>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
ואכן, שטיינר החל את פעילותו למען זכויות להט"ב במאבק אישי, שבו הוכר כגבר האלמן הראשון של חלל צה"ל. מתוך אותו מאבק הפך שטיינר לאחד מראשי החץ בקהילה, מי שמוביל כבר עשור את אירועי הגאווה והיה מהשותפים להקמתו של המרכז הגאה בגן מאיר.
שטיינר, המשמש כיום סגן מנהל השירות העירוני באגף פניות הציבור של עיריית תל אביב-יפו והממונה על חוק חופש המידע, לקוח פסק זמן מהעבודה, כמו בכל משפחה שכולה, כדי להתחבר לזיכרון של מי שהיה בן זוגו במשך שמונה שנים.
"ביקור בבית קברות צבאי הוא תמיד אירוע שמחבר אותך ליום הזיכרון", הוא אומר. "זה מחבר אותך למשהו מתוך הנרטיב הישראלי של השכול. צה"ל לא נותן לי לשכוח שאני בן משפחה של חלל צה"ל, כי פעם בחודש הם שולחים לי את המעטפה של גמלת שארים שאני מקבל. זה מאוד חשוב לי, כי אני לא רוצה אף פעם לשכוח את דורון".
ביום הזיכרון אוהב שטיינר לשבת מול המחשב ולפתוח את עמוד האינטרנט של מייזל באתר יזכור. "אני מביט בתמונות, עוצר להסתכל בהן ומפליג בזכרונות", הוא אומר. "דווקא ביום הזיכרון, עולים בי זכרונות שמעלים חיוך. זה לא יום של בכי בשבילי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה בכיתי מתוך זיכרון שקשור לדורון. זה בא ממקום של עוצמה. הזיכרון מחזק אותי, יום הזיכרון מחזק אותי".
"דורון לא היה טיפוס של ארון – הלך בצורה גלויה למקומות של הומואים"
ד"ר דורון מייזל, בן 46 במותו, החל את שירותו בצה"ל כשריונר. כסיים את שירותו, נסע ללמוד רפואה באוניברסיטת פריבור שבשוויץ, אם כי במהלך הלימודים חזר ארצה כדי להילחם במלחמת ששת הימים. לאחר שסיים את לימודיו בשוויץ ובאוניברסיטת תל אביב, התגייס לשירות קבע בחיל הרפואה.
הוא לקח חלק במלחמת יום הכיפורים, במבצע אנטבה ובמספר משלחות ממלכתיות, בהן משלחת השלום במצרים ומשלחת הסיוע לנפגעי רעש האדמה הגדול במקסיקו סיטי.
מייזל נישא לאישה, והיו לו שלוש בנות. "דורון לא היה טיפוס של ארון, ומהרגע שהתגבשה אצלו סופית ההכרה במי שהוא, הוא היה נאמן לאמת שלו", מספר שטיינר. "הוא עזב את הבית מתוך ידיעה שהחיים המשותפים לא יכולים להימשך עוד, שזאת הדרך היחידה שהוא יכול לחיות".
אדיר מספר, כי דורון היה הולך בצורה די גלויה גם למקומות מפגש של הומואים. "מדובר בסוף שנות ה-70', לא כמו היום. אז החברה הייתה הרבה יותר סגורה לנושא. זמן קצר אחרי זה, מחלקת ביטחון שדה, שבאותה תקופה מאוד התעניינה בחיילים שהולכים למועדונים של הומואים, הגיעה לידיעה שיש קצין שצריך לפשפש בכליו, והחלו התחקירים".
לדבריו של שטיינר, מאבקו של דורון היה באמצעות שכנוע אישי. "הוא לא היה אחד שנאבק בממסד, פונה לעיתונות. המאבק שלו היה לשכנע את מקבלי ההחלטות ברמה האישית –מוישה וחצי (משה לוי, הרמטכ"ל לשעבר, ד.ז), דן שומרון, יצחק רבין. הוא ניסה להסביר להם למה הם טועים, שהמערכת טועה בתפיסה שלה שהוא צריך לעזוב. ככה הוא גם נשאר בצבא וגם קודם".
"דורון היה בן אדם שמאוד קל להתאהב בו – הרבה התאהבו בו"
שטיינר, הכירו דרך חבר משותף, והאהבה ביניהם ניצתה כמעט מיד, וזאת למרות פער גילאים של עשרים שנה. "מיד אחרי סוף השבוע הראשון שהיינו ביחד – החלטנו לעבור לגור יחד", מספר שטיינר. "אני הייתי אז כמעט בן 18, אז תחשוב עם מה ההורים שלי היו צריכים להתמודד. אמא שלי, אחרי שהיא ביררה, גילתה שהבן שלה עבר לגור עם רופא מבית טוב, קצין בצבא. מצד אחד, הייתה מוטרדת מהשינוי הדרמטי בחיים של הבן שלה, מנגד הייתה רגועה שהבן שלה בידיים טובות".
