נדמה שהיציאות המרובות מהארון של אנשי ציבור (מאנשי תרבות ושאר סלבס ועד פוליטיקאים) בשנים האחרונות הועילו מאוד לפתיחות ולקבלה של השונה בחברה, אך אל תתנו לתהליך החיובי והמבורך הזה להטעות אתכם, גם ב-2016 יש הורים שעדיין לא מקבלים את ילדיהם אחרי שהם יוצאים מהארון בפניהם.
את דורית (כל השמות בכתבה בדויים) היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע להתראיין. אחרי קמפיין שכנועים מעיק למדי, היא בסוף נכנעה כי הבטחתי לה שזה ישחרר אותה – לחטט בפצע הפתוח ולשפוך כל מה שיושב לה על הלב – דווקא בגלל שהיא לא מדברת על הנושא עם אף אחד. "אני בכלל לא מרגישה שהשתחררתי מכלום", היא תאשים אותי בסוף השיחה.
למה זה הפחד הכי גדול שלך?
"אחרי שילד נולד בריא, מה אתה רוצה? אתה רוצה שהוא רק יהיה בסדר, לא? שיהיה לו טוב בחיים, שיצליח. שיהיה גבר".
את לא אמורה רק לרצות שיהיה מאושר?
"בטח שאני רוצה, אבל לא בכל מחיר. יש מחירים שאני לא מוכנה לשלם".
אבל זה לא מחיר שאת צריכה לשלם.
"זה מחיר שכולנו צריכים לשלם. האחים שלו, כולם. בושה שלו זה בושה לכל המשפחה".
מה כל כך מפחיד ומבייש אותך בעצם?
"תשמע, אתם עם התל אביב שלכם והפתיחות והנאורות זה מאוד יפה, באמת, אבל זה לא עובד ככה בעולם האמיתי. אתם חיים בבועה וחושבים שכולם אוהבים אתכם אבל תבין, המדינה שלנו לא כזאת מקבלת ואנשים עדיין רואים בזה סטייה".
את רואה בזה סטייה?
"זה מה שזה".
וגם בעלך?
"בוודאי".
אז הבן שלכם סוטה בעיניכם?
"לא אני המצאתי את התורה, וזה לא רק אצל היהודים זה גם אצל הנוצרים ובכל הדתות, גבר הולך עם אישה. משכב זכר זה לא כדרך הטבע אז זה סטייה".
אני לא מבין איך הבחירה של הבן שלך לאהוב את מי שהוא רוצה יכולה להיחשב סטייה בעינייך.
"ואם הוא היה בוחר לאהוב כבשה?".
נו באמת.הוא לא נמשך לבעלי חיים, הוא נמשך לגברים.
"רק לשמוע אותך אומר את זה, אני מקבלת כזה... כמו פטיש. קשה לי עדיין, אל תחשוב".
וזה סוטה בעינייך כמו להימשך לכבשה?
"לא, אבל לא תצליח לשכנע אותי שזו לא סטייה. זו עובדה".
הוא היה במערכת יחסים רצינית כלשהי?
"אני לא יודעת ואני לא רוצה לדעת. אנחנו לא מדברים על העניין הזה. בכלל".
ה"עניין הזה" הוא חלק משמעותי מהחיים שלו.
"למה? לא כולם צריכים לדעת מה הוא עושה במיטה שלו, בדלתיים סגורות".
אבל להיות הומו זה גם מחוץ למיטה.
"שיעשה מה שטוב לו, אני כבר מזמן ויתרתי. אני מבינה שאין לי כוח להשפיע עליו יותר. פעם הוא עוד היה מקשיב לי. הבנתי שככה הוא בחר לחיות ואין לי ברירה אלא להשלים עם זה. אני לא מקבלת את זה אבל אין לי ברירה אלא לחיות עם זה אם ככה הוא מתעקש לחיות".
את לא ממש חיה עם זה, את מתכחשת לזה.
"אתה צוחק? הלוואי שהייתי יכולה להדחיק, אין יום שעובר שאני לא חושבת על זה. פעם הייתי גם בוכה הרבה, היום אני תופסת את עצמי רגע לפני שאני מתפרקת".
את חושבת שאף פעם לא תקבלי אותו כמו שהוא?
