>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
הם הגיעו לישראל מאריתריאה, שלושה חבר'ה צעירים שמבקשים כאן מקלט-מדיני כמו שאר חבריהם לקהילה האריתראית. רק שהסיבה שלהם נשקפת סכנה בארץ מוצאם היא כפולה ומעט שונה - הם גם הומוסקסואלים. שלושתם הסתתרו "בארון", אך איכשהו התגלו על ידי המשפחה והקהילה האריתראית. עכשיו הם לגמרי לבד בסיפור הזה. כי מלבד זה שהקהילה האריתראית לא מקבלת אותם, הם גם נאלצים להסתתר מפניה, אחרת ימשיכו לסבול מאלימות קשה.
בתחילה הם נראו מפוחדים, חששו לדבר. עו"ד צ'ארלס ארתור ג'יימס שהציג אותי בפניהם היה זה שהפגיש אותי עם סיפורם. הוא היה צריך להסביר להם כמה פעמים ביחד איתי שאני "גם משלהם", שאני גם גיי.
ה' הוא ראש החבורה, רק בן 23 אבל מתפקד כמבוגר האחראי על השניים האחרים. הוא מתרגם אותם כשהם מתקשים, דואג להם ומנהל את ענייניהם. "אנחנו כמו משפחה" הוא מספר בחיוך חצוי. למה הגיעו דווקא לישראל? ה' מפצח את החידה שישראלים אוהבים לשאול בהקשר מבקשי-המקלט: "כי זה המקום שהכי קרוב פיזית לאריתריאה. אירופה רחוקה ולכן המחיר לשם הרבה יותר יקר, 15,000-20,000 דולר לנסיעה בלבד. חבר סיפר לי שבאיטליה הוא שילם רק למבריח 20,000 דולר. מי שאין לו כסף לשלם למבריחים, מענים אותו עד שהמשפחה שלו תשלח לו את הכסף. לא ידענו מה היחס של ישראל לגייז, רק כשראינו שהמצב פה יותר טוב מאריתריאה, אז יכולנו לספר שאנחנו הומואים".
שלושתם הגיעו בסופו של דבר אל התחנה המרכזית בתל אביב, כל אחד בדרכו שלו. שם בעצם גם הכירו. ה', למשל, הגיע לתחנה אחרי שסבל מאלימות מצד חבריו לעבודה, ולאחר שהבוס הישראלי שלו שנחשף לאלימות כלפיו העדיף לפטר דווקא אותו. בלית ברירה הפכו השלושה לזונות ממין זכר. בתחילה הם התפרנסו בעיקר מלקוחות הומוסקסואלים, אך לאחר מכן הבינו שהכסף הגדול מגיע דווקא כשהם מתלבשים ומתאפרים כנשים. הכסף הגדול: בין 250 ל-300 ש"ח בלילה. "אנחנו עושים את זה רק כדי לשרוד כלכלית", הם מבהירים. "אנחנו רוצים לצאת מהזנות, אנחנו לא זונות. הומואים - אבל לא זונות".
היום הם כבר לא מתגוררים בגינת לוינסקי אלא בדירות שכורות, כל אחד בדירתו שלו, ומשלמים שכ"ד של כ-1,300 ש"ח כל אחד. הם נאלצים להסתגר ולהסתתר בביתם במשך היום כדי שבני ובנות הקהילה האריתראית, לא יגלו חלילה היכן הם מתגוררים. "האריתראים שרואים אותנו בתחנה המרכזית נותנים לנו מכות וזורקים עלינו בקבוקי בירה. גם לקוחות ישראלים וערבים מכים אותנו. צעירים ישראלים בני 20-19 מגיעים במיוחד כדי לזרוק עלינו בקבוקים על הראש, אבנים, ביצים, קמח והם גם מרביצים. השוטרים שמסתובבים שם לפעמים רואים, אבל לא עוזרים לנו".
