כשהיינו קטנים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה עבורנו היום בו הקראנו את סיפורי הגבורה בטקסים בבית הספר, וכשגדלנו הפך היום הזה ליום בו התייחדנו עם סיפורי הזוועות שראינו בטלוויזיה. אך גם אלו וגם אלו נותרו מה שתמיד היו – סיפורים. ולמחרת כל יום זיכרון אחסנו אותם עמוק בזיכרון שלנו, עד ליום הזיכרון הבא.
תחושות אלו הן שהביאו להקמת פרויקט 'זיכרון בסלון', המהווה אלטרנטיבה ראויה לטקסי הזיכרון הממלכתיים של יום השואה והגבורה ואופציה למפגש אנושי המייצר חיבור אישי והתמודדות עם החיבור שבין השואה לבין החיים בישראל של 2015.
"אנשים מחפשים משמעות שמגיעה מהלב, מחפשים לדבר עם אנשים", אומרת שירה ציפריס, מפרויקט 'זיכרון בסלון', "באירועים שלנו 'הצופים' הם חלק אקטיבי בזיכרון והם מייצרים אותו ומעצבים אותו. ואנחנו מזמינים את כל מי שרוצה לקחת בזה חלק לבוא ולהשתתף באירועים".
השנה יתארח לראשונה הפרויקט בבתיה של הקהילה הגאה, עם שני אירועים שיתקיימו במקביל, האחד פתוח לקהל הרחב שיתקיים בבית האגודה והשני עבור חניכי ומדריכי ארגון הנוער הגאה.
במסגרת הפרויקט מתארחים אנשי עדות בסלונים פרטיים ברחבי הארץ והעולם וחולקים את סיפורם עם המארחים, מתוך מטרה לעורר שיח בנושאים אקטואליים בצל הסיפור שלהם. אנשי העדות הם לא בהכרח ניצולים, אלא גם אנשי דור שני שחיו בצל זיכרון השואה ורואים את תפקידם בין השאר להעביר את הזיכרון הלאה.
"העובדה שהפעילות נעשית בקהילה הגאה חשובה בשל האפשרות לייצר שיח בין חברי הקהילה לבין עצמם, ולהתחבר למקומות בהם חברי הקהילה מסתתרים מהזהות שלהם".
חן שמילו, שהתנדב להיות מוביל הקהילה הגאה בפרויקט, אומר: "השתתפתי בשנתיים האחרונות בזיכרון בסלון והשנה חשבתי שנכון יהיה לעסוק בלקח האוניברסאלי של השואה והקשר לזכויות הקהילה. הדרה חברתית וגילויי שנאה כלפי להט"ב הם לצערנו עדיין תופעות נפוצות, וספק אם אחד הלקחים של השואה - קבלת האדם כמות שהוא - חלחל בחברה שלנו".
אני רוצה להיות ילדה גאה
בערב יום הזיכרון הקרוב, ישמעו חניכי ומדריכי איגי את סיפורה של חנה גופרית, שנולדה בשנת 1935 בעיירה ביאלה ראווסקה בפולין, והייתה בת 4 כשהמלחמה פרצה.
חנה תספר על ילדותה שנלקחה ממנה בעקבות המלחמה, ועל ההחלטה שלקחה על עצמה בגיל שש, להיות 'ילדה יהודייה גאה'. דרך סיפור החיים המופלא שלה, תעורר חנה אצל בני הנוער מהקהילה הגאה שאלות בנוגע לגאווה שלהם והאמונה שלהם בעצמם, ולדרך בה הם מחליטים לשמור על הסוד שלהם או לחלוק אותו עם אחרים.
"גדלתי בתור ילדה פולניה ולא באמת ידעתי מה הזהות שלי, ידעתי שאני ילדה. אף פעם לא התייחסתי לזה אם אני יהודייה או פולניה, כי זה משהו שלא הציב לי גבולות, לא מצד יהודים ולא מצד החברות הפולניות.
"בגיל שש הלכתי עם החברות הפולניות לבית הספר הפולני. וכשהגענו לשער של בית הספר השומר בשער עצר אותי ואמר לי את המשפט שאזכור תמיד: 'לך אסור להיכנס, זה בית ספר של פולנים. ליהודים אסור ללמוד כאן'.
"בנקודה הזו החלטתי את ההחלטה של חיי: שאני רוצה להיות ילדה גאה. אם השומר אמר שאני ילדה יהודייה, אז אני אבדוק מה זה להיות ילדה יהודייה, ואהיה ילדה יהודייה גאה".
רוב יהודי העיירה בה נולדה חנה נספו בטרבלינקה. מתוך כ-4,500 יהודים שחיו בעיירה, רק 35 שרדו את המלחמה, ביניהם חנה ואמה, ששרדו שנתיים בדירת מסתור, ושנה נוספת בה עבדו יחד במחנה עבודה בגרמניה. אחרי המלחמה חזרו חנה ואימה לפולין, וחנה החלה ללמוד בבי"ס פולני ולהשתתף בפעילויות של תנועת הנוער המקומית.
