חגיגות הגאווה מזכירים קצת את יום העצמאות של הקהילה הגאה בישראל. אנו חוגגים את החופש לו זכינו כשיצאנו מהארון, מציינים את ההישגים אליהם הגענו, מסמנים את המטרות לשנה הבאה בדרך לשוויון מלא ומסמלים לכל אלו שמסביבנו שאנחנו כאן כדי להישאר.
למרות שהדרך עוד ארוכה, רשימת ההישגים גדולה ומכובדת: נראות בתקשורת, פעילויות חינוכיות בתי ספר, ארגונים גאים המשרתים את כל חברי הקהילה, מצעדי גאווה, מסיבות, פסטיבל סרטים גאים, נבחרי ציבור להט"בים, חיבוק של אישי ציבור מכל קצוות הקשת הפוליטית, הצעות חוק, פסקי דין, כנסים, שדולות ועוד ועוד.
כל ההישגים האלו, שחלקם נראים לנו מובנים מאליהם, הושגו בזכות אדם אחד, ועוד אדם, ועוד אחד... שהחליטו לעשות מעשה שאף אחד לא עשה לפניהם - לרדוף אחר החופש שלהם ולהשיג אותו, ולהילחם, כל אחד בתחומו, על הזכות לחיות את חייהם בדרך בה הם בחרו.
האנשים האלו הם האנשים שבזכותם אנו חוגגים את הגאווה שלנו. חלקם מהקהילה, וחלקם חברים ותומכים שהיו שם לצדנו עוד לפני שזה היה פופולרי.
לכבוד 40 שנה לפעילות אגודת הלהט"ב, הרכיבה ועדה מיוחדת של מאקו גאווה, אגודת הלהט"ב וארגון A Wider Bridge, את רשימת 40 המשפיעים. האנשים והאירועים פורצי הדרך, חלוצי הקהילה הגאה שבפעולותיהם סללו לנו את הדרך לזכויות מהן אנו נהנים ולאירועים אותם אנחנו חוגגים בימים אלו.
mako גאווה והאגודה למען הלהט"ב, מגישים לכם את הרשימה המלאה של 40 המשפיעים ב-40 שנות פעילות, שבזכותם אנו חוגגים החודש. חג גאווה שמח!
שולמית אלוני
פעילה חברתית, חברת כנסת ושרה בממשלות ישראל. אלוני שהחלה את פעילותה הפוליטית במפא"י, הקימה את רצ ולאחר מכן הנהיגה את מרצ, הייתה מזוהה כלוחמת למען זכויות האדם וכדוברת בולטת של מחנה השמאל בישראל. אלוני הייתה הראשונה שהעלתה את נושא זכויות הלהט"בים לדיון בכנסת עוד בשנות השישים, במסגרת פעילותה למען זכויות הפרט, והייתה לחברת הכנסת הראשונה שנפגשה עם חברי האגודה. ב-22 במרץ 1988, בתרגיל מבריק, הצליחה אלוני לעשות את הבלתי יאמן, כשהגישה את התיקון המחודש לחוק העונשין, ללא הסעיף האוסר על משכב זכר. אישורו של התיקון לחוק בכנסת הביא לסיומו של עידן בו הומוסקסואליות מופיעה ברשימת העברות בספר החוקים הישראלי, ולהישג שהיווה נקודת מפנה ביחסה של הרשות המחוקקת והרשות השופטת אל הקהילה הגאה.
דנה אינטרנשיונל 
דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון 1998 עם השיר "דיווה" כאשר ייצגה את ישראל, והייתה הזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שהשתתפה באירוויזיון וגם זכתה בו. זכייתה בתחרות בשנת 1998 נחשבת לאירוע מכונן בחיי הקהילה הגאה בישראל, שאפשרה למאות צעירים להט"בים לקבל את עצמם ולצאת מהארון. חגיגות הזכייה הספונטניות שנערכו בכיכר רבין בערב הזכייה, היו מפגן גאווה ספונטני, וערוב מעריציה הגאים של דנה יחד עם אוהדי מכבי תל אביב שזכתה באותו ערב בגביע, שחוגגים יחד בכיכר ללא הבדל דת, גזע ונטייה מינית, היו אחד מרגע השיא של הסולידריות. הזכייה באירוויזיון הפכה את דנה אינטרנשיונל לנציגה בולטת של הקהילה הלהט"בית ושל קהילת הטרנסג'נדרים בפרט. בסוף אותה השנה בחר המגזין האמריקאי "טיים" בדנה אינטרנשיונל כאחת מחמשת האנשים הכי משפיעים בעולם לאותה שנה. הארגון הבינלאומי לזכויות אדם, אמנסטי, הפיק מסע פרסום בהשתתפותה. במשך 22 שנה מאז פרצה, דנה הוציאה 13 אלבומים שנמכרו במאות אלפי עותקים בארץ ובעולם. דנה ממשיכה לייצג את ישראל באירועים להט"בים בינלאומיים ולהוות השראה לבני נוער להט"בים עד היום.
>> הטור האישי של דנה אינטרנשיונל
אבי אנג'ל
היה היושב ראש הראשון של האגודה וההומוסקסואל הישראלי הראשון שהתראיין בפנים גלויות על מסך הטלוויזיה הישראלי. אנג'ל וחבריו (שברובם היו עולים חדשים) הושפעו מאוד ממהומות סטונוול ומהקמת ארגוני המחאה ההומוסקסואלים שהחלו לצוץ באותה העת ופעלו למען הקמתו של ארגון שכזה גם בישראל. הפגישה הראשונה בה הוקמה האגודה נערכה בביתו של אנג'ל והוא נבחר בה לכהן כיושב הראש הראשון. בעקבות חשיפתו הטלוויזיונית ב"שעה השלישית", כשחזר למילואים התקבל בתשואות גדולות - רגע שעד היום נחשב לאחד מהרגעים המרגשים הראשונים של הקהילה הלהט"בית בארץ.