"תלך! שיזיינו אותך, תזיין אותם, תהיה אצלם"
ג' הוא הצעיר שבחבורה, רק בן 20 אבל נמצא כמעט שנתיים בארץ. באריתריאה הוא נכלא כבר בגיל 16 וחצי רק כי חשדו בו שהוא הומוסקסואל. "הלכתי עם מישהו למקום רחוק ומבודד והתחלנו לעשות דברים ", הוא מספר בעברית די טובה, "היינו רק אנחנו, לא ראינו מישהו נוסף. שלושה ימים אחר כך הגיעה לביתי המשטרה – 'איפה ג'? אנחנו רוצים אותו'. אמא שלי שאלה 'מה הוא עשה?', וענו לה שרוצים לחקור אותי. לקחו אותי מהבית, הכניסו לניידת ובתחנת המשטרה שאלו אותי איפה הייתי לפני שלושה ימים, 'מה עשית?', 'עם מי היית?'. אמרתי שלא הייתי עם אף אחד, ואז פתאום הכניסו את הבחור שהייתי איתו לחדר. פחדתי שהוא יספר להם אז אמרתי שכן, היינו ביחד, אבל לא עשינו כלום. שאלו אותנו 'הזדיינתם או לא?', ענינו 'לא!'. הם לא האמינו לנו ולקחו אותנו משם לכלא 'בארנטו'. ישבנו שם חצי שנה ואחרי ששחררו אותנו לא ידעתי אם הם יחזרו".
ג' גר באותה העת רק עם אימו, אותה נאלץ לעזוב מיד עם שחרורו מהכלא ולברוח לאתיופיה. אחרי שלושה חודשים שם המשיך במסע על חייו ועבר לסודן. "כל הזמן הכו אותנו בדרך, אומרים לך 'תעלה לרכב' ומרביצים. שכבנו בתוך טויוטה קטנה עם חלונות שמכוסים בסדינים לבנים כדי שלא יראו שמבריחים אותנו". התחנה הבאה – סיני, ואז ישראל כשלאורך כל המסע הסתיר ג' את זהותו המינית מחבריו לקהילה האריתראית: "סיפרתי לרשויות שאני פה כי לא רציתי לשרת שם בצבא, לא יכולתי להגיד את האמת".
ג' נקלט בארץ בכלא "סהרונים", ואחרי תקופה הוא השתחרר כמו כולם ועבר להתגורר בדירת אחיו בפתח תקווה. "הוא היה זה ששלח לי כסף, שילם לי על כל הנסיעה לישראל כולל התשלום שהייתי צריך לשלם למבריחים שבדרך", הוא מספר. ג' התחיל לעבוד במקום העבודה של אחיו ובת זוגו וכבר קרוב לשנה ששלושתם עובדים וגרים בצוותא. "יום אחד נסעתי בלילה לתל אביב", מספר ג', "והלכתי לבר הגאה 'אוויטה'. לא דיברתי אז טוב עברית, אבל ישראלי ניגש אלי והתחיל איתי. שתינו והוא לקח אותי לדירה שלו. שתינו גם שם ושכבנו. אחר כך הוא לקח אותי הביתה ברכב שלו וכשיצאנו מהרכב, הוא חיבק אותי ונישק אותי". במשך כל הזמן הזה שהשניים נפרדים לשלום, הם בעצם לא יודעים שאחיו של ג' צופה בהם מהמרפסת.
"עליתי הביתה, אחי פתח לי את הדלת ושאל אותי 'איפה היית כל הלילה?'. אמרתי לו שעם חברים. 'איזה חברים?', 'חברים שלי'. הוא אמר שכבר התקשר לחברים האריתראים שלי ושלא הייתי איתם, ושאל אותי איך חזרתי מתל אביב לפתח-תקווה. 'מונית שירות 51', עניתי לו. 'לא!', התחיל לצעוק, 'אני ראיתי אותך עם הלבן'". ה' מסביר ש"לבן", כלומר קשר עם אדם לבן, זהו קשר שנתפס אצל אריתראים כקשר של סקס.