לדבריו של שטיינר, המעבר המיידי שלו למערכת יחסים של ממש לא הפליאה את מי שהכיר את מייזל. "דורון היה בן אדם שמאוד קל להתאהב בו. הוא היה יפה תואר, צעיר ברוחו וחכם בצורה בלתי רגילה. הייתה סביבו סוג של הילת חוכמה – איש העולם הגדול, איש של ספורט וים, שכיף מאוד היה להיות בחברתו. הרבה התאהבו בו".
גם עם אשתו לשעבר של מייזל וגם עם שלוש בנותיו היו היחסים טובים מאוד, מספר שטיינר. ועדיין, הוא אומר, לא היה לו קל להתחרות באהבה הראשונה של מייזל, הקודמת לכל – צה"ל.
"זאת תחרות מאוד דרמטית להתחרות בצבא. איזה מקום מספק יותר ריגושים מהצבא, למי שאוהב את זה? אני זוכר את ימי האינתיפאדה הראשונה כתקופה שבה כמעט ולא ראיתי את דורון. הייתה לי מן קנאה כזאת, יותר חזקה ממישהו שיש לבן הזוג שלו מאהב".
ארבע שנים של תקווה ואכזבה
אחרי ארבע שנים שהם גרים ביחד, הגיע מייזל הביתה, באמצע יום עבודה, וביקש לדבר עם בן זוגו. "זה היה מאוד לא שגרתי שהוא בא הביתה באמצע היום", מספר שטיינר. "הוא התקשר לפני זה לראות שאני בבית. הוא הגיע, הושיב אותי על הספה בסלון וביקש שאני אשב. ואז הוא סיפר לי שיש לו סרטן והולך למות בקרוב.בכיתי המון. הייתי די במצב של התמוטטות".
בהמשך מספר שטיינר על תקופה יותר ויותר קשה, הכוללת טיפולים בארצות הברית ואשפוזים ארוכים בבתי חולים.
"במשך ארבע שנים זה התגלגל בין תקווה – טיפולים חדשניים, נסיגה של המחלה, תקווה שאולי אפשר לצאת מזה – ואחר כך הידרדרות", הוא אומר. "ואני זוכר את הטלפון מהפרופסור בארצות הברית, שאמר לו שאין טעם שהוא יחזור לאמריקה, כי הם לא רואים איך הם יכולים לעצור את ההידרדרות במחלה שלו".
אז באה שבירה מאוד גדולה גם אצל דורון. "אחר כך הופעל לחץ על הפרופסור הזה, והוא הסכים להמשיך את הטיפול. זה היה רק ביקור אחד בארצות הברית, ואז חל המשך של ההידרדרות. חודש אחרי שהוא חזר, הוא נפטר".
"אם אתה לא בשל ולא מפנים את המשמעות – אל תיאבק רק בשביל כסף"
אחרי לכתו של מייזל, הרגיש שטיינר תחושה גדולה מאוד של בדידות, של חלל ריק שנותר. "היו תחושות שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתן – כאילו שאני כועס על דורון, שהוא נטש אותי ככה. אני חושב שההתאוששות שלי מהמוות שלו החלה רק ממש כשהתחלתי את המאבק המשפטי והתקשורתי בצבא, להכיר בי כבן זוגו של חלל צה"ל. זה מאוד חיזק אצלי את היכולת לתפקד".
שטיינר מספר כי המון תודה על הצלחת מאבקו מגיעה ליונתן דנילוביץ', מי שהיה האדם הראשון בישראל שעתר נגד אפליה על רקע נטייה מינית ואילץ את חברת אל על להכיר בבן זוגו כמי שזכאי להטבות, כמו כל בן זוג של עובד אל על. שטיינר עבד באותה תקופה עם דנילוביץ' באל על, שייעץ לו על האפרויות לצאת למאבק.
"גם היום אני אומר לאנשים, אם אתה אתה לא בשל, לא מבין ולא מרגיש שפוגעים בך, שמפלים אותך בגלל שאתה הומו, אם אתה לא מבין את המשמעות של זה – אז אל תצא להיאבק. אל תיאבק רק בגלל שאתה מקבל אילו שהן זכויות או כסף. זה חסר כל משמעות אם אתה לא מפנים את המשמעות של זה, אם המשמעות לא באה מבפנים".
אתה חושב שדורון היה גאה בך, אם היה רואה אותך היום?
"אני בטוח שהוא היה גאה בי. יכול להיות שהיו דברים שהוא לא היה מסכים עם הדרך שאני הולך בה, כי הוא היה איש המערכת הקלאסי. אני אומנם עובד בתוך הממסד, בעיריית תל אביב-יפו, אבל כשצריך אני יודע להיכנס במערכת. אני מרגיש באיזשהו מקום שאני ממשיך את הדרך שלו, במאבק שלו על הזכות שלו להתקדם בצבא ולהיות קצין בכיר. אבל בדרך אחרת, בדרך שלי".
למה אתה הכי מתגעגע?
"לימים של גלישת רוח עם דורון בחוף הים באילת. אלה תמיד היו ימים מאוד קסומים. רק שדווקא הימים הקסומים של ים, ספורט נהדר והרבה שמש, הם כנראה הימים שהרגו את דורון. הוא שילם מחיר יקר מאוד על החשיפה האינסופית שלו לשמש".
>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?