>> מצעד הגאווה 2015 בתל אביב – כל האירועים
ניר כץ וליז טרובישי ז"ל
עוד כנער היה ניר פעיל מרכזי במספר ארגונים להט"בים. בבגרותו, וכחלק מפעילותו למען הקהילה, התנדב ב"בר נוער" (מרחב פעילות לנוער גאה של האגודה). במוצאי שבת, 1 באוגוסט 2009, עת שהתנדב התרחש פיגוע הירי הנורא שם ביחד עם ליז טרבישי, מצא את מותו. מאז הרצח הנורא משפחת כץ פעלה רבות למען הקהילה הלהט"בית ולזכר ניר, שהיה סמל המאבק לשוויון. בין הפרויקטים שהוקמו לזכרו ניתן לראות את "פרויקט ניר" של ארגון הנוער הגאה ואת מרכז ניר כץ לדיווח על מקרי להט ופוביה שהוקם בחסות האגודה למען הלהט"ב.
>> הטור האישי של אילה כץ, אמו של ניר ז"ל
חיים כהן
המשפטן חיים הרמן כהן כיהן בתפקידים משפטיים מיד עם קום המדינה. עם הכרזת העצמאות היה לפרקליט המדינה הראשון, בהמשך כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים ומ-1950 היה היועץ המשפטי לממשלה. במסגרת תפקידו כיועץ משפטי החליט כהן שלא ליישם את החוק הכתוב, האוסר על יחסים הומוסקסואליים, מכיוון שראה בו חוק לא מוסרי. החלטתו מנעה את אכיפתו של החוק, ואפשרה להומואים רבים לחיות את חייהם ללא פחד מרשויות החוק. בתפקידו כשופט בית המשפט העליון, ובהמשך כנשיא ביה"מש העליון, שימש כהן כקול ליברלי חשוב במערכת המשפט הישראלית, ופרץ את הדרך לתפיסה הליברלית שהביאה לכך שרוב הישגי קהילת הלהט"ב הושגו בבתי המשפט.
מרשה פרידמן
פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית למען זכויות אדם. כיהנה כחברת כנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים. בשנת 1970 יזמה פרידמן את הקמת הקבוצה הראשונה של נשים פמיניסטיות. לקראת גיל 40, יצאה מהארון כלסבית, והפכה לחברת הכנסת לשעבר הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל. צעד זה היה חריג בישראל בשנות ה-70, ועד היום נותרה פרידמן חברת הכנסת הלסבית המוצהרת היחידה בישראל.
עוזי אבן
פרופ' אבן, יליד חיפה (1940), כיהן כחבר הכנסת מטעם מרצ בשלהי הכנסת ה-15 והיה להומוסקסואל המוצהר הראשון בבית הנבחרים הישראלי. פרופ' אבן שותף למספר מההצלחות החשובות של הקהילה: בשנת 1993 השתתף אבן בישיבה הראשונה שנערכה בכנסת בנושא הומוסקסואלים ולסביות, וסיפר על ההתייחסות של מערכת הביטחון אליו כהומוסקסואל. סיפורו עורר סימפטיה למאבק ההומו-לסבי לשוויון, וראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, נעתר לדרישתו להקמת ועדה שתפתור את בעיית שירותם של הומואים ולסביות בצה"ל. בשנת 1996 זכה אבן בתביעה שהגיש, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, נגד אוניברסיטת תל אביב לאחר שזו סירבה לאפשר לבן זוגו באותה עת, עמית קמה, לקבל אותן זכויות להן זכאים בני זוג הטרוסקסואלים של חברי סגל האוניברסיטה. בשנת 1999 נבחר פרופ' אבן למקום ה- 13 ברשימת מר"צ לכנסת, ובשנת 2001 כיהן בכנסת למשך שלושה חודשים, והיה בכך לחבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון בישראל.
יעל דיין
סופרת ועיתונאית ישראלית. שימשה בין היתר כחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה, כסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם מרצ, ובתפקידה האחרון כיו"ר המועצה העירונית מטעם תל אביב אחת. יקירת הקהילה. פעלה רבות לקידום זכויות הלהט"ב. דיין הייתה הח"כ הראשונה שיצרה קשר עם "עוצמה" הזרוע הפוליטית של האגודה, והקימה בתוך ה"ועדה לקידום מעמד האישה" ועדת משנה למניעת אפליה בשל נטייה מינית, שמטרותיה התבססו על "רשימת הדרישות" שכתבו חברי "עוצמה" כבר בשנת 1988, והייתה חברת הכנסת הראשונה שהשתתפה בישיבה במרכז הקהילתי של האגודה לשמירת זכויות הפרט יחד עם נציגי "עוצמה". בעקבות הישיבה יזמה דיין את כינוס גאה בכנסת, כראש תת-הוועדה לקידום זכויות ההומואים והלסביות. ב-2 בפברואר 1993 התקיים המפגש של תת-הוועדה, בו נאמו עוזי אבן ושרון גרשוני, בעקבותיה הובילה דיין את השינוי בפקודות צה"ל. בפברואר 1998 העבירה דיין בכנסת את התיקון לחוק איסור לשון רע, שהוסיף איסור על ביזוי אדם בשל מינו או נטייתו המינית. דיין הייתה הפוליטיקאית הראשונה שהשתתפה באירוע גאווה ציבורי, כאשר הגיעה לאירוע הגאווה שהתקיים בגינת שינקין בשנת 1993.
מיכל עדן
עדן היא עורכת דין ישראלית ופעילה מרכזית למען זכויות להט"ב בישראל. בשנת 1998 נבחרה כחברת מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם מרצ והייתה נבחרת הציבור המוצהרת הראשונה של קהילת הלהט"ב בעיר. עדן כיהנה בתפקיד עד שנת 2003, במהלך כהונתה הצליחה להשוות את הרישום והזכויות של בני זוג מאותו המין בשירותים העירוניים לאלה של בני זוג ממינים שונים, והביאה להקמתו של "בית דרור", הוסטל לבני נוער להט"ב שסולקו מביתם עקב נטייתם המינית או השתייכותם המגדרית. כיום פועלת עדן כעו"ד למען זכויות להט"ב, וחתומה על מגוון פסקי דין תקדימיים.
