רחל (שם בדוי) בת ה-17 היא הבכורה במשפחה חרדית בת 12 נפשות, ולמרות שההורים שלה יודעים שהיא לסבית, הם ממשיכים לנסות לשדך לה בחורים. היא משתפת איתם פעולה, אבל דואגת "להבריח את כולם אחד אחרי השני". את הנטייה המינית שלה היא התחילה לגלות לפני שנתיים, אז התעוררו בה תהיות והיא האמינה שהן קשורות בספקטרום הלהט"בי. בהתחלה, היא הייתה בטוחה שמשהו בה לא תקין, שהיא סוטה, חולה או מורדת.
בזמן שרחל חיפשה את המילים שיתארו את מה שהיא מרגישה, היא נחשפה לארגון הנוער הגאה ובאומץ רב התחברה לפעילות מקוונת בפעם הראשונה בחייה. בחשש, היא התחבאה מאחורי בניין המגורים כדי שאף אחד לא ישמע והצטרפה לפעילות בלי להפעיל את המצלמה. "החלטתי שאני חייבת לעצמי לפחות את זה - להכיר ולגלות עולם חדש. זו הגאולה הפרטית שלי", סיפרה בשיחה עם mako. "אז בזמן שהתחבאתי בבית, במקום בו הרגשתי לא שייכת, הייתי חלק מדבר מדהים, משפחתי ומאחד. פתאום הרגשתי שאני בבית עם עוד מאות ילדים שהם בדיוק כמוני".
שנתיים אחרי שנחשפה לארגון לראשונה, רחל הפכה למשתתפת פעילה ב"איגי לייב" ומשתדלת שלא לפספס אף מפגש. היא זוכה לתמיכה ואהבה מצד החניכים והמדריכים ומספרת כי הפעילות הייחודית שינתה את חייה. "קיבלו אותי כמו שאני ובזכות זה קיבלתי זווית ראייה חדשה על העולם", סיפרה. "אני מרגישה שבזכות המפגשים קיבלתי משקפיים ורודים להמשך המסע. זכיתי בכלים לחיים, הכרתי חברים והתחלתי לאהוב את עצמי יותר. יש המון להטב"קים במגזר החרדי שרובם הגדול מתחבאים בארון וחלקם נשואים או שפשוט מפחדים לצאת".
רחל היא רק אחת מתוך מאות נערים ונערות מכל רחבי הארץ, שנהנים מפעילות מקוונת חדשה של ארגון הנוער הגאה - "איגי לייב". הפרויקט המבורך החל את דרכו בארגון לפני כשנה, והוא תוכנן במטרה לתת מענה פשוט וזמין לצעירים כמו רחל, המתקשים להגיע למפגשים הפיזיים. אבל מבלי שאיש תכנן, הקורונה דחפה את הפרויקט צעד אחד קדימה, ומאז שהושק הצטרפו לפעילויות המקוונות של איגי קרוב ל-800 חניכים וחניכות חדשים.
מאז פרצה המגפה הוגבלה פעילות הארגון ופרט לקבוצות של נוער בסיכון, אלפי חניכים וחניכות לא היו רשאים להתכנס לפעילויות חברתיות. מאז אפריל, הם התחילו לקחת חלק במיזם החינוכי החדש, המספק מענה וירטואלי עבורם, וגם עבור מאות בני ובנות נוער נוספים, שלא היו יכולים להגיע לפעילות פיזית בשל מצבם הרפואי, מרחק גיאוגרפי או משום שהם בארון. קבוצת הלייב הראשונה קיימה את הפעילות הראשונה שלה לפני כמה חודשים כפיילוט, וזמן קצר לאחר מכן נפתחה קבוצה נוספת לבעלי מוגבלויות. כעת מקווים בארגון לפתוח שש קבוצות נוספות בשנתיים הקרובות בהובלת הדס בלומנדל כרם, ראש המערך הפסיכו-סוציאלי באיגי, ועדי אנגל ממחלקת גיוס המשאבים.
מנכ"ל ארגון הנוער הגאה, עופר נוימן, סיפר בשיחה עם mako כי למרות החסרונות הברורים של המגפה, המציאות החדשה דווקא עזרה למשרד הרווחה וקרנות הביטוח הלאומי להבין את הצורך בפעילויות מקוונות לנוער גאה. לטובת הפרויקט הוקצו 1.2 מיליון שקלים שיגיעו לארגון בשלוש השנים הקרובות. "יש חניכים חרדים המצטרפים לפעילות בזמן שהם יושבים בשירותים של הישיבה", מספר נוימן. "זה לא אידיאלי, אבל לפחות הם זוכים להיות חלק בפעילות בלי להסביר להורים, בלי לנסוע באוטובוס ובלי להידרש לחשיפה שעלולה לסכן אותם".
