לפני שנה וחצי עברתי לעיר הגדולה. בו זמנית התוודעתי לאפליקציית הפלא, גריינדר. הייתי צמא לחוות כמה שיותר. פטפטתי עם גברים שונים באפליקציה ונפגשתי איתם, ובחדרי החדש עברו לא מעט אורחים. היו סטוצים סתמיים, היו כאלה שהגיעו והלכו באמצע, והיה את התייר הצרפתי שחדר לי הישר ללב.
הוא הגיע והביא איתו בנימוס רב חטיף מלוח, כי לא מכובד, כנראה, להגיע בידיים ריקות. הוא היה יפהפה ומעט ביישן. דיברנו הרבה, שכבנו במיטה והאווירה הייתה שונה. הרגשתי שנכבשתי לחלוטין. כעבור כמה ימים הוא חזר לצרפת, והדבר העיקרי שאני זוכר ממנו זה לא את השם שלו, אלא את מה שהוא אמר על השם שלו. זה היה שם מסובך והוא טען שהמשמעות שלו באנגלית היא kind, ואני לימדתי אותו לבטא את המשמעות בעברית - אדיב. הוא התרגש מהמילה הזאת וביחד עבדנו על ביטויה. לימים דיברנו שוב בגריינדר, והוא כתב לי שמה שהיה בינינו היה intense.
באחד הלילות יצאתי לדרעק. יצאתי עם שני חברים במטרה לנקות את הראש, או למען האמת, בשביל למצוא זיווג. כולם אומרים שלא מכירים במסיבה, שמה שיוצא מהן זה סטוצים או חברים, אבל לי הייתה תקווה שיקרה משהו. אם לא זיווג אז נשיקה, התחלה, חום מסוים. הגעתי לשם, רקדנו, לא עברו עשר דקות וכבר אחד מחבריי "הותחל".
הקנאה התחילה לבצבץ, אך הייתה עוד אופטימיות זהירה לגבי המשך הערב. בשלב מסוים, החלטתי ללכת לחדר העישון כי קצת מאסתי במוזיקה והאווירה כבר פחות התאימה. עישנתי בשרשרת, לבד, על הספה ליד זוגות מנושקים מתחלפים. לאט-לאט צללתי במחשבות שליליות ומעט טורדניות. "מי יתחיל איתי בכלל כשאני נראה ככה?", אמרתי לעצמי. "עם הבטן והכפכפים, עם הגישה הזאת שממעיטה בערכי, עם חוסר הביטחון המופגן הזה?".
"אתה רק יורד על עצמך"
אומרים שזה מה שאתה משדר. שאם תרגיש טוב עם עצמך, חופשי ובטוח, אחרים יזהו את זה ותהפוך לאטרקטיבי יותר. אבל זה הביצה והתרנגולת. כי אתה אומר לעצמך לשדר משהו אחר, אבל בפנים המחשבות רצות בקצב מסחרר ואתה רק יורד על עצמך, ומה שיוצא החוצה זה בדיוק זה. המבט המושפל, הלחץ והאמונה שאני לא מספיק טוב. לאחר כעשרים דקות של עישון מאסיבי, חזרתי לרחבה המרכזית. החלטתי לשנות "מוד" ולהיות זורם יותר, ליהנות מהמוזיקה.
פגשתי את חבריי והצלחתי להשתחרר. רקדתי יותר בחופשיות, שתיתי קצת, ותוך כדי הבחנתי בבחור שמאד מוצא חן בעיני - מבויש, חמוד, עדין. כבר התחלתי להריץ בראש מהלכים של איך העניינים יכולים להתפתח ואיך בדיוק עושים עיניים כך שזה יראה מפתה ולא מלחיץ או מוזר, אך לא הספקתי להשתעשע ברעיונות זמן רב, כי תוך דקות ספורות החמוד התחיל עם החבר השני שבא איתי.