"הוא גר בתל אביב ואני יודעת שהוא מסתובב בחברה כזאת ושזה כבר מקרה אבוד. הוא מבין שזה מפריע לנו מאוד ומכבד אותנו ואנחנו פשוט לא מדברים על זה. זה יותר טוב לכולם ככה. בהתחלה היו קצת ריבים ופיצוצים אבל עכשיו אנחנו ביחסים טובים, הוא מגיע כל יום שישי לארוחת ערב וגם בחגים ובימי הולדת, תמיד. הוא ילד טוב".
לא ענית לי על השאלה.
"אם אני אשמח פעם שהוא ככה? זה לא יקרה".
לא אם תשמחי, אם תקבלי אותו.
"את זה אני לא מאמינה שאקבל אף פעם".
זכותי לא לקבל את זה
גם לאיריס יש בן הומו והיא בקושי מסוגלת לומר את המילה. לאיריס ימלאו 60 בקרוב והיא גרה באזור השפלה עם בעלה, שאפילו אינו יודע שלבנו הצעיר יש בן זוג כבר 5 שנים. כשבן הזקונים החליט לצאת בפניה מהארון בגיל 19, איריס מיד דחפה אותו חזרה פנימה וציוותה עליו לא לספר לאביו לעולם. מאז עבר יותר מעשור והוא עדיין מסתיר את "הסוד המביך", כמו שהיא מגדירה אותו, מאביו ומשאר בני משפחתו. "רק אחת מאחיותיו יודעת וגם זה קרה בטעות. היא הפכה לאשת הסוד שלו ואני יודעת שאותה הוא משתף", חושפת איריס, "היא גם מכירה את הבחור והולכת אליהם הביתה".
הבחור זה בן הזוג שלו?
"כן, נו".
את יודעת איך קוראים לו?
"ברור שאני יודעת".
מה עוד את יודעת עליו?
"אני יודעת גם איפה הוא עובד. וזהו בערך".
אף פעם לא פגשת אותו?
"פגשתי, אבל לא בדיוק. הוא בא פעם לאירוע משפחתי על תקן חבר מהעבודה של הבת שלנו, ככה הצגנו אותו. ראיתי אותו, אפילו לחצנו ידיים".
זהו? הבן שלך מאוהב בבן אדם הזה 5 שנים וגר איתו באותו בית.
"אל תתחיל עם האשמות. זו בדיוק הסיבה שידעתי שאני לא צריכה לדבר איתך. אני לא עושה שום דבר לא בסדר. זכותי לא לקבל את זה. אתה לא יודע מה זה להיות אמא, לגונן כל הזמן. אמרת שתציג את הצד שלי בסיפור".
הנה, אני מציג. ממה את מרגישה שאת צריכה לגונן עליו?
"אין לי כבר שליטה עליו. הוא עשה את הבחירות שלו והוא יודע טוב מאוד מה אני חושבת עליהם. על הטעויות שלו הוא עוד ישלם, כולם משלמים. אני עכשיו מגוננת על בעלי ועל שאר המשפחה שלי. יש לי שני נכדים קטנים, מה אנחנו אמורים להסביר להם בדיוק? אתה חושב שזה פשוט? יש כל כך הרבה השלכות".
אז עדיף לשמור על זה בסוד כאילו זו בושה?
"אני בכלל לא מבינה מה הבעיה. לא כולם צריכים ללכת במצעדים עם תחתונים ולצעוק שהם גאים. במה הם גאים? לא אמרתי שזו בושה ואל תכניס לי מילים לפה אבל כן, אין פה שום גאווה".
הבן שלך לא גאה במי שהוא? במה שהוא?
"אתה אולי מכיר קצת את הבן שלי אבל תאמין לי שאני מכירה אותו מאז שהוא נולד, ואני יכולה להבטיח לך שאם הוא היה יכול הוא לא היה בוחר בזה. הוא אומר שהוא נולד ככה אבל אני יודעת שהוא לא רוצה להיות כזה".
אבל כזה הוא. למה לא לאהוב אותו כמו שהוא?
"תראה, אני אוהבת את הבן שלי כמו שכל אמא אוהבת את הבן שלה. אתה רוצה לכתוב עלי שאני אמא רעה שלא אוהבת את הבן שלה ולא מקבלת אותו? אין בעיה, תעשה אותי רעה אבל אני מבטיחה לך שכל אמא שפויה שתקרא את הכתבה שלך תבין אותי. אף אמא לא רוצה שהבן שלה יהיה הומו, אף אחת! אבל את זה הרי לא תכניס שאמרתי, נכון?".