סער נתנאל
נתנאל, פוליטיקאי ופעיל חברתי, כיהן במשך חמש שנים כחבר מועצה בעיריית ירושלים, והיה חבר המועצה הראשון והיחיד עד כה בירושלים שהגדיר עצמו באופן גלוי כהומוסקסואל. במסגרת תפקידו כחבר מועצת העיר ירושלים, היה נתנאל אחד מאנשי הציבור המעטים בישראל שתמך בקיום מצעד הגאווה בירושלים בפומבי ובאופן עקבי. הוא היה שותף לעתירה שהגיש הבית הפתוח כנגד עיריית ירושלים בבית המשפט המחוזי, לאחר שהעירייה לא התירה את קיום המצעד.
ניצן הורוביץ
העיתונאי ועורך הדין ניצן הורוביץ נבחר לכנסת ה-18 בשנת 2009, והפך לנציגו של ציבור הלהט"ב. הורוביץ טיפל במאות פניות של חברי הקהילה הגאה – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, ישראלים וזרים – בסוגיות של אלימות, הטרדה, קיפוח, פיטורין, תשלומים, זכויות בני זוג, פונדקאות, אימוץ, נישואין, ועוד, הגיש שורה של הצעות חוק המיועדות לשפר את מצבה של הקהילה הגאה במגוון סוגיות.
איתי פנקס ארד
פוליטיקאי ופעיל בקהילת הלהט"ב בישראל. בשנים 2000-2002 שימש פינקס כיו"ר אגודת הלהט"ב. במהלך פעילותו פעל פנקס להרחבת פעילות האגודה, עם הקמת סניפים חדשים של אגודת הלהט"ב בבאר שבע ובקריית שמונה, אשר הציעו לראשונה בית לחברי הקהילה בצפון ודרום הארץ. בשנת 2003 נבחר פנקס למועצת העיר ת"א והפך להומו הראשון במועצת העיר תל אביב. כמו כן היה פנקס הראשון שימש בתפקיד יועץ ראש העיר ת"א לענייני הקהילה הגאה. במסגרת פעילותו בעיריית תל אביב-יפו הביא להקצאת תקציב עירוני להקמת המרכז העירוני לקהילה הגאה בגן מאיר, אשר הושק רשמית באירועי הגאווה 2008 ומשמש כבית לארגוני הקהילה ולפעילויות תרבות שונות.
רון חולדאי
ראש העיר ה-11 של תל אביב, היה הראשון שהעניק למצעד הגאווה מימון עירוני והפך את אירועי הגאווה לאחד מאירועי הדגל של העיר. בשנת 2009 התקיימו אירועי הגאווה העירוניים במתכונת מורחבת, כחלק מחגיגות ה-100 לעיר, ומאז פועלת העירייה בראשותו לשיווק אירועי הגאווה בארץ ובעולם, תוך שהיא מייחסת להם חשיבות אסטרטגית, כלכלית, תיירותית וחברתית לעיר.
ש.ר.ב, יותם ראובני
שרב היה שמה הספרותי של שרה רינה בן מנחם, אשר הוציאה בשנת 1960 לאור את ספרה "הדווקאים" - הספר העברי הראשון על הומואים ולסביות, המתאר את הקהילה ההומו-לסבית בתל אביב. בעקבות הוצאת הספר לאור, הפכה המילה "דווקאים" למטבע לשון, שתיאר את חברי וחברות הקהילה עוד שנים רבות אחר כך. שנה אחר כך, במרץ 1961, פרסמה שר"ב את הרומן הלסבי העברי הראשון, "הצלע", ובהמשך את "הפרחחית", גם במרכזן גיבורות המתוודעות לזהותן הלסבית, שהן מתקשות לקבלה ונלחמות בה עד שלבסוף הן משלימות אתה.
ראובני, יליד רומניה, הוא הסופר הישראלי הראשון שהוציא ספר שעסק בהומוסקסואליות. ספרו הראשון "בעד ההזיה", שהופיע ב-1978, עסק בין היתר בהומוסקסואליות, מה שהיה עדיין נדיר באותם ימים. ב-1979 פרסם ראובני את ספר השירים "דיווח מתוך התרחשות", וכן באותה שנה פרסם המשך ל"בעד ההזיה" - קובץ הסיפורים "התפכחות". ראובני שימש כעורך בעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". ובשנת 2000 הקים את הוצאת נמרוד.
ש.ר.ב וראובני פרצו דרך לסופרים ומשוררים כמו אילן שיינפלד, שפרסם את ספר השירה ההומוסקסואלי המוצהר הראשון "טורים לרע בפרידה", שז וחזי לסקלי, שעסקו ביצירותיהם בהומוסקסואליות ולסביות, תוך שהם מזדהים כלהט"בים.
עמוס גוטמן
במאי הקולנוע הישראלי היה הומוסקסואל גלוי, ומרבית סרטיו עסקו בהוויה ההומוסקסואלית. בתקופת יצירתו הקצרה, הצליח גוטמן ליצור שפה קולנועית עשירה ומסוגננת, והיווה קול ייחודי ומסקרן בקולנוע הישראלי. בשנת 1983 יצא לאקרנים סרטו של גוטמן "נגוע", שהיה הסרט הישראלי הראשון פרי יצירתו של במאי הומוסקסואל. שחקנים ישראלים רבים התגלו בסרטיו של גוטמן, ונתנו בסרטיו את הופעותיהם המרגשות והזכורות ביותר. כך יונתן סגל ב"נגוע", אלון אבוטבול ב"בר 51", שרון אלכסנדר, אקי אבני ורבקה מיכאלי ב"חסד מופלא". גוטמן היה הראשון שהכניס לסרטו "חסד מופלא" את אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל, עדה ואלרי-טל, ששיחקה גם בסרטו "בר 51" ובסרט "חימו מלך ירושלים". בשנת 1993 נפטר גוטמן ממחלת האיידס, אשר עם השלכותיה ומורכבויותיה התמודד בסרטו האחרון "חסד מופלא".
משה גרשוני
צייר ופסל ישראלי, אשר ביטא ביצירותיו חיבור חדשני בין שכול לבין מיניות הומו-ארוטית, באופן שביקר את החברה ואת הלאומיות הישראלית-ציונית. בשנות השבעים חווה גרשוני תקופה של משבר זהות עמוק אשר סימנה עבורו את גילוי נטייתו המינית כהומו. בשנת 1981, לאחר כמה התנסויות מיניות עם גברים, עזב גרשוני את בית המשפחה ועבר להתגורר וליצור בתל אביב-יפו. כמו כן הוא פגש אז את יצחק, בן זוגו עד למחצית שנות התשעים. ב-1999, הוצגה תערוכת הצילום של משה גרשוני ובן זוגו ובה צילומי עירום גברי, במוזיאון ישראל וחוללה שערורייה.