הם רקדו צמוד, החליפו כמה מילים והתנשקו. התבאסתי, בלשון המעטה. חוסר הביטחון תקף שנית ואמרתי לעצמי שכנראה כל אדם שיהיה לידי ימשוך יותר תשומת לב, ויראה שווה יותר. בסוף חזרתי לדירה. אך לא נכנעתי סופית לחוסר הביטחון, והמשכתי לנסות את מזלי בגריינדר. בזמן שאני שותה קפה אצל חברה במושב בו גדלתי, ראיתי הודעה מבחור שנראה לי מעניין. דברנו קצת ומהר מאד עברנו לטלפון. השיחה זרמה והרגישה לי טוב, שיש פה צ'אנס למשהו, אז קבענו להיפגש בהמשך השבוע.
כשדיברנו בטלפון, הוא היה על רמקול והחברה התלהבה מהקול שלו ודחקה בי לבדוק את הנושא. אז נפגשנו אצלו, בדרום תל אביב - דירה ענקית, מעוצבת יפה. ניגנו יחד, דיברנו, שתינו קצת. קבענו שנהיה בקשר ואכן היינו. כבר הרגשתי בנוח לצפות בסדרה בסלון כשהוא בחדר השני. התפתחה אינטימיות מסוימת, שהרגשתי בה נעים. נפגשנו אצלו כמה פעמים, היה נורא כיף ודי מבטיח, עד שהוא התוודה שהוא שיקר לי בנוגע לגיל שלו.
הוא אמר שהוא צעיר בהרבה ממה שהוא באמת. התאכזבתי ונעלבתי מהשקר. זה לא היה עניין הגיל כמו המסורת הגועלית הזאת של לשקר לגבי זה. לא לומר את האמת בהקשר הזה הופך את העניין למכוער. ירד לי באותו רגע לחלוטין מהבחור. לאחר שנרגעתי, נפגשנו עוד פעם אחת והבנתי שזאת הפעם האחרונה. נשארנו בקשר ידידותי לתקופה, לאחר אלפי התנצלויות וכיוון שבסך הכל מדובר בבחור טוב. היה לי נחמד איתו וזה מה שאני בוחר לזכור, פרק קצר ונעים.
היום אני אחרי כל זה. השארתי מאחור את השקרנים ואת הביטחון המעורער שלי. אני בזוגיות ואני מבין שאני יכול להיות נאהב. אבל באמת. אני שואל את עצמי מה הפעיל אותי אז. מה גרם לי לצאת לבד כמעט כל לילה, מה היה חסר. השקט הזה שאני נמצא בו היום כבר לא יתחלף בסערות הרגשיות ובטלטלות שאפיינו את חיי הרווקות התל אביבית שלי. אני כבר לא אצעד בשדרות רוטשילד עם מבט מתחנן שמישהו יבחין, שמישהו יאהב את מה שהוא רואה.
אז אני מניח שרציתי חום. חום שהתקשיתי למלא בעצמי. ויש עוד הרבה כמוני, שמשוטטים בברים השונים, במסיבות, לעתים גם באופן יום יומי. האמת עצובה. האמת היא שאנחנו מחפשים כל הזמן אישור לזה שאנחנו נראים טוב, מושכים ומעניינים. בשביל זה אנחנו מוכנים להוריד את המכנסיים גם אם אנחנו לא שם במאה אחוז. יש משהו בעולם ההומואי הזה, שהכל בו מיידי והכל קשור בסקס, לעכשיו, מי פנוי פה, מי פנוי שם. זה משרת צורך אומלל שמישהו יכיר בכך שאנחנו טובים מספיק, ולא צריך להתנהל ככה. אנחנו מספיק טובים ושווים. מספיק להיות מעט רגיש ולקבל כמה הערות מגברים רעים כדי שהדימוי העצמי שלנו יקרוס ונישאר תלושים, תלויים בגבר הבא שירצה או לא ירצה אותנו.
אז האתגר הוא לנסות למלא את הבור הזה, שאין לו תחתית. אם לא באמצעות גבר, איך נעשה זאת בעצמנו? אני לא בטוח. להאמין שאנחנו ראויים, זה כנראה דבר שנרכש עם הזמן.