>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כל המוסיף גורע
לעתים העמידה שלי על הגדרות נובעת מרגישות, שכמעט איש לא יחלוק שהיא נחוצה. כמו למשל ההתעקשות שלי שהסובבים אותי לא ישתמשו במילה המכוערת "קוקסינל", ויאמרו: "אישה טרנסג'נדרית". כמו כן, ההתעקשות שלי שיפנו אליה בלשון נקבה. כנ"ל לגבי האיש הטרנסג'נדר.
אך לעתים דווקא רגישות היתר ועודף הפוליטיקלי-קורקט מעצבנים אותי, כאשר הם כופים הגדרות שנשמעות לא טוב, בלשון המעטה, והם גם הורסים את השפה שאני הכי אוהב בעולם, שפתנו הלאומית. שנאמר: כל המוסיף גורע.
אני יודע שמה שאכתוב פה ירגיז כמה אנשים, בעיקר את הרדיקלים שבקהילתנו, שאת רבים מהם אני אוהב מאוד באופן אישי. אני מקווה מאוד שאלה יידעו להפריד בין הדעות, המרגיזות אולי, לבין היחס האישי אלי כבן אדם. כמו כן, אני חש צורך להדגיש כי מדובר בדעות אישיות שלי, שאינן מחייבות איש. מותר לכל אחד לחשוב אחרת ממני.
ובכן, להלן שלושת הדברים העיקריים שמרגיזים אותי בטרמינולוגיה הלוקה בעודף פוליטיקלי-קורקט:
קהילת הלהטבא"ק:
עם כל הכבוד הראוי, אין כל צידוק להשתמש במינוח הכולל את הא-מיניים והקווירים. קהילתנו מורכבת מפסיפס גדול של תתי-קבוצות, אך מארבע קבוצות עיקריות – לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. בהחלט מוצדק לעמוד על כך שלא ייאמר: "הקהילה ההומו-לסבית", כיוון שהביסקסואלים והטרנסג'נדרים מהווים ללא ספק קבוצות של ממש המרכיבות את הקהילה.
אבל לא כל תת-קבוצה זכאית בעיניי להיכלל בראשי תיבות אלה. ראשית, מפני שבקצב הזה, נגיע לראשי תיבות הכוללים עשר אותיות ויותר. הלוא, ישנם גם פאן-סקסואלים, פוליאמורים, אינטרסקס, ג'נדרקווירים ובל נשכח את אלה שהופכים את הקינקי שלהם במיטה לאג'נדה פוליטית (הבדס"מים ושות').
את דעתי על התיאוריה הקווירית אחסוך מכם, שכן אני יכול להקדיש לכך טור שלם. אציין רק בקצרה שהיא מנוגדת לכל מה שאני מאמין בו: זכותי להגדרה עצמית (אני הומו, לא סטרייט – וגאה בזה) וכן הזכות ליהנות מהפריבילגיות התרבותיות להן זוכים הסטרייטים, כמו הזכות להתחתן ולאמץ ילדים.
ולגבי א-מיניים – מה בכלל משייך אותם לקהילה? האם הם עוברים סוג של דיכוי, אפליה או רדיפה? האם חוסר התשוקה שיש להם אומר שהם לא הטרוסקסואלים? איפה בדיוק שותפות הגורל שלי ושלהם? אין כל הבדל בינם לבין סטרייטים ידידי הקהילה.
לאור כל האמור לעיל, אני לעולם לא אקבל את המינוח "להטבא"ק", הצורם לי כל כך. אני שייך לקהילת הלהט"ב.
להט"בפוביה / להט"בופוביה:
רבותיי, התבלבלתם. אין סוג אחד של פוביה הזהה לכל קהילת הלהט"ב. ישנן ארבע הגדרות שונות, בעלי משמעות שונה.
הומופוביה – רתיעה ולעתים שנאה כלפי הומואים, לסביות וביסקסואלים, בעיקר מצדם של סטרייטים, אך ישנם גם להט"בים הלוקים בה.
לסבופוביה – פוביה פנים-קהילתית בעיקרה כלפי לסביות. גובלת במיזוגיניה (שנאת נשים).
ביפוביה – פוביה פנים-קהילתית בעיקרה כלפי ביסקסואלים.
טרנספוביה – הרעה החולה ביותר בחברה הישראלית כיום. רתיעה ולעתים שנאה כלפי טרנסג'נדרים, סירוב להתייחס אליהם על פי המגדר האמיתי שלהם ולעתים אף שלילה של צלם האנוש שלהם.
לפיכך, כאשר ישנו אדם המפגין שנאה כלפי קהילת הלהט"ב כולה, הוא הומופוב וטרנספוב.
א/נשים רבימות וחברימות בקהילה
אך בבואי למנות מספר אנשים בחדר, הכלל הוא אותו כלל: אם יש בחדר 18 נשים וגבר אחד, אמשיך להגיד: תשעה-עשר, גם אם הגבר האחד הזה הוא טרנסג'נדר.
ואגב, זאת ההזדמנות שלי לנפץ את האגדה האורבנית, לפיה האקדמיה החליטה שהיום הולכים לפי הרוב. זה מעולם לא הוחלט, והשפה העברית היא עדיין כזאת שמעדיפה לשון זכר בריבוי כללי ולשון נקבי במספרים סתמיים.
רגע לפני שחבריי הרדיקלים (שאני חייב, שוב, לציין שאני מאוד אוהב אותם, גם כשהם מגזימים בתגובותיהם) יאשימו אותי בשוביניזם ומיזוגיניה, אני מבקש להקדים תרופה למכה. אני בסך הכל אוהב את העברית כפי שהיא. תפסיקו להקביל את היחס שלי לטרמינולוגיה ליחס שלי כלפי בני אדם.