העיתונות הגאה
דברי הימים של העיתונות הגאה כוללים מספר ניסיונות ליצירת ערוץ תקשורת לקהילה הגאה, חלקם האריכו ימים וחלקם לא הצליחו לשרוד, אך כל אחד מהם פרץ בדרכו את הדרך לממשיכו, ותרם לנראות הלהט"בית במרחב התקשורתי.
בשנת 1975 מוציאה לאור האגודה לזכויות הפרט את ריש גלי, עלון האגודה לשמירת זכויות הפרט, במשך 5 שנים רצופות. בשנת 1984 נוסד העיתון "שופרא" בנווה צדק, בו רואות לראשונה אור יצירות בשירה של הומואים ולסביות צעירים, ובהם צבי מרמלשטיין, איתי עורב, איתי רון, שז, ואילן שיינפלד (ששימש גם כעורך העיתון). העיתון נסגר ב- 1986 מחוסר תמיכה ציבורית, ואת מקומו מחליף המגזין ההומואי 'מגעים' (1987). בשנת 1996 מתפרסם גיליונו הראשון של "הזמן הוורוד", עיתון לקהילת הלהט"ב בישראל, שהופץ אחת לחודש במתכונת חינמון, במשך כ-12 שנה כמעט ברציפות עד לסגירתו בפברואר 2008.
גל אוחובסקי ואיתן פוקס
תרומתו של גל אוחובסקי לקהילה החלה בשנת 1986 עם כתיבתו של הטור הגאה הראשון "בנים" תחת השם הבדוי משה, הלוא הוא גל אוחובסקי. בשנת 1990 התמנה גל אוחובסקי לתפקיד עורך עיתון "העיר", והוביל לתפיסה כי "העיר" הוא עיתון גאה, שבאה לידי ביטוי בסיסמאות שרוססו בגרפיטי על קירות ת"א עם הכיתוב: "העיר אבסולוטלי קוויר". בהמשך ערך אוחובסקי את 'סופשבוע' של מעריב, קידם כותבים צעירים מהקהילה והיה הקול הרשמי והיחיד של הקהילה בתקשורת במשך שנים רבות. בשנת 1997 החל אוחובסקי להגיש בערוץ 2 את 'המעגל הקטן', והיה המגיש הראשון מחוץ לארון בערוץ 2. אוחובסקי הוא ממייסדי ארגון הנוער הגאה, והוא משמש נשיאו עד היום.
איתן פוקס, במאי קולנוע ישראלי, הוא מהבולטים בקולנוע הישראלי החדש מאז שנות התשעים. סרטו הראשון של פוקס, "אפטר" (1990), עסק במתח מיני בין חייל למפקדו, וסימן את המאפיינים של יצירותיו הבאות כמו פירוק מיתוס הגבר-מאצ'ו-הלוחם הישראלי, עיסוק בגיבורים הומוסקסואלים ויציאה מהארון. ב-1997 יצרו פוקס ואוחובסקי את הסרט "בעל בעל לב" שהוקרן בפרים טיים בערוץ 2, קומדיה רומנטית עליזה בכיכובו של סמי הורי וצ'אק ברקמן, שזכתה באותה שנה בפרס הראשון בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של ניו יורק. עוד הביאה הזוגיות של השניים לאוויר העולם את "פלורנטין" פורצת הדרך, "יוסי וג'אגר", "ללכת על מים" ו"הבועה", שכולם תרמו לקבלת הקהילה אצל הקהל הישראלי וביחסי ציבור מעולים לתל אביב ולקהילה הגאה בחו"ל.
אליוט (עברי לידר, קורין אלאל)
אליוט, זמרת רוק ישראלית ותקליטנית, היא הזמרת הראשונה שיצאה מהארון בצורה פומבית. אליוט כתבה וביצעה שירים שנגעו באופן ביקורתי בסוגיות של מין, מגדר, שוביניזם ופמיניזם ומתחה ביקורת על לאומנות ומיליטריזם. ב-1989 הקליטה עם חברי "אח חורג" שמונה שירים באולפן הביתי של אחיה רזי. השירים יצאו על גבי קלטת בהוצאת האוזן השלישית בשם "חיה ומתה בארון" וזכו להצלחה מפתיעה. מאז חזרה לתל אביב ב-2002 הפכה לאחת התקליטניות המובילות בסצנה המקומית של מוזיקת ההאוס והאלקטרו.
אליוט פרצה את הדרך עבור אמנים נוספים לצאת מהארון אל מול מעריציהם, ולהתגבר על הפחד לאבד את אהדתו של הקהל. הבולטים שבהם הינם הזמר והיוצר עברי לידר שהכריז בגלוי על נטייתו המינית בראיון ל"מעריב" בדצמבר 2001. למרות שמעולם לא התכחש לנטייתו המינית, וכתב ושר שירי אהבה לגבר אחר עוד לפני הראיון, יציאתו הפומבית מהארון השפיעה על דור שלם.
זמרת ויוצרת נוספת שיציאתה מהארון הפכה אותה לסמל של הקהילה היא קורין אלאל, אשר בשנת 2001 יצאה מהארון כלסבית, לקראת הוצאת אלבומה "תנינענק" שהוקדש לזכרה של סולנית להקת המכשפות ענבל פרלמוטר שנהרגה ארבע שנים קודם בתאונת דרכים. אלאל הייתה היוצרת הראשונה מדור "הענקים" שיצאו מהארון, והיוותה דוגמא עבור אמנים נוספים שהלכו בדרכה.
