כולנו מכירים את מספר הקסם - אחד מכל עשרה הוא חבר הקהילה הגאה. עשרות שנים אנחנו מסתובבים עם ההערכה הזו, שעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית הם להט"בים, אבל האמת היא שהנתון הזה בכלל הגיע ממחקרים שנערכו בארצות הברית מאז שנות ה-40, בתקופה חשוכה הרבה יותר, אז הם לא כל כך רלוונטיים אלינו.
אנחנו כבר יודעים שהקהילה הגאה בישראל לא קטנה, אפילו די גדולה. במצעדים המתקיימים מדי שנה ברחבי הארץ משתתפים מאות אלפי בני אדם, אבל למרות זאת, גם בשנת 2020 להט"בים סובלים מאפליה מתמשכת ורבים עדיין חיים בארון, אז איך בכלל אפשר לדעת כמה להט"בים באמת יש בישראל?
מסתבר שלשאלה הזו יש כבר תשובה ברורה מאז 2016, אבל המידע פורסם בעיתונים מדעיים באנגלית ולא הובא לידיעת הציבור - זאת אומרת, עד עכשיו. בסוף 2012 ערכו ד"ר זוהר מור וד"ר אודי דוידוביץ', שני חוקרים מוערכים בתחום הבריאות והקהילה הגאה, מחקר שמימן בחלקו משרד הבריאות והכיל ניתוח מקיף של שיעור הלסביות, ההומואים והביסים בישראל. המחקר בדק את הנטייה המינית בשלושה צירים - משיכה מינית, התנסות מעשית והגדרה עצמית, והמספרים מפתיעים ומרתקים. 
המחקר נערך במדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בארץ, למעט החרדים, וכלל 997 גברים ו-1,005 נשים בגילאי 18-44. מחקרים רבים בעולם כבר הוכיחו שאין הבדל סטטיסטי בכמות להט"בים ממוצא אתני או דת שונים, אלא רק בנכונות להודות בנטייה המינית בפני החוקרים. לכן, אפשר להניח די בוודאות שאלו נתוני האמת בישראל גם בקרב הציבור שלא נבדק - החרדים והערבים. למעשה, החוקרים מסכימים כי הנתונים עשויים להיות נמוכים מנתוני האמת, וזאת משום שאפשר להעריך כי חלק מהנבדקים בחרו שלא לשתף את החוקרים בנטייתם האמיתית.
כשמדברים על משיכה מינית, 11.3 אחוזים מהגברים ו-15.2 אחוזים מהנשים דיווחו שהם נמשכים במידה מסוימת לבני אותו מין. מבחינת התנסות מעשית, 10.2 אחוזים מהגברים ו-8.7 אחוזים מהנשים דיווחו על מפגש מיני עם בני ובנות מינם מתישהו לאורך חייהם.
כשמגיעים להגדרה עצמית, 8.2 אחוזים מהגברים ו-4.8 אחוזים מהנשים הגדירו עצמם הומו / לסבית / ביסקסואלים. מבין הגברים שהגדירו עצמם להט"בים, הרוב הגדירו עצמם כהומואים והשאר ביסקסואלים, ואצל הנשים המצב היה הפוך - רוב הנשים הלהט"ביות הגדירו עצמן כביסקסואלית ופחות כלסביות. בסך הכל, 13.3 אחוזים מכלל הנבדקים דיווחו על משיכה מינית כלשהי לבני אותו מין.
אחת ממטרות המחקר הייתה להוכיח למערכת הבריאות בישראל כי ההתנהגות המינית של המטופלים יכולה להיות מגוונת יותר ממה שהם יהיו מוכנים להודות, ולכן חשוב שלא להניח הנחות ולשאול שאלות לטובת בריאות המטופלים. זה גם הרגע להזכיר כי בשנת 2019 התקציבים הייעודיים לקהילה הגאה בישראל עמדו על 20 מיליון שקלים מתוך תקציב המדינה, שעמד על 500 מיליארד שקלים. 
עוד סקר קטן שנערך בנושא - טינדר פרסמה לכבוד חודש הגאווה האחרון שנכון להיום 20 אחוזים מההתאמות באפליקציה בבריטניה ובארצות הברית היו של בני אותו מין, מה שיכול להעיד את היקף הלהט"בים באוכלוסייה במדינות עם זכויות להט"ב נרחבות יותר מאשר בישראל.
"המחקר בעיקר מלמד שיש בישראל קהילת ענק, גדולה כקהילה החרדית ואולי יותר ומימדיה האמיתיים נחשפים כאן. הלהט״ב מתקיימים כאן ללא כמה מזכויות היסוד שמגיעות לכל אדם, ללא ביטחון אישי מספק ויכולת שווה למימוש הפוטנציאל שלהם", אומר איתי פנקס ארד, חבר מועצת העיר תל אביב ומחזיק תיק הקהילה הגאה בעירייה, "הדוגמאות רבות - לחוק האוסר על טיפולי המרה יש דרך ארוכה לספר החוקים, למרות שכל הגורמים המקצועיים, הרפואיים והפסיכולוגים כבר קבעו שמדובר בטיפולים מסכני חיים. גם בנוגע לזכות שווה לפונדקאות בישראל - בג"ץ הכריע בעתירה שלנו אבל הכנסת מעכבת, מזוגות לסביות נשללת האפשרות להירשם כאימהות לפי נוהל שסטרייטים נהנים ממנו, טרנסים וטרנסיות חשופות לאלימות יומיומית ולקשיים בשוק העבודה ללא סיוע ממשלתי, והתקצוב לצרכי להט״ב לא מתחיל אפילו לדגדג את הדרוש. המחקר מוכיח שמדובר בעוול שמאות אלפי ישראלים סובלים ממנו באופן ישיר"
"מצער שהמדינה עדיין מערימה קשיים משפטיים על להט"בים - בהורות, בזכויות טרנס, בפשעי שנאה ועוד", מוסיף ערן גלובוס, שכיהן עד לא מזמן כיו"ר הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות ומשמש כיום כחבר ועד ויועץ מיוחד למדיניות ומיזמים אסטרטגיים בעמותה, "אך לא מדובר רק בקשיים משפטיים: הציבור הלהט"בי סובל מתת נגישות לשירותי בריאות, רווחה וחינוך, בייחוד טרנסג'נדרים שלא כלולים במחקר הנ"ל ומוערכים בעד אחוז אחד מהאוכלוסייה. זה נכון בשגרה וזה נכון פי כמה לאור הקורונה: על גורמי הממשל ומקבלי ההחלטות לדעת שיש ציבור עצום ומגוון שמצפה לשיוון זכויות ושוויון הזדמנויות - ונכון יותר מאי פעם לא רק לבקש אלא לדרוש זאת".
