר ששמע מחבר ששמע מדודה שגרה ברמאללה.
עד מתי נתראיין תחת תמונות מטושטשות?
ואיך זה שעדיין לא קם ארגון שיגן עלינו מפני "רציחות על רקע כבוד המשפחה ושיט דומה" ואיך זה שאין ערבי הומו במועצת הגאווה בעיר? ולמה אף אחד לא דואג שיהיה? ועוד יותר חשוב: איך זה יכול להיות שכל הערבים שאני מכיר והם מחוץ לארון עדיין לא מוכנים להתראיין אם זה לא תחת שם בדוי, או תמונה מטושטשת. "מה שנקרא אם אין את אפקט הנאנסת" אני לא מתראיין!
וזה לא שאני לא מבין את הפחד ואת הכאב, אבל האם כולנו כחברה סובלים באותה המידה? האם הפחד להירצח או לבייש את המשפחה חג מעל כולנו? ומתי נתעורר ונגיד "אלהומה נאפסי" - בתרגום חופשי "ועכשיו אני". או שלעד ניתן לפחד הזה לקבור אותנו תחת חול של חוסר ודאות. חברים, אין קהילה שהייתה מגיעה ללוויה של עצמה חוץ מאיתנו, ואני נורא משתדל לא להאשים בזה את הסרטים המצריים שרובנו גדלנו עליהם.
כקהילה שעומדת בפני עצמה, אנחנו אפופים פחד. הפחד מהיהודים שלא יחשפו אותנו לחיי הפקרות, הפחד מהמשפחה שלא תתבייש בנו ולא יהיה לנו לאן לחזור, והפחד הכי גדול שלנו - הפחד מעצמנו. הפחד לחשוף מי אנחנו ולמה אנחנו באמת מסוגלים.
ואולי אימא שלי צודקת בכל פעם שהיא אומרת "אנחנו הערבים אוהבים לשחק אותה 'אבו עלי' כלפי חוץ, כשמבפנים אנחנו יודעים טוב מאוד שכשזה נוגע לחשיפה של הכביסה שלנו, מלוכלכת או נקייה, אנחנו יותר גרועים מהאשכנזים". ואולי מחר מישהו יקרא את הטור הזה ויחליט להעלים אותי מעל פני האדמה, ואולי תקום לה קהילה גאה וערבית ממש פה בת"א שתקבץ אליה את כולם. ואולי.
>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?