שמעון שירזי ועופר נסים
שירזי, מפיק מסיבות כבר 25 שנה, הוציא את מסיבות הגייז מהמרתפים והמועדונים החשוכים והפך אותן למסיבות הנחשבות והנחשקות בתל אביב, עם הקמת 'אלנבי 58', המועדון הראשון הגדול לגייז, ובהמשך עם ה'פליירום' יחד עם עופר ניסים, שהביא לראשונה אמנים מחו"ל להופיע במסיבות גייז בארץ. שירזי גם השתתף במצעד הראשון בשינקין בשנת 1993, ויזם את המשאית הראשונה של מצעדי הגאווה, שהייתה בעצם עגלה. במסיבות של שירזו התארחו האמנים הגדולים של ישראל, מלכות דראג ואייקונים של הקהילה, ויצרו את החיבור בין סטרייטים לגייז באפטרים הגדולים בירושלים. ליין ה-FFF שלו מוביל עד היום את חיי הלילה והפך לליין בעל שם עולמי, והשפיע על אווירת החופש והקוליות של תל אביב.
את ניסים הכיר לפני כמעט שלושים שנה, כאשר ההתחלה המשותפת הייתה מסיבת קונספט חד פעמית לקהילה הגאה ב"ברדרז'". משם הם המשיכו ב"אלנבי 58". עופר ניסים, שהחל לתקלט במסיבות של שירזי, יצא לדרך עצמאית שיצרה סטנדרט איכותי חדש בסצנת הגייז בישראל. האיש שהמציא את דנה אינטרנשיונל עד לזכייה באירוויזיון, כבש לא רק את ישראל והפך לדי.ג'יי המבוקש ביותר בפסטיבלי גייז בכל העולם ולמי שכבש את לבן של זמרות בינלאומיות דוגמת מדונה, וממשיך לכבוש כל בירה גאה על המפה.
אילנה שירזי ודנה וענת
המפגש הראשון של אילנה עם חיי הלילה של תל אביב החל בבית קפה-בר-באולינג בשותפות עם הזמר אדם. היא זו שהביאה לעיר את ליין מסיבות הנשים החל מ-1990 וכן פרויקטים נוספים, כמו החתונות הלסביות, שהיוו תרומה אדירה לתרבות הלסבית בישראל. היא ידועה גם כאחייניתו של שמעון שירזי, ועבדה איתו בשיתוף פעולה לאורך השנים.
דנה וענת הן מעמודי התווך של התרבות הלסבית התל אביבית. תחת המותג "דנה וענת" יזמו והפיקו דנה זיו וענת ניר אירועי תרבות מרכזיים לקהילת הלהט"ב, כשהן מרכזות קידום נשים ושילובן בתוך המארג הלהט"בי. אחד מהאירועים הבולטים של הצמד הוא "לסבית קטלנית", פסטיבל קולנוע לסבי ישראלי עצמאי, אשר נחשב לאירוע הקולנועי הגדול ביותר ללסביות, ומתקיים מדי שנה מאז 2008. בנוסף אחראיות דנה וענת על ליין המסיבות הנושא את שמן, ונחשב לאחד הליינים המוצלחים והפופולריים לנשים.
בנות פסיה
'בנות פסיה' היא להקת הדראג הראשונה שהכניסה את הופעות הדראג למיינסטרים הישראלי. הלהקה, שפעלה בין השנים 1995 – 2001, זכתה לפופולריות רבה ותרמה לקידום המודעות והשיח התרבותי בארץ בנושאי מגדר, הומוסקסואליות וטרנסג'נדריות. 'בנות פסיה' הוקמה בשנת 1995, לאחר שארבעה מבוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב העלו הופעת דראג בפורים, במועדון "זמן אמיתי" בתל אביב - איציק כהן (חסידה וורת'ווייל), אלחי לויט (חיותה די-מול), בועז פייפר (רות צסנה) וגיל צ'רנוביץ (אתי ה"איטית", שבחלק מהמופעים העלו אחיותיה את החשד שהיא לסבית). הופעתם זכתה לפופולאריות רבה והפכה לקאלט במסיבות של קהילת הלהט"ב. בעקבות ההצלחה יצרו חברי הלהקה מופע קומי שהוצג באולמות ברחבי הארץ, לאחר שחלק מהתוכן הבוטה, שאפיין את המופעים הראשונים שהתקיימו בפני הומוסקסואלים, הוסר או רוכך. ההשראה לשם הלהקה לקוחה מחנות ותיקה ללבני נשים, ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב.
ראודה מורקוס
המשוררת ראודה מורקוס, הינה מנהיגה ופעילה קווירית לזכויות אדם. הייתה הדמות הציבורית הראשונה שיצאה מהארון בחברה הפלסטינית. מורקוס יצאה מהארון ב-2002 במסגרת כתבה ב'ידיעות אחרונות' החשיפה זכתה להדים עצומים בחברה של אותה תקופה, והביאה לפיטוריה של מורקוס מעבודתה. בעקבות הכתבה ראודה יזמה עם עוד נשים הקמת קבוצת אסוואת (קולות) על מנת לתת תמיכה ללסביות פלסטיניות. הקבוצה פעלה כארגון לא רשום והוקם בשנת 2003 כקבוצת נשים פלסטיניות לסביות, בי, טרנסקסואליות ודומותיהן, שניסו, בעבודה משותפת, ליצור לגיטימציה לביטויה של המיניות בחברה הפלסטינית.
עידו תדמור
עידו תדמור הוא רקדן וכוריאוגרף ישראלי. שימש מנהלה האומנותי של להקת הבלט הישראלי. תדמור יצא מהארון בגיל 17, עם חזרתו לישראל לאחר 3 שנים בניו יורק, ומאז לא הסתיר את נטיותיו המיניות כהומוסקסואל, ומספר פעמים אף התראיין בנושא. בשנת 1985 הצטרף תדמור ללהקת בת שבע והיה חבר בה עד 1990. ובשנת 1990 יצר את יצירתו הראשונה ככוריאוגרף במסגרת ערב אשר הפיק ויזם למען המלחמה באיידס. במהלך השנים זכו יצירותיו של תדמור להערכה והוקרה, וכן לפרסים רבים. בשנת 2001 סייעה עיריית תל אביב בהקמת בית מחול על שמו של תדמור, שהפך למרכז לאמני הריקוד של גוש דן.
יאיר הוכנר
יאיר הוכנר הוא במאי, תסריטאי ומבקר קולנוע. לפני עשור יזם הוכנר את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי הגאה בתל אביב TLVfest. הפסטיבל, המתקיים מדי שנה בתל אביב, מציג לקהל הרחב את מיטב היצירה הגאה העולמית העכשווית ומקדם קולנוע ישראלי גאה. פסטיבל הסרטים נבחר לאחד מעשרת הפסטיבלים הטובים בתחומו, והפך לאחד מאירועי הגאווה המרכזיים המתקיימים בכל שנה בתל אביב. מלבד הפסטיבל, מוביל הוכנר את האג'נדה הפוליטית-תרבותית שלו דרך פעילות קולנועית לאורך כל השנה ב'מועדון הסרט הגאה' ובמיזמים שונים.
מייסדי האגודה ופעיליה המרכזיים
מייסדי האגודה והפעילים המרכזיים ( יעקב פזי, אשר מעין, זיוה אילות, דן לחמן, תיאו מינץ וסיון מלכיאור, אבי סופר) אשר פרצו לנו את הדרך בימים בהם להיות הומוסקסואל היה דבר לא חוקי ועבירה פלילית. הם היו בין הראשונים להניף את הדגל, ולעשות את הצעדים הראשונים במאבק הציבורי לשוויון זכויות למען קהילת הלהט"ב בישראל בתקופה עוינת שבה להיות מחוץ לארון היה דבר לא מובן מאליו. ושבמידה רבה, בנו לנו את הבסיס למאבק שממשיך גם היום.
חנה קליין וחיה שלום מייסדות קלף
במשך שנים פעלה חנה קליין למען הקהילה הגאה. היא הייתה לנציגה הנשית היחידה בוועד האגודה עד שנת 1976, הקימה את חוג הנשים בארגון ופעלה בארגונים שונים. ביחד עם חיה שלום הקימה את ארגון קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) שמפגשיו הראשונים התקיימו בסלון ביתה.
דבורה לוז
דבורה לוז הייתה ממייסדות ארגון תהל"ה (תמיכה להורים ללהט"בים) בשנת 1989. הקבוצה, שנהגה להיפגש אחת לחודש בתל אביב התפשטה לאט וכיום פועלת בכל רחבי הארץ. בכך פרצה לוז את הדרך להורים רבים להגיע להבנת ילדיהם, והפכה את ההורים ללהט"בים לחלק אינטגרלי בקהילה עצמה.
פטריק לוי והקמת בלה דואגת
פטריק לוי הצטרף לפעילות הוועד למלחמה באיידס, לאחר שהכיר את בן זוגו, ריקרדו שניידר, שהקים את הקו הפתוח של הוועד למלחמה באיידס. לוי, שחי עם נגיף הHIV- זה 28 שנים, ובן זוגו, היו בין הראשונים שחשפו בציבור את היותם חיים עם HIV, חשיפה שבעקבותיה איבד לוי את עבודתו כמחנך. בתפקידו וביוזמתו כמנכ"ל הראשון של הוועד למלחמה באיידס, הורכבו מערכי ההסברה של הוועד והחל ציון יום הזיכרון וההזדהות עם האנשים עם חיים עם HIV. לוי כיהן כיו"ר ארגוני איידס באירופה ועם הקמת UNAIDS על ידי האו"ם, היה לוי לנציג הראשון של אנשים עםHIV מהארצות המפותחות באו"ם. כשהממשלה החליטה להפסיק לתת את הטיפול בקוקטיילים לאנשים החיים עם HIV, הרכיב לוי צוות פעולה אשר נלחם להכללת התרופות בסל הבריאות. בשלהי 1997 הוביל לוי יחד עם 10 תובעים נוספים, תביעה שאילצה את הממשלה להחזיר את הטיפולים.
אדיר שטיינר
לאחר שנפטר בן זוגו, דורון מייזל, בשנת 1991, פתח אדיר שטיינר במאבק של חמש שנים על זכויותיו כאלמן צה"ל, מאבק שזכור כאחד מהמרכזיים והחשובים ביותר בתולדות הקהילה. ב-1996, אף עתר לבג"ץ וניצח. שטיינר אף נאבק על זכותו לעיין בפרטוקולים של הוועדה הצבאית וחשף אמירות קשות על הומוסקסואלים. במאבק נוסף השיג שטיינר זכויות במיסוי מקרקעין ככל זוג נשוי. מאז ועד היום תורם שטיינר מניסיונו גם למאבקים של חברי קהילה נוספים, ומקדם נחרצות פעילות קהילתית.
יונתן דנילוביץ׳
בשנת 1989 הגיש יונתן דנילוביץ' תביעה נגד אל-על בגין אפלייתו בזכות לכרטיסי טיסה חינם לבן זוגו, בניגוד לדיילים האחרים. בית המשפט קבע כי מדובר באפליה אסורה. בעקבות התנגדותה של אל-על ותוך התנהלות התביעה המשפטית, קיבל הטיעון של דנילוביץ' חיזוק והחוק לשוויון הזדמנויות בעבודה תוקן, ובשנת 1994 זיכה בית המשפט את דנילוביץ', וחייב את חברת אל-על להעניק לו הטבת עובד בצורת כרטיסי טיסה חינם בעבור בן זוגו, כפי שנהוג כלפי הטרוסקסואלים. עתירתו של דנילוביץ' זכורה עד היום כחלוצית, מרכזית ומשמעותית בתולדות קהילת הלהט"ב בישראל, והיא סללה וממשיכה לסלול את דרכן של עתירות ותהליכים משפטיים נוספים. דנילוביץ' אף היה שותף בהקמת ארגון ההורים תהל"ה – תמיכה להורים ללהט"בים.