מה האתגר המרכזי בפעילות מקוונת?
"למצוא אינטימיות ולקדם תהליך חינוכי מול מסך. אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה בעזרת בניית מערכים מיוחדים ורכישת רשיונות של פלטפורמות מקוונות. אנחנו נהפוך את הפעילות החינוכית דרך המסך לפעילות מרגשת, אינטראקטיבית שתקדם עבודה משותפת בין החניכים והחניכות, שירגישו כאילו שהם באותו החדר".
אתם מחכים לחזור לשגרה סדירה?
"אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לחזור לפעילות בשיתוף משרד הבריאות והמשרד להשכלה גבוהה. אנחנו ממליצים לנוער שלנו להשתתף בפעילות התנדבותית, כדי שהם יפגשו באופן פיזי וגם כדי שימשיכו לתרום לחברה. אנחנו מוכנים לחזור ברגע שיאפשרו פעילות שגרתית".
שר העבודה והרווחה, איציק שמולי, סיפר ל-mako כמה הוא גאה בשיתוף הפעולה הזה. "אני יודע אישית עם אילו קשיים חלקם מתמודדים ואני רוצה שנהיה שם בשבילם", אמר. "בזכות המהלך הזה, נוכל להגיע לרבים שמחפשים תמיכה וסיוע, אך אין בסביבתם מי שיענה. כשר הרווחה ניתנה לי הזדמנות חשובה לקדם את זכויות וצרכי הקהילה ואממש אותה ככל יכולתי עבורה". 
"בקהילה אין מודעות ופתיחות ללהט"בים נכים"
הפעילות המקוונת של איגי היא קרש ההצלה של נערים ונערות בימי המגפה והסגר השלישי המהודק. היא תורמת להם להפגת הבדידות, חיזוק תחושת השייכות וביסוס האחווה בין החניכים, כפי שיכולה להעיד המדריכה ירדן מרציאנו (23), עורכת ומפיקה בתאגיד השידור הציבורי "כאן", שהגתה את הרעיון לפתיחת קבוצה ראשונה ייעודית ללהט"בים עם מגבלה פיזית.
לפני כחודשיים נפתחה הקבוצה, המיועדת לצעירים וצעירות בגילאי 15-25, אותה היא מדריכה אותה יחד עם טל(י) ווזנר. הקבוצה מונה נכון להיום חמישה חניכים, המשוחחים במהלך הפעילויות המקוונות על סוגיות מחיי היומיום שלהם, כמו נכות ומיניות, דייטים באתרי הכרויות ומה פוליטיקלי קורקט בשנת 2021. "להגיד שאני נכה וחרמנית זה לא משהו גס. מותר לנו להגיד ולבטא את זה בלי בושה", משתפת מרציאנו בשיחה עם mako ומספרת כי היא מקווה לגייס בקרוב חניכים נוספים מכל רחבי הארץ.
כשהייתה בת חמש וחצי, עברה מרציאנו תאונת דרכים קשה ומאז היא מתניידת על כיסא גלגלים חשמלי. בגיל 16 הצטרפה לאיגי כחניכה וכעבור שנה אזרה אומץ כדי לצאת מהארון בפני המשפחה ובפני שאר העולם בפוסט בפייסבוק. מרציאנו מספרת שהיא מצאה באיגי מקום בו הרגישה בפעם הראשונה שהיא יכולה להיות עוד משהו חוץ מנכה.
"במשך שנים האמנתי כי נכות שווה לחולשה ונזקקות ועוד הרבה דברים שנחשבים לא סקסיים", אמרה בגילוי לב. "אבל באיגי זכיתי במרחב בו יכולתי לבטא צדדים נוספים בי, אז פחות שמתי לב למגבלה הפיזית. כמה שנים אחרי שהצטרפתי לארגון פתאום גיליתי שאני מבינה המון דברים שאף אחד לא דיבר איתי עליהם קודם, כמו על נכות ומיניות ונכות ומגדר". 
מה למדת?