ונניח שאף אמא לא תרצה, אבל הוא כבר הומו. מה עכשיו?
"עכשיו לומדים לחיות עם זה. אפשר גם בשקט, לא הכול צריך ברעש וצלצולים. אני לא יכולה להכריח אותו לחיות עם אישה אבל אני כן יכולה להכריח אותו לשמור את זה בשקט".
בסוד את מתכוונת.
"בצנעה. מה שלא צריך להתפאר בו עדיף להצניע. זה גם לא עניינו של אף אחד. לא ביקשתי ממנו לחיות בשקר, רק בשקט ביקשתי. מה קרה?".
את בטוחה שלבעלך אין מושג?
"חס ושלום".
למה את כל כך מפחדת שהוא יגלה?
"זה יהרוג אותו, או שהוא יקבל התקף לב במקום או שהוא יחטוף דיכאון קליני".
כשאני שואל אותה אם היא לא חושבת שיש אולי אופציה שלישית, איריס מגחכת ואז משיבה: "אם הוא לא ימות מזה אז הוא ירצח אותו". אני שואל אם יכולה להיות אופציה פחות טרגית, שאולי בעלה בכל זאת יקבל את הבשורה יותר טוב ממנה, אבל היא רק שומעת את הביקורת במילה 'טרגית' ומיד נוזפת בי, מסבירה לי שמבחינתה זה אכן נושא טרגי וממהרת לסיים את השיחה. אני מבקש שאלה אחרונה, אך היא מסרבת ומוסיפה: "אני מצטערת שבכלל עניתי על השאלה הראשונה".
אם ככה אתה בוחר לחיות - אנחנו לא ההורים שלך יותר
כשבנה הבכור של חני יצא מהארון בגיל 17 בפניה ובפני בעלה, הם זרקו אותו מהבית. מילולית. "הוא גר אצל הדודה שלו, זה לא שזרקנו אותו לרחוב", חני מתגוננת, "באותו זמן קיווינו שאולי זה יעזור. שאולי האיום הזה יעבוד, שאם ככה אתה בוחר לחיות אז אנחנו לא ההורים שלך יותר".
אז לא באמת התכחשתם לו? זה הכל היה חלק מהתכנון?
"לא בדיוק. כל המצב הזה מאוד מורכב. יש אותי ויש את בעלי, שנינו באותה דעה אבל הוא הרבה יותר נחרץ והרבה יותר עקשן. מבחינתו זה היה אמיתי, הוא לא רצה לשמוע עליו ולא רצה לדעת על קיומו. אני כל הזמן התקשרתי לאחותי ושאלתי מה קורה איתו. זה הוא שלא רצה לדבר איתי אף פעם".
למה?
"הוא נפגע מזה נורא. אני יכולה להבין. היו ריבים שהקירות רעדו".
סליחה, אבל אני עדיין לא מבין איך מגרשים ילד בן 17 מהבית.
"גם אני לא. באותו זמן לא חשבתי, הייתי כל כך נסערת וגם פחדתי לאבד את בעלי".
למה שתאבדי את בעלך בגלל זה?
"מבחינתו זה היה חד משמעי והייתי חייבת לעמוד לצדו".
כמעט עשור אחרי, חני בת ה-50 עדיין גרה עם בעלה באותה דירה באחד מפרברי תל אביב, אבל בנם הגיי מתגורר כבר כמה שנים בברלין. הם משוחחים מדי פעם בסקייפ והיא אפילו טסה לבקר אותו פעם אחת לשלושה ימים. כשהוא מגיע לביקור מולדת לפחות פעם בשנה הם נפגשים במסעדות ובבתי קפה. הוא אף פעם לא חזר לבית בו גדל וגם לא חזר לקשר עם אביו עד היום. "דווקא בגלל שהם כל כך דומים", חני מתחילה להסביר, "הם לא יסלחו אחד לשני אף פעם על מה שהיה". אני מנסה לנדב ממנה עוד פרטים אבל היא עוצרת אותי, "גם ככה דיברתי יותר מדי".