אילנה ברגר ונורה גרינברג
ד"ר אילנה ברגר מלווה את הקהילה הטרנסג'נדרית כבר משנת 1996. היא פתחה אז את קבוצת התמיכה הראשונה מסוגה בזמנים בהם לא היה כל מענה לקהילה הטרנסג'נדרית בישראל. וזאת לא רק כדי ללוות את הטרנסג'נדרים באופן פרטני, כי אם לבנות קהילה ולהעצים אותה. היא ראתה את תפקידה כמי שעליה להיאבק על פיתוח מרחב בטוח וחופשי מאידיאולוגיות פתולוגיות עבורם. ד"ר ברגר פרצה דרך בעבור הקהילה, תרמה לשינוי הנהלים במשרד הבריאות לניתוחים, והובילה מאבקים חברתיים שהיום אנו נהנים מפירותיהם. כמוה, גם לנורה גרינברג, מראשי קהילת הטרנסקסואלים בישראל, נזקפת פעילות ציבורית ענפה בעבור קהילת הלהט"ב בכלל, והקהילה הטרנסג'נדרית בפרט. היא כיהנה כיו"ר האגודה, ובכך הייתה ליו"ר הטרנסקסואלית הראשונה בעולם של ארגון להט"בי. גרינברג היא האחראית לשינוי הנוהל לשינוי שם במשרד הפנים, ואף הובילה את השינוי בהתייחסות לקהילת הטרנסקסואלים בתוך הקהילה, בכל הקשור לשבירת סטיגמות והגנה על הקהילה באופן פרטני.
פרופ' אייל גרוס, ד"ר עמליה זיו וד"ר עמית קמה - השיח האקדמי
שלושת המשפיעים ביותר בתחום האקדמיה פרצו את הדרך בעבור הקהילה בתחומי הלימודים הגבוהים. בשנת 1996 הקימו גרוס וזיו באוניברסיטת תל-אביב) יחד עם דפנה הירש ומיקי גלוזמן (את קבוצת הקריאה הלהט"בית הראשונה, וב-2001 יזמו את כנס הלימודים של הפורום ללימודים להטב"ים וקווירים - "סקס אחר", אשר מתקיים מאז בכל שנה באוני' תל אביב ואחת לשנתיים גם בבן-גוריון. מחקריו של ד"ר עמית קמה עוסקים בקבוצות מיעוט שונות – הומוסקסואלים, מהגרות עבודה, נכים. בשנת 2003 הצטרף קמה לפורום המחקר של ארגון הנוער הגאה והוא פעיל בו מאז. מעבר לפעילותם השוטפת בארגוני הקהילה, הם ממשיכים לקדם באופן ניכר את תחום המחקר הלהט"בי בארץ.
יואב ארד פנקס
יואב ארד, ממקימי ארגון חוש"ן ואף המרכזי שבהם, לקח בשנת 2001 את שירות ההרצאות של האגודה צעד אחד קדימה. עם חבריו לפעילות הוא החל למקסם את מספר ההרצאות ולהכניסם לבתי ספר רבים ברחבי הארץ. בשנת 2004 הופרד חוש"ן מן האגודה והתאגד לכדי ארגון עצמאי למסגרת של חברה לתועלת הציבור מתוך הבנה שבראש ובראשונה חינוך מוביל לשינוי.
יניב ויצמן
מייסד ויו"ר ארגון הנוער הגאה, חבר מועצה ומחזיק תיק הקהילה מזה 7 שנים בתל אביב. במהלך הקדנציות הוביל יניב את תל אביב כבירת תיירות גאה, ובזכות זאת נבחרה העיר לעיר הגאה הטובה בעולם. יניב גם הביא להקמתו של ה'מנ"ש' הגאה (מרכז הנוער הגאה הראשון מסוגו) והביא להגדלתם של מצעדי הגאווה בתל אביב והפך אותם לאירוע עוגן מרכזי בתרבות הישראלית.
טל ואביטל ירוס חקק ורותי וניקול ברנר קדיש
טל ואביטל ירוס-חקק פרצו דרך כאשר עתרו לבית המשפט, כזוג לסביות המקיימות יחד תא משפחתי לאמץ זו את ילדיה של זו. בפסק הדין הכריע בית המשפט כי אין מניעה שבת זוגה של אם ביולוגית תאמץ את ילדיה, ובעקבותו ניתנו בפברואר 2006 צווי האימוץ לבנות הזוג והן הפכו לזוג ההורים החד מיניים הראשון שקיבל צו אימוץ בפועל. מי שסללו עבורן את הדרך, היו בנות הזוג רותי וניקול ברנר-קדיש אשר כבר בשנת 2000 עתרו לבית המשפט בכדי להכניס לתוקף את צווי האימוץ שהוציאו בבית המשפט בקליפורניה, וכך היו לראשונות שקיבלו אישור לרישום אימוץ מחו"ל במרשם האוכלוסין ובמשרד הפנים.
הקמת הבית הפתוח
("הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסבלנות") הוא ארגון להט"בי אשר הוקם כעמותה בשנת 1997 ופעל כשנתיים ללא מבנה קבוע, אך עם עשרות מתנדבים אשר תכננו ויזמו א פעילות המרכז הקהילתי. בשנת 1999 עבר הבית הפתוח למבנה הקבע הראשון שלו ומאז פועל למען קידום זכויות הלהט"ב בישראל ובירושלים בפרט. בהתאם לחזון של מקימיו מספק הבית הפתוח מאז היווסדו מסגרת קהילתית תומכת להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בירושלים, וקורא לשילובם של להט"בים בחברה, ולבניית חברה פלורליסטית ושוויונית בישראל על כל עריה.
דורי ספיבק
עוד לפני שהפך דורי ספיבק לשופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, היה פעיל בולט ומרכזי בקהילה הגאה. לאורך השנים התבלט עו"ד ספיבק בפעילות מיוחדת למען זכויות קהילת הלהט"ב, כיהן כיועץ משפטי של אגודת הלהט"ב, הקים את הוועדה לזכויות ההומואים והלסביות בלשכת עורי הדין בישראל ואף עמד בראשה. מעבר לכך, ניהל עו"ד ספיבק תיקים משפטיים רבים ועקרוניים בעניין זכויות הלהט"ב ביניהם בג"ץ קלפים פתוחים שביטל את החלטת שר החינוך שלא לשדר תכנית העוסקת בנוער גאה, ופס"ד חלוצי שניתן בביהמ"ש המחוזי בנצרת וקבע כי בן זוג מאותו המין זכאי ככל ידוע בציבור לרשת את בן זוגו מזה 40 שנים, גם במידה ובן הזוג נפטר ולא הותיר אחריו צוואה.
