>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יותר מדי פעמים בשמונת החודשים האחרונים ומתוקף תפקידי, קפצה למוחי השאלה הבלתי נמנעת: "מתי אצלנו?", מתובלת בארומה של קנאה. מתי גם אנחנו נוכל להתחתן, ליהנות מטיפולי פוריות, לזכות בשוויון זכויות? מתי נזכה לקולו של ראש הממשלה או נשיא המדינה שיביע בלי פחד את תמיכתו החד משמעית בקהילה הגאה?
עולם הולך ומתגאה
זה התחיל כשאישרו נישואים גאים בניו יורק והמשיך מייד אחר כך כשעוד ועוד מדינות בארה"ב הלכו באותו כיוון, בהן מדינת וושינגטון, מרילנד וקליפורניה. שוב חשבתי: "מתי אצלנו?".
גם הטרנסג'נדרית הראשונה המשרתת ככבאית במכבי האש של העיר ניו יורק, האוטובוסים הגאים ששטפו את רחובות לונדון, בית המלון לגייז שנפתח בתפוח הגדול ודאגתם של הספרדים לבני הגיל השלישי הגאים עם בית אבות ידידותי לקהילה, הובילו אותי לאותה שאלה: "מתי אצלנו?".
אותו צמד מילים קפץ למוחי כשכתבתי על חברות מסחריות גדולות בעולם שכבר מזמן מחבקות את הקהילה הגאה וכשהתבשרנו כי כל מועדוני הכדורגל של ליגת העל באנגליה חתמו על הצהרה נגד הומופוביה וטרנספוביה. תהיתי האם זה באמת יכול היה לקרות גם כאן ומי בדיוק היה מסכים לוותר על הקללה החביבה על כולם במגרש: "יא הומו". יש סיכוי שמעוז הגבריות והאלימות יקבל על עצמו מסר של סובלנות ופתיחות שכזה? "מתי אצלנו?", שאלתי את עצמי.
אותה שאלה חזרה שוב ושוב בתקופה האחרונה, כששיאה הערב: נשיא ארה"ב, ברק אובמה, הביע לראשונה את תמיכתו בנישואים גאים ושם קץ לקדנציה עמומה בכל הקשור לדעתו בעניין. יממה אחרי שסגנו, ג'ו ביידן חשף, כי הוא מאמין שאין הבדל בין אהבה של גבר ואישה לאהבה בין גבר וגבר או בין אישה ואישה, הבהיר האדם החשוב בעולם באמת, כי הוא ידיד אמת של הקהילה הגאה.
מה זאת אהבה?
הציניקנים יתעכבו דווקא על הטיימינג, שמגיע באופן מופלא מספר חודשים לפני הבחירות לנשיאות וכשהפער בינו לבין המועמד הרפובליקני מיט רומני הולך ומצטמצם. אני מעדיף לוותר על הפרשנויות ולהתרכז בעובדות: נשיא המדינה החשובה בעולם לא מפחד, אומר כן לנישואים גאים ומביא את תמיכתו בקהילה הגאה לשיא חדש. חודשים אחרי שסיים את מדיניות ה"לא נשאל – אל תספר" בצבא ארה"ב והוציא הומואים ולסביות רבים אל מחוץ לארון, אומר אובמה באלגנטיות האופיינית לו כי הוא חושב שאם הומואים ולסביות ראויים מספיק לשרת בצבא ולהגן על המדינה, אז הם גם ראויים להתחתן. ואני שואל הערב: "מתי אצלנו?".
מתי נשמע מילה אחת מפי ראש הממשלה בדבר זכויות של הקהילה הגאה, ולא רק ביום השנה לרצח בברנוער? מה עם כבוד הסבא של כולנו, שמעון פרס, שיביע את עמדתו ויבהיר כי להומואים וללסביות מגיעה הזכות הבסיסית להתחתן וכי יש לכבד ולשמור על זכויותיהם של טרנסג'נדרים, שנרמסים פעם אחר פעם? משפט אחד שלו עשוי לגרום לאלפי הורים ומשפחות לקבל את ילדיהם ולשנות את דעת הקהל מן הקצה אל הקצה. מתי אצלנו?
מתי גם אצלנו אני אוכל פשוט לחגוג את אהבתי לבן זוגי, בלי שאצטרך לסבול מג'ט לג בעקבות כך? מתי אקבל בחזרה את כל הצ'קים שפיזרתי בחתונות של חבריי הסטרייטים בשנים האחרונות (פלוס כמה בריתות)?
לקטגוריה זו של מסורבי החיתון נכנסים כמובן כל אלה שמעוניינים לקשור את הקשר מבלי להיעזר בידיה הארוכות (מדי) של הרבנות. כל אותם זוגות שמרגישים שהם יודעים מה טוב בשבילם, למרות שמישהו אחר כבר החליט בשבילם?
באופן אבסורדי, אלה שניתנה להם הזכות לקבוע מהי אהבה פגשו את זוגתם פעם אחת לפני החתונה, אולי פעמיים. קצת מוזר שהם ראויים להתחתן יותר מאשר בן זוגי ואני שחיים ביחד כבר שלוש שנים, ישנים יחד, אוכלים יחד, מטיילים יחד, עושים ספונג'ה יחד ולפעמים גם רבים על השמיכה. איך בכלל יכול מישהו להחליט שאני ראוי או לא ראוי להתחתן? עד מתי?
התקדמנו, אבל לא מספיק
אז נכון, צריך לשמור על פרופרוציות. מעמדם של חברי הקהילה הגאה בארץ טוב, ביחס למדינות רבות בעולם. חיי הלילה שוקקים, יותר ויותר ארגונים קמו להם בשנים האחרונות, שלל פעילויות ואירועים מתקיימים לאורך השנה ובאירועי הגאווה יצעדו השנה חברי הקהילה לראשונה בערים רבות בפריפריה. ובכל זאת, אי אפשר שלא לתהות: כמה באמת התקדמנו בשנים האחרונות? מדוע ההתקדמותה האיטית עוברת בבגצ"ים ארוכים ומתישים ובבתי המשפט ולא דרך הכנסת?
נכון, מדינת תל אביב נבחרה כעיר הגאה בעולם לשנה זו ות'כלס לא הייתי מחליף אותה עם אף עיר בעולם, אבל מחוץ לגבולות העיר הוורודה הראשונה, מה באמת השתנה? איפה אותם מנהיגים גדולים שיביעו תמיכה בקהילה, בלי לפחד או לחכות לימי משבר וזיכרון?
אלפי אמריקאים יצאו לרחובות הלילה וחגגו את תמיכתו של נשיא ארה"ב שהיה מספיק גבר כדי להגיד שהוא תומך בנישואים גאים, באדם החופשי, באהבה. הפייסבוק כמעט התפוצץ מפוסטים של אמריקאים שחגגו את המנהיג שלהם שחושב שהם טובים מספיק, מספיק ראויים, מספיק שווים. ואני, גם הערב לא יכולתי שלא לחשוב: "מתי אצלנו?".