"קודם כל שהרצון לאהבה קיים, או יותר נכון הצורך לביטוי נשיות, מיניות והיותי לסבית. זה דבילי לחשוב שאנשים נכים חפים מזה, כי כולנו נולדנו עם הרצונות והצרכים האלה. במשך שנים לא היה לי אומץ לשאול שאלות או לדבר על דברים כאלה עם המשפחה, שגם חיה בשבלונה חברתית לפיה אי אפשר לדבר על נכות בהקשר של משיכה או חרמנות. אבל בסוף בני אדם חיים בעולם הזה לפעמים כנכים ולפעמים לא, ואין מה לעשות".
בתוך הקהילה את זוכה ליחס אחר?
"פעם הייתי במסיבה של עופר ניסים עם הרבה דגלים וסמלים גאים, ומישהו בא ולחש לי באוזן 'תודה שאת תומכת'. זה הכעיס אותי כי היה לו קשה לו לדמיין שאני חלק מהקהילה. היה לו קשה לראות בחורה על כיסא גלגלים ולהניח שהיא לסבית. זו דוגמה אחת שמעידה שגם בקהילה אין היכרות, מודעות ופתיחות ללהט"בים נכים. אני יודעת שגם בגלל הנכות לא מצאתי זוגיות או מערכת יחסים רומנטית וגם לא מתחילות איתי בברים או במסיבות. במקביל אני עושה מאמץ לערער על זה כי אני לא חושבת שהמצב צריך להישאר ככה".
עם אילו קשיים את מתמודדת ביום יום?
"הכיסא מתייג אותי בתפקיד חברתי מסוים שאני מתקשה לצאת ממנו. כל החיים שלי הייתי בסביבה הולכת ולמדתי בבתי ספר רגילים. אף פעם לא הייתי בסביבת נכים וגם לא רציתי להיות. אני מתמודדת עם מבטים ועם תגובות לא נעימות ברחוב, שזה מצד אחד חמלה ומצד שני זה מעוור מאוד. אותם אנשים לא רואים בי הת אדם שכן שואפת ומסוגלת ובעלת יכולת וערך עצמי".
הדבר שהכי מרגיז את מרציאנו הוא הציפייה של החברה הישראלית מנכים להוכיח שהם כמו כולם, וזה מסר שהיא מקפידה לא להעביר לחניכים שלה. "גם לנכים מותר להביע חולשה או מסכנות, בלי שזה יהפוך אותם לדבר עצמו בלבד. המילים 'נכה' ו'מוגבל' השתרשו כפוגעניות, אבל זה לא אמור להעליב אותי בשום צורה. אני עדיין חלק לגיטימי מהחברה, אז שלא ינסו לתקן אותנו".
את התוצאות החיוביות של המפגשים המקוונים אפשר לראות בשטח. דני (שם בדוי, 21) הצטרף גם הוא לקבוצה של בעלי המוגבלויות, אחרי שחיפש מרחב בטוח ליצור בו קשרים חברתיים עם להט"בים נוספים בארץ. "אני מקווה שנצליח לשנות את התפיסה הציבורית ולהוכיח שגם נכים הם אנשים מתפקדים שמסוגלים לאהוב, להתפתח ולתרום לחברה מבלי להיות נטל עליה", הוא שיתף. "אני נתקל לא פעם באובססיביות של הקהילה ביחס לדימוי גוף מושלם וחוסר קבלה של נכות. הקבוצה באיגי עוזרת לי ולאנשים כמוני להיות מי שאנחנו באמת, להכיר במגבלה שלנו ולהצליח להשתלב בחברה".
ג׳ני (18), חניכה בקבוצת הנוער, סיפרה שרצתה תקופה ארוכה להשתתף בפעילויות ארגון הנוער הגאה, אך לא הייתה יכולה, משום שהיא גרה בירושלים, בה מתקיימות בזמן המגפה רק פעילויות לאוכלוסיות בסיכון. "כשראיתי שפתחו את איגי לייב עשיתי הכל בשביל שזה ייצא לפועל", סיפרה. "פרסמתי את זה כדי שיהיו מספיק אנשים וזה יהפוך לפעילות אמיתית. זה עזר לי מאוד ואני שמחה שזה קיים, כי זה המקום הבטוח שלי ואני אוהבת להיות שם".
גם יוסי (שם בדוי, 16), סיפר כי התקשה להגיע לפעילויות, משום שהוא בארון וההורים שלו נוקשים ולא נותנים לו ללכת לאן שהוא רוצה, בייחוד לא בשעות וימים קבועים. "הפגישות המקוונות הן פתרון נפלא עבורי", אמר. "אני יכול להגיע לפגישה של איגי בלי שההורים ידעו מכלום, וזה ממש עוזר לי נפשית. פעם בשבוע אני משוחרר ולא צריך להסתיר את עצמי".