״אני לא מצטלם מניח תפילין בבר מצווה״. ככה הודעתי לאבא שלי בגיל 13, כדי שלא יחשוב אפילו על תמונה שלי מניח תפילין לתלות על הקיר של סבתא כמו של שלושת האחים הגדולים שלי ושל בני הדודים והדודות. ״תעשה תמונת בר מצווה, כמו כולם!״, הוא נבח, וזה היה המשפט הכי מוצלח להגיד לי כדי להמית את הסיכוי האחרון של תמונה כזו שלי. אני לא כמוכם, לעולם לא אהיה והיה לי חשוב לבעוט, כדי שכולם ידעו.

ככה התחילה ההגדרה העצמית שלי, סימנתי לעצמי ולמי שמסביבי מה אני לא, ואם הצלחתי לתבל את זה עם פרובוקציה, רצוי. "עזבו אותי מהחיים המשעממים שלכם, בית, משפחה, ילדים. אני אחר, שונה, אני ממש לא כמוכם". אחר כך הלכתי למצוא כמוני, למצוא שייכות בעדר אחר. דומו שמצא דומואים, על כל המשתמע מכך.

בר המצווה שלי היתה הפעם האחרונה שהיו עליי תפילין וטלית, עד הצילומים בשבוע שעבר לקליפ של דנה למצעד הגאווה. דנה שרה ״ילדים זה שמחה״ ואני איתה בבית כנסת עם טלית. בקליפ דנה חוגגת לילד שלה בר מצווה בבית כנסת, ואני באתי להצטלם כזבוב על הקיר.עם טלית על הגב. לצידי היו ילדים ובחורים, הומואים נוספים עטופים בטלית. הבטתי על כולנו וחשבתי - למה אף אחד מאיתנו לא מצלם לאטרף תמונת פרופיל כזו? 25 שנה אחרי פתאום אני מוצא את התמונה הזו מושכת בטירוף. מחשבה חדשה, מאיפה הגעת אליי פתאום? אני בבית כנסת עם טלית? שנים בעטתי בך כדי לגלות מי אני, לפתע אני לא מבוהל ממך. מה השתנה בי ככה פתאום? מה השתנה מסביב?

קליפ הגאווה 2014 דנה אינטרנשיונל ילדים זה שמחה (צילום: כפיר בולוטין,  יחסי ציבור )
לאף אחד אין בעלות על ערכים. מתוך קליפ הגאווה|צילום: כפיר בולוטין, יחסי ציבור

בשנה שעברה דנה הצטלמה באומן (לקליפ הזה לא הזמינו אותי, בכל זאת חסרות לי כמה קוביות), השנה זה כבר היה בית כנסת. אבל לא רק דנה שברה הגה. אחרי שנים של מסיבת חוף דביקה במיוחד, במקום לפנות ימינה לחוף גורדון, פונים שמאלה לגן צ'ארלס קלור. אם שנה שעברה היינו גאים להיות שונים, השנה אנחנו צועדים להיות שווים.

מה קורה לנו? מה השתנה בעצם? האם אנחנו מתנחמדים לסטרייטים, כמו שטענו חלקכם כתגובה לטור הקודם שלי? האם אנחנו מחפשים את הדרך להיות כמוהם? או אולי כמוני, הקהילה שלנו (לא עלינו) פשוט מתבגרת?

בטור הקודם, ״שווה לתחת״ קראתי לשינוי באופי המצעד - פחות עירום, יותר אג׳נדה. לצד התמיכה היו כאלה שכינו אותי הומופוב, והומופוב מופנם מתוחכם. זה בסדר, אחד היתרונות הגדולים בלהתבגר הוא לדעת מי אני ואני לא צריך לכלות את כוחותיי בלהוכיח למישהו מה אני לא. אני יכול להשקיע את האנרגיה שלי במה שחשוב לי באמת, ומה שחשוב לי זה שוויון. שכל אחד ימצא את המקום שלו, מבלי שזה יבוא על חשבון מישהו אחר.

