סגירת מוסדות החינוך בעקבות משבר הקורונה אתגרו מאוד את ההורים בישראל, שנאלצו למצוא פתרונות יצירתיים לילדיהם בלי לצאת מהבית לגינה או לפארק. בימים בהם הנחיות משרד הבריאות מחריפות בין לילה, והשיח על סגר קיצוני יותר עדיין בכותרות, ההורים הפכו לאחראים הבלעדיים לחינוך הילדים ולמציאת תעסוקה עבורם. זאת לצד מילוי מטלות הבית השוטפות, עבודה מהבית או מילוי טפסים מקוונים של הביטוח הלאומי ולשכת התעסוקה. אך האם המצב מאתגר יותר עבור משפחות בהורות משותפת, או אולי המשבר דווקא עוזר ללכידות המשפחה?
רועי אמויאל ואוהד איתן נורי, 35 ו-38, חיים ביחד כבר עשר שנים. לפני שש שנים הם הכירו את גל הראל, 46, והביאו איתה שני ילדים לעולם: ריי בת שנתיים וחצי ורנה בן ארבע וחצי. "הילדים שלנו חיים במשמורת משותפת שווה, כלומר חצי מהזמן אצלנו וחצי מהזמן אצל גל. הם רגילים לעובדה שיש להם שני בתים ולמעבר הקבוע ביניהם", הם מספרים, "בעינינו זה מודל אידיאלי, גם לילדים שיש להם שני בתים וגם לנו כהורים".
איך המציאות החדשה משפיע עליכם?
"בשישי שעבר הם עדיין הלכו לגן וראו את הגננת ואת החברים - בפעם האחרונה. המציאות נכפתה עליהם תוך יום אחד. קשה מאוד להסביר לילדים למה הם חייבים להיות בבית ולא יכולים לצאת החוצה, לראות את החברים שהם היו רגילים לראות כל יום. המצב החדש גרם לנו להבין שהילדים צריכים לראות את ההורים יותר ביחד, כדי להעביר אותם כמה שפחות מבית לבית. אז הסידור הקבוע הפך למשני ואמא שלהם מגיעה אלינו יותר. היא גם שוחררה לחופשה ללא תשלום ושנינו גם לא ממש עובדים כרגע, אז כולנו נמצאים יותר ביחד בבית".
ואיך זה משפיע על הילדים?
"זה מוציא אותם לגמרי מאיזון, מההרגל שיש להם שתי מסגרות. העובדה שהם רואים את ההורים ביחד כל הזמן מבלבלת אותם מאוד, והם פתאום מתגעגעים לאמא שלהם. בשגרה, הם יכולים להיות אצלנו חמישה ימים בלי לשאול איפה אמא".
אז כמי שחיים בהורות משותפת, אתם חווים יותר בעיות בשל הבידוד?
"דווקא להפך. רועי ואני מרגישים ברי מזל שאנחנו מגדלים את ריי ורנה בהורות משותפת. זה עוזר גם לגלי, שהיא חד הורית ולא יכולה להיעזר בהורים שלה בני ה-70. בזכות המשבר הפכנו למשפחה מלוכדת יותר, איחדנו כוחות וזה מחזק את המשפחה שלנו ואת הקשר עם גלי. אנחנו הרבה יותר שלמים עכשיו שבחרנו בהורות משותפת מאי פעם".
אתם לא חושבים שמעבר של הילדים כל כמה ימים לבית אחר, מכריח אתכם לצאת מהבית ומסכן אתכם?
"אנחנו לא יוצאים מהבית בכלל שלא לצורך ומקפידים על כל ההנחיות. מצד שני, שלושתנו גרים בתל אביב ואנחנו לא מפחדים לנסוע עם הילדים 8 דקות באופניים מבית לבית. המעבר הזה ומודל ההורות המשותפת דווקא מאפשר לנו להתמודד עם המשבר. אנחנו נסיים את המשבר שפויים יותר מחברים סטרייטים שלי, שמקנאים בנו ומתים להתחלף. בזמן שהילדים בבית אחר יש לנו קצת חופש והזדמנות לגייס כוחות עד שהילדים יחזרו".