"אחי המשיך לשאול אותי 'מה עשיתם?', עניתי שכלום ואז הוא הפיל את הפצצה - 'ראיתי אותך מנשק אותו למטה'". בשלב הזה הלב שלי קפץ, פחדתי. הוא שאל שוב ועניתי שכן. 'למה אתה מנשק גבר? אתה מתנשק עם גברים?'. פה סיפרתי לו הכול. כן, כי אני הומו, אני לא אוהב בנות, אני אוהב בנים. הוא נתן לי כאפה לפנים. חברה שלו שמעה את עוצמת הסטירה ושאלה מה קרה. אחי אמר לנו לחזור לישון ושנדבר על זה בבוקר. בבוקר שמעתי את חברה שלו אומרת לו 'בוא נלך לעבודה', והוא ענה לה 'תלכי את, אני אבוא אחרייך'. נשארנו לבד בבית ואחרי שהעיר אותי מהשינה, הביא לי את הבגדים שלי בשקית ואמר לי 'תלך!'". 'לאן?', 'מה אכפת לי -תלך! שיזיינו אותך, תזיין אותם, תהיה אצלם'. ביקשתי את הכסף שהרווחתי בעבודה כי המשכורות שלי הופקדו בחשבון של אחי, והוא סירב - 'שקל אני לא אתן לך, את כל הכסף שלך אני אשלח לאמא באריתריאה'".
ג' נעזר בכמה שקלים שהיו לו בכיס ונסע לגינת לוינסקי בדרום תל-אביב, שם ישן כשלושה חודשים. מדי פעם עזרו לו ישראלים, חילקו לו מרק חם, אבל הזמן פעל לרעתו כי הידיעה שהוא "תראווי" (הומוסקסואל בשפתם הטיגרינית) התחילה להתפשט בקרב הקהילה האריתראית בישראל ואפילו הגיעה עד אימו באריתריאה. היא ניתקה איתו את הקשר מיד.
"רק שלא ישלחו אותנו לאפריקה - כי אין לנו לאן לחזור"
גם לשניים האחרים סיפורים דומים, פחות או יותר. א', המבוגר מבין השלושה (40), ישב פעמיים בכלא באריתריאה. בפעם הראשונה ב-1999, אז נכלא לשמונה חודשים בגלל שנחשד בהומוסקסואליות. "מזהים לפי ההתנהגות ועוצרים אותך", הוא אומר. הפעם השנייה היתה בשנת 2007, בעת שירותו הצבאי, הפעם למשך 3 שנים בגלל שנחשד כי קיים יחסי-מין הומוסקסואלים עם חייל אחר. במהלך המעצר הוא עבר התעללות קשה ביותר: "טפטפו לי פלסטיק רותח על הגוף", הוא מספר לי בעברית שבורה, "עינו אותי כדי שאחשוף הומואים נוספים, אבל העדפתי לעבור עינויים ולא לגלות". הוא מראה לי את הצלקות על גופו, מראות שבהחלט לא ניתן להישאר אדיש כלפיהם.
הרגע ה"אופטימי" בסיפור מגיע כשהשומר במתקן הכליאה הפקיר את עמדתו כי הלך לבדוק מתי להכניס את א' לאחד מהמתקנים הפנימיים שבכלא. אז, בלי לחשוב פעמיים, א' ברח החוצה כשהוא אזוק רק בידיים. בדרך לישראל גם א' עבר לסודן, אך לעומת ג' וה', הוא זכה לשהות במחנה הפליטים שהאו"ם הקים, וזאת רק בשל ההתעללות הפיסית שעבר בכלא הצבאי.
כעת מבקשים השלושה ממדינת ישראל שתציל אותם, או לכל הפחות תעניק להם אישור מקלט: "נלך לכל מדינה שתקבל אותנו, העיקר שזו לא תהיה מדינה שמתעללת בהומואים. רק שלא ישלחו אותנו בחזרה לאפריקה כי אין לנו לאן לחזור - והמשפחות לא בקשר איתנו".
לפי שעה הם לא נמצאים עם חבריהם האריתראים במתקן חולות שבדרום. מתקן, שלפי החוק החדש "למניעת הסתננות" אשר נכנס לתוקף בסוף השנה שעברה, מרכז בתוכו את כל מבקשי המקלט. אבל החשש העיקרי הוא שהשלושה ימשיכו לסבול מאלימות והתעללויות מצד חבריהם: "כולם יודעים עלינו, מזהים אותנו ברחוב ומצביעים עלינו".
