לי זה קרה. הוא בא. בלי שום הודעה מוקדמת, פשוט הופיע. לראשונה בחיי נכנסתי לסחרור שהביא אותי לפתחו של חדר המיון בבית החולים הלל יפה בחדרה.
"ברוטשילד צועדים מולי גברים, רק כדי להקשות"
הימים הראשונים היו מופלאים. כל מה שאפשר לבקש, החל משפה משותפת שהיא רק שלנו, דרך פרפרים בבטן, בראש ובאוזניים, ועד למברשת שיניים משלי בחדר האמבטיה שלו.
מי שמכיר אותי טוב יודע שפרפרים קשה למצוא בגטו שאני חי בו וגם שפה משותפת לא מתפתחת איתי בקלות, בדרך כלל אעדיף הודעת טקסט קצרה וקרה על פני שיחת טלפון ארוכה שתחמם לי את האוזן על לא עוול בלחיי.
איכשהו עכשיו, הכל נצבע בצבעים נכונים, שמחים, מרגשים ו... טוב נו... ורודים. עד שהתחלתי להתגרד בקצות האצבעות.
אני שב ומזכיר לעצמי, לחברים, לעולם וגם לאביר עצמו, שרק אותו אני רוצה, לא אף אחד אחר.
ספקולציות מכל הסוגים חוגגות בראשי, פאנלים נפתחים, התייעצויות אל תוך הלילה: "למה אני לא תופס בשתי ידיים את האוצר הזה שהזדמן אל תוך חיי ומוותר על הפיתויים, מתעלם מהם? אם אני אומר שאני רוצה חבר למה אני אידיוט ולא מתמסר מיד להזדמנות הזאת?" מסתבר שלאף אחד אין פתרון קסם או תשובה חד משמעית.
"מה עם ה"אקס-פקטור"? למה אני לא עף באוויר?"
פתאום, בשעה מוזרה לפנות בוקר, אני תופר לעצמי הסבר שאולי יניח את הדעת, תאוריה חדשנית שאומרת שחסר לי פה ה"אקס-פקטור". מרכיב נעלם שאולי צריך להימצא בבחור כדי שבבת אחת אפסיק לפחד, כל חלקי הפאזל יתחברו והכל ירגיש נכון - כמו ביצוע קורע לב של סטייסי פרנסיס האגדית שאין לה גיל וכשהיא שרה אז כולם בוכים בקהל.
למה אני לא עף באוויר? ממש כמו ריהאנה - מצאתי אהבה במקום חסר תקווה. ואפילו לא מדובר ביצור שדוף ומסומם שבו היא זכתה בקליפ המרהיב הזה שלה, אלא בדבר האמיתי – האביר שכולם מחכים לו. אליי הוא בא.
ובזמן שאני מדבר עם עצמי, לאט לאט מול כל היופי המשתולל הזה משתלטים על גופי כאבים עזים, מה שמכניס אותי ללופ נוסף: אולי מדובר בקארמה?! האם הבאתי את הכאבים על עצמי? כי לא הייתי ברור לאביר?
הכאבים חדים, כמו סכיני מחשבות. המיקום לא ממש ברור, בצד ימין של המפשעה. וכולם רופאים: שכנה שבאה לבקר את אמי אומרת שמדובר בבקע ושכנראה אצטרך התערבות כירורגית (ואת ההתערבות שלך אני צריך?!), חבר של אחותי בטוח שזאת דלקת בדרכי השתן ושזה יגמר מהר (והשהות שלך פה? מתי היא תיגמר?) וסבתא שלי, שתמיד מגלמת את הדמות הצלולה, המנוסה, מסכמת שמדובר בהתקררות.
לאחר ארוחת הערב, כשבחדשות מדברים על תקיפה באיראן ובצד ימין תוקפים אותי כאבים עזים אני יוצא לכיוון בית החולים הלל יפה בחדרה.
בדרך, כשברקע ריהאנה חוגגת בגלגל"צ, אני חושב על איך אני מת ממחשבות, ואיך בזמן נתיחת הגופה, אף מומחה באבו כביר לא מבין איך הגיעה אליהם גופה של צעיר בלי לב. רק ראש ענק מלא בשטויות ובטן מנופחת מפחדים.
בכניסה למיון, צפצוף הודעה קוטע לי את רצף המחשבות: "אני מבין שכרגע אתה צריך זמן לעצמך".
זמן ו- 500 מ"ג אנטיביוטיקה. מה שיעזור קודם.