השנה, אחרי שסיימתי להתרכז בתחת של עצמי, יזמנו יחד עם חברים וחברות כשרוניים ומלאי תשוקה במיוחד את פורום שוויון זה לכולנו. חברנו ביחד כי אנחנו רוצים לשנות. אנחנו מבינים שקהילה שרוצה שיעשו לה מקום, צריכה לעשות מקום בעצמה. שאנשים, נשים וכל מי שביניהם, כדאי ורצוי שיעשו שוויון עם הרגליים, לא רק יבקשו אותו עם הפה. ככה גם גיליתי שאין בעולם רק "דומואים", יש כל מיני הומואים, יש לסביות וטרנסג'נדרים שלא תמיד מתאים להם מה שמתאים לי. והמשמעות של שוויון אינה לתת לכולנו את אותו הדבר, המשמעות היא לתת לכל אחד את מה שמתאים לו.

קמפיין שוויון זה לכולנו (צילום: ליאור קסון,  יחסי ציבור )
קמפיין "שוויון זה לכולנו"|צילום: ליאור קסון, יחסי ציבור

גם עיריית תל אביב חשבה שהעת לשנות וגילתה מנהיגות שמנסה עד כמה שאפשר לייצר מענה שמכיל בתוכו כמה שיותר סוגים של אנשים. בנט והבית היהודי מאיימים שהכרה בנו תפגע בערכי החברה, דתיים חושבים שדנה מחללת בית כנסת, הומואים מאיימים ששנה הבאה תיירים כבר לא יבואו אם המצעד לא יסתיים בחוף - אבל לאף אחד אין בעלות על ערכים, בתי כנסת לא שייכים לאף אחד וגם המצעד שייך לכולנו, לא רק לתיירים.

לצערי הרב, עד לפרסום הטור הזה, הקליפ של דנה הוסר תחת לחץ כבד. לעומת זאת, האומץ הספיק למקבלי ההחלטות בעירייה לגעת בקודש הקודשים של המצעד ולהזיז אותו מקום כדי שיהיה מקום, לתיירים וגם לזוגות עם עגלת תינוק, למבוגרים שנתמכים במקל, לנכים על כסא גלגלים. לכל אלה חול לא עושה טוב וגם להם מגיע לסיים את המצעד ולחגוג בסוף עם כולנו. מוויכוחים בין סט לסט בחדר כושר, אני יודע שחלקנו מאוד לא אוהבים את השינוי, אפילו כועסים, אבל ככה זה יהיה תמיד. הרי קל לבקש שוויון ממישהו אחר, הרבה יותר קשה לעשות אותו בעצמך. קשה, אבל אפשרי.

מצעד הגאווה 2014 לוגו
הפוסטר הרשמי של מצעד הגאווה

כנראה שהתבגרתי. היום אני כבר לא חייב להיות דבר אחד, הומו מסוג אחד, כדי להרגיש בטחון מדומה עם עצמי. אני יכול להיות הרבה חלקים, יפים יותר ומכוערים פחות. לכל אלה יש מקום שווה בי. כמוני, אולי גם הקהילה מתבגרת ולומדת לאט לאט לחבר את החלקים השונים שקיימים בתוכנו כדי לבנות עוצמה אמיתית.

אולי צדקה עיריית תל אביב השנה ואולי טעתה. אבל גם אם טעינו בדרך והפנייה שמאלה במצעד תבריח תיירים, לא קרה כלום. תמיד אפשר לתקן, להזיז שוב ולחבר את החלקים אחרת. הכוח האמיתי שלנו הוא בחיבור בין מה שמוכר לנו היטב לבין מה שזר לנו לחלוטין. וברגע שנעשה מקום לזר, נגלה שכולנו בעצם אותו הדבר.

חג גאווה ושוויון שמח לכולנו.

אגב, כשסטרייט משתמש בסטרואטיפים הומולסבים כדי לפגוע באדם שהוא מדבר אליו זו הומופוביה. כשהומו משתמש בסטרואטיפים הומולסבים כדי להבהיר נקודה, כאשר הוא עצמו חלק מהם, זה הומור עצמי, זוהי אירוניה, מקסימום פרובוקציה שנועדה לעורר את תשומת לב הקורא. הומופוביה מופנמת? בחייאת, אל תהיו לי דרמה קווין.

עוד ב-mako גאווה: