>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
בין השאר, קראו החניכים והחניכות לחברי הכנסת להעלות את המודעוּת בקרב ההנהלה, המורים והיועצים החינוכיים ולקיים השתלמויות בנושא, בדגש על התמודד בגילויי בריונות, הומופוביה וטרנספוביה.
כמו כן, בנות ובני הנוער קראו להשריש מגיל צעיר גם סיפורת גאה הכוללת סיפורים על "אבא ואבא" או "אמא ואמא" ולא רק סיפורים המנציחים תרבות הטרו-נורמטיבית. כמו כן, הועלתה בקשה לשיעורי מגדר, מיניות וחינוך לשוויון כחלק מתכנית הלימודים כבר בגילאים צעירים וכן לקיים ימי מודעוּת נגד הומופוביה וטרנספוביה, דוגמת יום הבנ"ה, תוך שימת דגש על המסר: "הומו זאת לא קללה".
"כמיעוט בחברה, חשוב לנו לייצר שיח המגלה אפס סובלנות, לא רק כלפי גילויי הומופוביה, אלא כלפי כל גילויי שטנה, גזענות וחוסר שיוויון המופנים למיעוטים בחברה", כך לשון המכתב.
פייגלין: "אני לא מוכן שיפגעו בכם – ואפעל נגד זה"
חבר הכנסת הראשון עמו נפגשו החניכות והחניכים הוא משה פייגלין – אשר לפני ארבעה חודשים קיים "מפגש סולחה" עם הקהילה, וסיפר בזמנו כי שיחה עם נער שיצא מהארון, בן של חבר, היא ששינתה את תפיסתו באשר לנושא הלהט"בי. פייגלין המשיך באותו קו, לפיו גם אם ישנו חוסר הסכמה בנושאים מסוימים, בדבר אחד הוא יילחם: פגיעה ובריונות כלפי נוער להט"בי.
"אני לא מוכן שיפגעו בכם, כמו שאני לא אסכים שיפגעו באף אדם בשום צורה", אמר פייגלין. "ולא רק שאני מתנגד לזה, אני גם אפעל נגד זה, נגד פגיעה נפשית או פיזית. אני רוצה שכולכם, כל מי שחש נפגע, ירגיש חופשי לפנות אלי ללשכה שלי בכנסת. ואולי דווקא מהמקום שבו אני נמצא אני יכול לעזור לכם".
ח"כ קלדרון, שסייעה רבות בקיום האירוע, הדגישה את הצורך בשינוי חברתי. "חלקכם אמרו: 'אני יצאתי מהארון', אני חושבת שבאיזשהו אופן החברה צריכה לצאת מהארון", אמרה. "מי שתקוע בצורה מאוד חזקה זה 'המקובלים', האנשים, הרבה פעמים ההורים זאת הבעיה".
ח"כ בירן דיברה על הצורך בסולידריות בין מאבקים, וקראה לחניכות ולחניכים לא להתעלם מעוולות הנעשות לאוכלוסיות נוספות, תוך כדי המאבק הגאה.
ח"כ זהבה גלאון הדגישה את הצורך בפעילות גאה מחוץ לגבולות "מדינת תל אביב", כהגדרתה. "נוצר הרושם כאילו יש חגיגה, כי מי שגר בתל אביב החיים שלו טובים, אבל אנשים גרים בכל הארץ", אמרה. בנוסף, התייחסה גלאון לשבוע הספר העברי, וקראה בפני החניכים והחניכות את סיפור הילדים "הדרקון הלא נכון" של יהונתן גפן, המספר על דרקון שנפל קורבן לשנאה ולדעות קדומות על לא עוול בכפו.
הנער שגדל בידיעה שהוא שונה – והדחיק דווקא שוני אחר
אולם, ללא ספק, הרגע המרגש ביותר במפגש היה כאשר נער בן 17, אשר מעדיף שלא לחשוף את שמו בתקשורת, סיפר על התמודדותו עם תסמונת גנטית נדירה עמה נולד, לצד הקושי לקבל את עצמו בתור ביסקסואל – עד ליציאה מהארון. דבריו של הנער לא הותירו עין אחת יבשה באולם. להלן נאומו של הנער במלואו (ממנה השמטנו מספר פרטים מזהים):
נולדתי עם תסמונת גנטית נדירה, אשר למעשה "מעוותת" את תווי הפנים, דבר שהוביל אותי ללא מעט טיפולים ושוני בחי. הוריי היו בני 30, פחות או יותר, בכל התקופה הזו. תמיד חשבתי כמה זה קשה בגיל 30 ללוות את הילד בן השנה וחצי שלך לניתוח בצרפת ולתת אותו לרופא שאינך מכיר ליותר מ-12 שעות.
תמיד ידעתי שההורים שלי אוהבים אותי אהבת חינם ואין קץ, ובו בזמן ידעתי שאני ילד לא פשוט. ילד אחר, שמצריך הסתגלות ולמידה. וכך עברו להן השנים, תוך כדי תהיות כאלו של "מה היה אם?". זאת כאשר כל המבוגרים בחיי מחמיאים על האומץ לעמוד איתן מול אותו ילד בן חמש, המסתכל במבט תמוה ולאחר מכן נזכר שהוא תמוה ובורח".
ואז הגעתי לגיל ההתבגרות. הבנתי שעוד משהו שונה ואחר, לא ידעתי להגדיר את זה כמו היום. לא האמנתי לזה, הדחקתי את זה לפינה כלשהי. אדם כמוני, שגדל בידיעה שהוא שונה, שונה ואמיץ (הרי אמא ואבא לא משקרים), הדחיק למעשה את השוני.
1 באוגוסט 2009. "שני הרוגים ועשרה פצועים בברנוער". הלב מוצף במחשבות ודאגות ואין למי לפנות. אני מרגיש נעול, חסר מענה או כתובת. לא ידעתי על קיום של עוד אנשים במצבי. לא ידעתי שבמרחק נסיעה יש עוד אנשים כמוני. האמנתי ש"הם" רק "שם", רחוק, בתל אביב. הרגשתי לבד.
השיחה עם מדריך איגי: "לעולם לא אשכח את הרגש המבין והחם שהציף אותי"
ואז שמעתי על איגי. חשבתי ללכת, ונבהלתי מהמחשבה הזאת כהוגן. חצי שנה של פחד הסתיימו בחופשת הפסח, שבה, תוך כדי טיול עם הכלב, הרחק מהסביבה המוכרת, התקשרתי למדריך של איגי והצגתי עצמי. אני לעולם לא אשכח את החום, הרגש המבין והחם שהציף אותי בשיחה ההיא.
הפחד נסוג לאחור, וכוחות חדשים הובילו אותי לאיגי. הכרתי אנשים מדהימים, חמים ואוהבים, מקבלים ומחבקים. הבנתי שיש לי למי לפנות, שיש לי רשת ביטחון, יש לי לאן ללכת.
הגיעה פעולת היציאה מהארון, וכחלק מן הפעולה – התבקשתי להציג למה כן צריך לצאת מהארון. ותוך כדי שאני מסביר כמה כיף זה להיות חופשי, להיות מי שאתה, אני למעשה מבין שגם אני רוצה להיות חופשי.
האח שתמיד אמרה ש"צריך להרוג את ההומואים" – התנצל
יום לאחר מכן, תוך כדי חשש אדיר להוסיף שמן למדורת התסמונת הגנטית, לקות השמיעה וכל הנובע מכך, אני אומר לאבא: "אבא, זה עובד לשני הכיוונים. אבא, אני ביסקסואל". אבא היה מעט בהלם. לקח לו זמן, אבל הוא תמך והבהיר שתמיד ימשיך לאהוב, וכך גם אמא יום לאחר מכן. בהמשך סיפרתי לחבר הקרוב אלי, שסיפר לי בתגובה שאחותו לסבית. ולאחר מכן לעוד חבר ועוד חבר ועוד בת דודה ועוד ידידה ועוד ידיד – וכך הלאה.
אך לא נחשפתי בפני אחי הגדול. אחי הגדול הוא הגבול, הוא הקו שלא מתקרבים אליו. כי לטענתו את ההומואים צריך להרוג. פחדתי. אני ואחי הגדול היינו ועדיין קרובים מאוד. לא רציתי לסכן או להמר על מה שיש לנו. באחת הפעולות באיגי, לפני כחודשיים אם אינני טועה, עלה דיון בנושא ההומופוביה, ונתתי את אחי כדוגמה. הבנתי שאני חייב לספר לו. חייב.
חזרתי הביתה מהפעולה ופגשתי אותו, הסתכלתי לו בעיניים, והוא שאל אותי: "מה קרה?". הייתי חנוק. לא ידעתי מה לענות. הוצאתי את הטלפון הנייד ושלחתי לו מסרון: "אני ביסקסואל". הוא הסתכל עלי במבט חושד, וביקש הסבר. הסברתי לו מה זה ביסקסואל.
הוא יצא לעשן סיגריה, ואני באתי איתו. סיפרתי לו שאני מחוץ לארון כבר שנה, תוך כדי שהוא מתנצל על כל הדברים שאמר בעבר. אחי הגדול קיבל אותי בהלם רב ותהיות רבות. לקח לו זמן, אבל הוא קיבל. מאותו היום אני חופשי. אני יכול לבוא הביתה עם חבר, או עם חברה. אני יכול ללכת לאיגי ולצעוק, תוך כדי יציאה: "יצאתי לאיגי".
אני יכול להחזיק דגל גאווה בחדר. ואני יכול לבוא לכאן, לכנסת, למקום שיכול לשנות עולמות – ולהסביר. להסביר על הקושי והתחושות שעוברים אותם בני נוער כמוני ואחרים. להסביר על המועקה, ולבקש עזרה ותמיכה. תמיכה שתמנע מעוד נער להפגע, כמו אותו נער שהתאבד לפני כשנתיים. מבחינתי הוא נרצח, נרצח על ידי שנאת חינם מבית.