ממש כמו באריתראה
עו"ד צ'ארלס ארתור ג'יימס, שמטפל בהם בהתנדבות, פנה בשמם לשר הפנים גדעון סער והסביר לו את הסיטואציה המורכבת שהשלושה נמצאים בה. הוא ביקש ממנו כי בשל הסכנה שנשקפת לחייהם יאפשר לשלושה לא לשהות לצד אריתראים, ולא להעבירם למתקן הכליאה בחולות. בנוסף ביקש ג'יימס להאריך את תוקפן של אשרות השהייה שברשותם, עד לבירור בקשתם לקבלת מקלט מדיני בישראל. בינתיים, רק א' הגיע לראיון במשרד הפנים כחלק מדיון בהענקת מקלט מדיני עבורו, וכעת יבדקו שם אם הוא אכן הומוסקסואל.
שר הפנים סירב להגיב לפנייתי בנושא, אך דאג כי תועבר אלי תגובה רשמית מרשות האוכלוסין וההגירה: "בקשות למקלט מטופלת על פי אמנת האו"ם לפליטים וכל בקשה למקלט, לרבות בקשות המוגשות על בסיס נטייה מינית, נבחנת לגופה ובהתאם לנסיבותיה".
יו"ר ועדת הפנים בכנסת, ח"כ מירי רגב, קיבלה גם היא עדכון על מצבם של השלושה מג'יימס, ודוברה מסר בתגובה: "הועדה שבוחנת את מעמדם של נתינים זרים המבקשים מקלט בישראל היא בסמכותו הבלעדית של שר הפנים ושל הועדה הראשית של עו"ד אבי חימי. היא זו שבוחנת את הבקשות ויכולה מתוקף החוק והאמנות הבינלאומיות להעניק תעודת פליט גם על רקע נטייה מינית, אם וכאשר מצאה כי נשקפה סכנת חיים ממשית לאותם מבקשים". בדקתי מול הדובר האם רגב פעלה עד כה בעניין, אך הוא סירב להרחיב.
"ידוע לי לפחות על עוד חמישה מבקשי מקלט אפריקניים שהם הומוסקסואלים ונמצאים בארון", מספר ג'יימס. "חשוב לדעתי שמוסדות הקהילה הגאה יעלו את המודעות למצבה של אוכלוסיית הלהט"בים הזרים בישראל ויסייעו לה, למשל באמצעות קבוצות תמיכה. לאור מצבם של החבר'ה האלה ולמען הוצאתם מהזנות, הם ישמחו כרגע גם למקום לינה או עבודה נורמטיבית, שלא לצד חבריהם האריתראים".
שי דויטש, יו"ר אגודת הלהט"ב בישראל, אמר בתגובה כי "עד כה לא הגיעו פניות לאגודה מטעם להט"בים שהזדהו כמסתננים, מבקשי מקלט, או פליטים בנוגע לרדיפתם על רקע נטייתם המינית. זאת למעט פניה אחת של אדם שביקש שהאגודה תעסיק אותו, אך כשנשאל במפורש לגבי נטיותיו המיניות הוא ניתק קשר עם השירות הפסיכוסוציאלי. במקרים בהם יתברר שאדם אכן נרדף בארץ מוצאו על רקע נטיותיו המיניות, האגודה פעלה ותמשיך לפעול כפי שעשתה בעבר, כמו למשל במקרים של פלסטינים, בהתנהלות מול מוסדות המדינה. מציאת עבודה או מקום לינה אינו שירות שאנו נותנים, אנו מסייעים בייעוץ משפטי וסוציאלי וגם פועלים במשותף עם ארגונים נוספים לשינוי המדיניות בנושא".
ועד שעניינם יטופל ובקשתם למקלט מדיני תידון על ידי כל הגורמים הביורוקרטים, ימשיכו השלושה אמנם לחיות כאן בישראל אבל בחשש מתמיד לחייהם. ממש כמו באריתריאה, רק בתוך גבולות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