רועי ואוהד הם הבעלים של "כלות חכמות", בית אופנה לשמלות כלה שיוזם אירועי מכירה בשיתוף מעצבים ישראלים ובינלאומיים. לפני שנה וחצי הם פתחו את "אורו - מרכז להורות משותפת". לדבריהם, זהו המרכז היחידי בארץ שעוזר לכל גבר ואישה למצוא פרטנר מתאים לגדל את הילד העתידי, תוך אבחון, ליווי והכוונה של בעלי מקצוע כמו פסיכולוגים, מטפלים זוגיים ועורכי דין.
"הורות משותפת היא כבר לא נחלתם הבלעדית של גייז. מגיעים אלינו מכל קשת החברה הישראלית, גם רווקים וגם זוגות הטרוסקסואלים", הם טוענים, "המרכז הוא מעיין 'חתונה ממבט ראשון' להורות משותפת. אנחנו מלווים אותם משלב האבחון הראשוני ועד שהם חותמים על חוזה מול עורך דין. אנחנו עושים הכל כדי להבטיח את החיבור האידיאלי בין שני הצדדים כדי שבמשבר כמו התפרצות קורונה, ההורות המשותפת לא תתפרק. לאור המצב, העברנו את פעילות המרכז לאינטרנט, ובקרוב נקדם את המודל במדינות נוספות בעולם. אנחנו בטוחים שבעוד כמה שנים נראה יותר ויותר משפחות של הורות משותפת".
סיון שלו, 45, ושחר אבני, 43, מגדלים את אורי וינאי, תאומים בני חמש שלהם במודל הורות משותפת המתחלקת שווה בשווה. "אנחנו רק שבוע במצב הזה, וכנראה שנרגיש את הקושי האמיתי בעוד כמה שבועות. לשמחתי, בתור תאומים הם מצליחים בינתיים להעסיק את עצמם", הם מודים.
"עושים הכל כדי שהם לא ירגישו בהבדל מהשגרה"
סיון ושחר לא גרים יחד אבל גרים בסמיכות, בצפון הישן של תל אביב, והילדים שלהם ישנים כל לילה אצל הורה אחר. לפני הסגר, כל הורה אסף את הילדים מהגן והחזיר ביום למחרת אבל כיום המצב שונה. "אנחנו מתאמים בינינו לוח זמנים משותף כדי שהילדים לא ירגישו שהם בסוף שבוע אחד ארוך", שחר מספר, "אנחנו עושים הכל כדי שהם לא ירגישו בהבדל מהשגרה, ונוסעים באוטו או רוכבים באופניים אחד אל השני".
>> "אני לא שופט את אמא שלי על ההומופוביה שלה"
>> "לא היה אחד באפליקציות שאמר לי שהוא חושש להיפגש"
לדבריהם, הקושי העיקרי זה דווקא השילוב בין העבודה לבין הילדים. שלו עובדת בבנק ובשבוע האחרון עדיין נסעה למקום העבודה, בעוד ששחר עובד בפיתוח עסקי בסטארט-אפ ומצליח לעבוד בבית. "כשינאי ואורי אצלי במהלך היום ואין לי אף אחד שיעזור לי, אז אני כמעט לא מצליח לעבוד ומפצה על זה במשך כל הלילה", שחר משתף, "לשמחתי, אנחנו מגלים גמישות רבה וזה הפתרון היחידי להתמודדות עם מצב הנוכחי".
ההורות משותפת מקלה עליכם את הטיפול בילדים?
"אני מאמין שזה קל יותר מזוגות סטרייטים. יש לי הפסקה מהילדים כשהם אצל סיון, אבל כרווקים אנחנו מטפלים בהם לבד כשהם אצלנו, בזמן שלזוגות יש אחד את השני. אני מודאג ממה שיהיה בזמן סגר קיצוני. אני מקווה שאוכל להעביר את הילדים מבית לבית ומקווה שהממשלה לא תיאלץ אותנו לגור ביחד".
למה אתם לא מעדיפים לגור ביחד?
"זה לא נכון לאף אחד מאיתנו ובטח לא לילדים. הם רגילים למציאות מסוימת, רגילים שאבא ואמא לא גרים ביחד וזה יבלבל אותם. אז כדאי להמשיך לראות את הילדים, הטרטור מבית לבית שווה את זה. אנחנו עושים הכל כדי לשמור על היציבות שלהם, ואנחנו לא רוצים להקשות עליהם יותר. הקורונה תיגמר ונחזור לשגרה, וכל שינוי בשגרה שלהם בהווה יהיה משמעותי מאוד בעתיד".