עירא הדר ודן יקיר
עו"ד עירא הדר היא פעילה מרכזית למען זכויות הלהט"ב בישראל. היא שייכת למייסדות עמותת קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) ובעלת משרד לעריכת דין המתמחה בזכויות לקהילת הלהט"ב. זה שנים רבות מעניקה הדר שירותים משפטיים לחברי וחברות הקהילה בשלל תחומים (זוגיות גאה, הורות הומו-לסבית, אימוץ להט"בי, אפוטרופסות וזכויות בתחום העבודה והפנסיה). במסגרת פעילותה המשפטית הובילה הדר באומץ רב לתקדימים פורצי דרך למען הקהילה. כמוה, גם עו"ד דן יקיר, החל את פעילותו המשפטית בנושא הקהילה הגאה כבר ב-1989 כאשר עבד כמתמחה סניף האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות בוושינגטון ובפרויקט זכויות להט"ב במשרד הארצי של האגודה בעיר ניו-יורק. את הידע שרכש בעולם הביא לפעילותו באגודה בישראל, והפך במהרה לאחד הפעילים המרכזיים בקהילה הלט"בית תוך שהוא תורם תרומה חשובה למאבק נגד אפלייה על רקע נטייה מינית בישראל.
מצעד המסכות 1974
לאחר שנים בהן חיי הקהילה הגאה נעשו אך ורק במחתרת, יוצאים לראשונה כעשרים גברים הומוסקסואלים מפוחדים (מלווים בנערה סטרייטית אחת) בהנהגתו של יוזם האירוע סיוון מלכיאור לכיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) למה שידוע כיום כ"מצעד המסכות". החבורה מקיימת את מחאתה לשוויון זכויות ללא גאווה, בפחד רב ומאחורי מסכות כשהיחיד להפגין בפנים חשופות ולהתראיין בפנים גלויות לטלוויזיה הוא סיוון מלכיאור (מי שלימים יהפוך ליו"ר האגודה).
גינת שינקין 1993
בשנות ה-90 המוקדמות החלו יותר ויותר אנשי ציבור הומואים ולסביות בתל אביב לבקש לקיים אירועים פומביים במטרה לדרוש שוויון זכויות בעבור קהילת הלהט"ב. ואכן התקיימו מספר אירועים סמליים בהם נכחו מספר משתתפים מועט וזאת בצל החשש להיראות בפומבי באירועים מסוג זה. האירוע הראשון והמרכזי ביותר היה "אירוע היציאה מהארון" אשר התרחש בשנת 1993 בגינת שינקין בתל אביב. במרכזה של הגינה הוצב ארון מעץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי וסמלי. ואולם, גם האירוע הזה הסתיים באופן כאוב, כאשר במקום נכח צלם של העיתון "חדשות" אשר פרסם את תמונתו של חייל במדים יוצא מן הארון, החייל הועמד לדין, נשפט למאסר וסולק מהנח"ל.
וויגסטוק 1998
פסטיבל הדראג המפורסם שראשיתו בשנות השמונים של המאה העשרים בניו-יורק. בישראל החל הוויגסטוק להתקיים בשנת 1995 על-ידי ארגון "ב.ל.ה דואגת" ומטרתו הרשמית הייתה בעבור גיוס תרומות למען המאבק באיידס. ואולם אירוע הוויגסטוק הזכור ביותר בתולדות הקהילה אירע ב-1998 זאת בשל המהומות שהתקיימו בו והעימות האלים וחסר התקדים שהתנהל בין מלכות הדראג ס והטרנסג'נדרים אשר נכחו במקום מול כוחות המשטרה, לאחר שהאחרונים ביקשו להפסיק את האירוע בנימוק כי הוא מחלל את השבת ומפריע לשכנים. במהלך העימות השתמשו השוטרים בכפפות גומי, שכן על פי התפיסה המיושנת של אותם ימים חשבו כי הם עלולים להידבק ממחלות מהומואים, דבר שעורר סערה ציבורית והיה סמל להומופוביה ובסופו נעצרו ארבעה מפגינים.
מצעד הגאווה הראשון 1998
שנת 1998 הייתה אולי המשמעותית ביותר בכל הנוגע לקהילת הלהט"ב בישראל. הזכייה של דנה אינטרשיונל באירוויזיון ואירועי וויגסטוק היוו הקדמה מפוארת למה שייזכר כ"מצעד הגאווה האמיתי הראשון". בשנה זו, הפך המצעד לאירוע רב המשתתפים המוכר כיום ועבר במסלול שהתחיל בכיכר רבין והגיע עד לגינת העצמאות. תוך שנים ספורות הלך והתעצם והפך למוקד עלייה לרגל בעבור תיירים מכל רחבי העולם ומאז ועד היום הוא מתקיים מדי שנה ומשתתפים בו עשרות אלפים מן הקהילה ומחוצה לה. חשוב אף לציין כי בעוד מצעד 1998 התקיים ללא תמיכתה של עיריית תל-אביב אשר הסתפקה ב "לא נפריע לכם", היום בעזרתם של נציגי הקהילה בעיר, ממומן המצעד מכספי העירייה במלואו.
הקמת המרכז והמרפאה הגאה
עם הקמת המרכז הגאה לפני שש שנים, הקימו ד"ר גל וגנר-קולסקו וד"ר רותי גופן את המרפאה הגאה הראשונה בישראל בגן מאיר תחת קורת הגג של "שירותי בריאות כללית". מאז ועד היום מנהלים אותה שניהם יחד. שניהם רופאים מומחים ברפואת המשפחה ופעילים בקהילה שנים רבות בארגונים רבים ומגוונים, ד"ר גופן למדה רפואה בבוסטון וד"ר וגנר אף עבר התמחות לרפואת להט"ב בניו-יורק. מעבר לכך, קידמו השניים את רפואת הלהט"ב גם מחוץ לכותלי המרפאה כשהם מעבירים תכופות הרצאות לאנשי צוות רפואי בכל הארץ, מעצימים את אנשי הקהילה באמצעות הנגשת מידע וכנסים ("לדבר בריאות בגאווה"), ושוקדים נחרצות לקידום הקמתו של איגוד רפואת להט"ב בהסתדרות הרפואית במטרה לצרף לפעילות החשובה שלהם רופאות ורופאים נוספים.