"המדריך שלנו היה כומר, ויום אחד ישבנו בכנסיה והכומר סיפר סיפור ושאל שאלות, ואף אחד לא ידע לענות, רק אני הייתי היחידה שהצביעה וחשבתי לעצמי כמה שאני חכמה, ואיך הוא ישבח אותי. ואז הוא אמר לי: 'אם לא הייתי יודע שאת קתולית אדוקה, הייתי אומר שיש לך ראש יהודי'.
"בכל פעם שמישהו פגע ביהדות שלי, למרות שלא ידעתי עליה כמעט דבר, הגן של הגאווה גרם לי לקום ולרצות יותר להיות יהודייה. הלכתי לאמא שלי ואמרתי לה שנמאס לי לחיות כפולניה, ושנלך למצוא יהודים".
בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, כשהיא בת 13. היא למדה בבי"ס לאחיות ועבדה 40 שנה בעיריית תל אביב כאחות בית ספר, ובעשר שנים האחרונות ניהלה את האגף לשירותי בריאות ציבורית בעיריית ת"א.
כל הזמן הזה אף אחד בעבודה לא ידע שחנה היא עולה חדשה ששרדה את השואה.
"כשהגעתי לארץ החלטתי שמהיום אף אחד לא ירחם עלי, אז פשוט לא סיפרתי לאף אחד. יום אחד קיבלתי טלפון ממנהל החינוך, בו ביקשו ממני להמליץ על אחות שתלווה את המשלחת לפולין. הצעתי את עצמי בתנאי שאספר שם את סיפור חיי, ואז נסעתי לפולין והמגירה שהייתה סגורה כל השנים נפתחה בבת אחת".
בהמשך פרסמה חנה את סיפורה כספר ילדים, "רציתי לעוף כמו פרפר", שתורגם לתשע שפות ונלמד ברחבי העולם. חנה ממשיכה עד היום לקבל פניות ומכתבים מתלמידים ברחבי העולם שקוראים ולומדים את ספרה.
ברגע שהסוד מתגלה מקבלים עזרה
את ההחלטה לספר את סיפורה במסגרת זיכרון בסלון קיבלה חנה מתוך הרצון להעביר את המסר שכל בני האדם שווים.
"החלטתי שבנוסף לטקס המרכזי, שצריך להיות ללא ספק, יש צורך במשהו יותר אינטימי. לפגוש את האנשים ולדבר איתם. מה שחשוב לי זה הזיכרון, וכל אמצעי מקדש את המטרה. אני מספרת מה היה ומדברת על כמה קשה לחיות עם סוד, ואיך ברגע שסוד מתגלה הוא כבר לא סוד ואפשר להתמודד איתו. להעביר מסר שאסור לפגוע בבני אדם, ושכולנו שווים ולכולם יש מקום בעולם הזה. אנחנו גם שונים, אבל גם שווים".
מה המסר בסיפור שלך לקהילה הגאה?
"אני מדברת על סודות, ועל כך שאם יש סוד ומתחלקים בו עם חבר אז מקבלים עזרה. אני גם מדגישה שאני לא מגדירה את עצמי כניצולת שואה, כי אני לא שרדתי את השואה, אני ניצחתי את השואה. וכל אחד יכול לנצח אם הוא מחליט, ולא חשוב מה. כל אחד יכול לטפס בסולם כמה שלבים שהוא יכול, יש כאלה שיגיעו עד למעלה ויש כאלה שיעלו רק כמה שלבים, אבל כולם חייבים לנסות. אם לא תנסה אתה מפסיד".
הרצון של חנה להעביר את הזיכרון שלה לכמה שיותר אנשים, מתגשם באמצעות 'זכרון בסלון'.
"הפרויקט מתקיים זו השנה החמישית, ובכל שנה הפרויקט נחשף לעוד ועוד אנשים", אומרת שירה, "הוא התחיל עם כ-30 סלונים בשנה הראשונה ובשנה שעברה היו כ-800 סלונים בארץ ובעולם שאירחו זיכרון בסלון, ואנחנו מצפים שהמספר הזה יכפיל וישלש את עצמו השנה. אנחנו מזמינים את כל מי שמעונין לארח ולהתארח ליצור עמנו קשר על מנת להגיע לאחד מהאירועים, או לארח אירוע של 'זיכרון בסלון' בסלון הפרטי שלו".
זיכרון בסלון להט"בי | רביעי 15.4.15 19:00 | בית האגודה - רחוב נחמני 28 תל-אביב יפו.
השתתפות בהרשמה מראש. מספר המקומות מוגבל.