בשונה מסיון ומשחר, ליאור, קובי ושני בן גלים, גרים בערים שונות. ליאור, 36, וקובי, 33, גרים בתל אביב ושני, 36, גרה בראשון לציון. שני וליאור הכירו כשהיו ביחד בצופים, ונפגשו שוב במקרה אחרי 15 שנים שלא נפגשו. הפגישה ביניהם הובילה לשיחה על החיים ופתחה דלת גם להיכרות עם קובי ולמחשבה משותפת על הורות המשותפת.
הם הביאו לעולם יחד את גפן לפני פחות משנה. מאז, הם מגדלים אותו במשמורת "חצי-חצי" ועדיין ממשיכים להתנהל בדיוק כמו לפני הקורונה. "בניגוד להורים גרושים, אנחנו בחרנו במודל הזה לטוב ולרע, ובזכות זה אנחנו יודעים לנצח איתו בצורה הטובה ביותר", מספר ליאור.
מצד שני, הם כבר הכינו תכנית מגירה, למקרה שיוחל איסור גורף לצאת מהבית. "שלושתנו חשבנו על פתרון מראש והחלטנו שנעביר את הסגר העתידי ביחד – שני תעבור לגור איתנו. גפן בן פחות משנה ואנחנו פחות מוטרדים מהשגרה שלו. חוסר הנוחות הוא כרגע אצלנו, ההורים, ואנחנו לא רוצים להתרחק מהילד או להפיל את כל העול על אחד מהצדדים. לכן זה הפתרון הטוב ביותר, בייחוד כששלושתנו כרגע עובדים מהבית".
טליק, בן 46, חי עם בן זוגו בצפון תל אביב ויחד הם מגדלים ילדה בת שבע וחצי וילד בן חמש. האימהות גרות רחוק מהן אבל הילדים מגיעים אליהם באותם ימים וגדלים כמו אחים. טליק עוסק בהפקת אירועי במה גדולים לרשויות מקומיות ולמוסדות חינוך, ובן זוגו בעל עסק ליחסי ציבור. שני העסקים שבבעלותם נעצרו לחלוטין, והם מודאגים ממה שיהיה באופק. "הימים הראשונים היו מלאי פחד והלם. הוצאנו עובדים לחופשה ללא תשלום, ביטלנו התחייבויות לספקים ועצרנו כל הוצאה שיכולנו", הם מספרים.
"הבנו ששנת 2020 די אבודה מבחינה כלכלית. אמדנו את הנזק בצורה הכי פסימית, ואנחנו מקווים שהאסון לא יהיה כבד מדי ושנצליח להסתדר בזכות רזרבות והלוואות. אנחנו לא ממש בונים על עזרה מהמדינה, כי נראה שלצערנו היא לא תהיה רצינית ומשמעותית". אבל אחרי כמה ימים, הם התעשתו והחליטו להתמסר למצב הקיים וליהנות מהזמן הרב שיש להם עם הילדים.
איך אתם מנצלים את הזמן המשותף?
"אנחנו גם המורים שלהם בשעות הבוקר וגם לוקחים אותם לטיולים קצרים בשדות ליד הבית, נהנים מהפריחה ועוקבים אחרי חלזונות ונמלים. יש לנו המון זמן שהתפנה ועד כה דווקא די רגוע ושפוי. רגע עצוב במיוחד היה כשהודיעו על ביטול האירוויזיון. הביטול שלו ושל מפעלי ספורט גדולים יונצח כפרק דרמטי בהיסטוריה עם משמעות של מלחמת עולם".
ומה תעשו אם ההנחיות יקצינו עד לכדי איסור יציאה מהבית?
"כל עוד אין עוצר מוחלט, אין אצלנו שינויים מבחינת סידורי הראייה. הילדים עוברים בין הבתים. אם המצב יחריף, הילדים יישארו אצל האימהות ונשוחח מדי יום בווידאו. זה מה שאנחנו עושים גם בימים כתיקונם כשהם לא ישנים אצלנו", הם מספרים.
"מרגע שהחלטנו להסתכל על הצד החיובי של העידן החדש, הלחץ ירד משמעותית", טליק מגלה אופטימיות זהירה, "אנחנו מקדישים את הזמן שלנו בשביל לייצר תכניות ליום שאחרי. מי יודע, אולי נמציא את עצמנו מחדש הודות לקורונה".
משרד הבריאות מסר בתגובה לכתבה: "אין הנחיה שמתייחסת ספציפית לנושא זה".