35 שנה לביטול האיסור על משכב זכר בישראל: הדרך אל הניצחון הגדול הראשון של הקהילה הגאה בישראל, המיוחס בעיקר לחברת הכנסת שולמית אלוני ז"ל, החלה כבר בשנות ה-60 דרך בית המשפט העליון, והמשיכה דרך שיתוף פעולה, שנראה כיום בלתי אפשרי, בין גורמים משני צדי המפה הפוליטית. הדבר הוביל לניצחון היסטורי, שהיה קו הסיום של המאבק הראשון, אבל נקודת הפתיחה של המאבק הגאה במדינה, שנמשך עד היום.
סעיף 152 לפקודת החוק הפלילי הגדיר משכב זכר, משכב בהמה, או כל אקט מיני "שלא כדרך הטבע" כעבירה פלילית שהעונש עליה הוא עשר שנות מאסר. הוא החל בתור פקודה מנדטורית משנת 1936, בה פרק המכונה "עבירות נגד המוסר" מצא את דרכו לספר החוקים הישראלי.
כמעט שלושים שנה לאחר מכן, ב-22 ביוני 1964, נידון בבית משפט השלום ערעורו של יוסף בן-עמי, עליו נגזרו שנת מאסר בפועל ושנה נוספת על תנאי, אחרי שהורשע במספר האשמות של "שכיבה עם אדם שלא כדרך הטבע". השופט שדן בתיק היה שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שטרם מינויו כיהן כפרקליט המדינה הראשון, כמנכ"ל משרד המשפטים השני, כיועץ המשפטי השני לממשלה וגם כשר המשפטים השלישי של ישראל, מתח ביקורת חריפה על סעיפי פקודת החוק הפלילי.
השופט כהן, נכדו ותלמידו של הרב האורתודוקסי שלמה קרליבך, אמנם דחה את הערעור ההוא, אבל יצא בגלוי נגד החוק וכתב כי "משכב אשה שלא כדרכה וכן משכב זכר, כאשר המעשה נעשה בצנעה ועל ידי בגירים מרצונם הטוב, אינם מעשים שיש בהם קלון ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים ראויים לעונש. עבירות אלו הן ירושה מישטות עתיקות ומדורות עברו ואין מקומן בדיני העונשין של מדינה בת זמננו".
בהמשך פסק הדין, המשיך השופט כהן למתוח ביקורת על עצם הגדרת המעשים הללו כעבירות: "הטבע אינו זקוק להגנת דיני העונשין", כתב. "מה שכן זקוק הם כבודו, גופו וחירותו של אדם, שלא יפגעו שלא בהסכמתו. זכויות היסוד של האזרח היא שהמדינה לא תתערב בחייו הפרטיים ובהתנהגותו בחדרי חדרים, כל עוד אינו פוגע בזכות הזולת שלא כדין. אדם המוחל על כבוד כבודו מחול ואדם המוסר את גופו להנאתו של להנאת זולתו (ובלבד שלא יסכן את חייו או את חיי הזולת) גופו מחול ואין להם ולבתי המשפט לשים עצמם אפוטרופוסים על העריות".
הערעור של בן עמי אמנם נדחה והוא ריצה מאסר בפועל על מעשיו, אבל מאז אף גבר בישראל לא הועמד שוב לדין בגין האיסור על משכב זכר. למרות זאת, החוק שימר את האפליה נגד להט"ב והנציח את אי השוויון והסובלנות בחברה הישראלית. כבר באותה שנה הכריז שר המשפטים דאז, דב יוסף, כי הוא מצדד בהחלטתו של כהן וכי בכוונתו להגיש הצעת חוק לביטול האיסור, אך עברו שמונה שנים נוספות עד שחבר הכנסת אורי אבנרי הביא הצעה ראשונה לתיקון החוק והקריא מכתב התאבדות קורע לב של צעיר הומו, בניסיון לעורר בקרב חברי וחברות הכנסת אמפתיה.
"אם החוק אינו מופעל, מדוע יש לבטלו?
א. עצם קיומו של חוק שאינו מופעל והציבור כולו מתנגד לו, חוק רע הוא.
ב. סעיף שאינו מופעל היום, אפשר להפעילו מחר.
ג. סעיף זה מאפשר מעשי סחיטה ללא ספור. מי שסוחטים ממנו כסף באיום שיגלו את 'פשעו' או מי שתקפו אותו בגין יחסיו ההומוסקסואליים, אינו פונה למשטרה. הוא עומד, כאילו, מחוץ לחוק.
ד. סעיף זה מגביר את הנידוי החברתי ממנו סובלים אלפי אזרחים חפים מפשע".
אבנרי המשיך ואמר: "התורה אמנם אוסרת משכב-זכר, או משכב 'שלא כדרכו', אך חטא זה הוא עניין שבין אדם לבוראו ולא עניין שבינו לבין המחוקק החילוני ולא כל שכן – למחוקק הבריטי-מנדטורי".
הניסיונות של אבנרי עלו בתוהו, אך מספר שנים לאחר מכן, באוקטובר 1975, הוקמה לה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (לימים, האגודה למען הלהט"ב), שהתמקדה בנושא כבר בימיה הראשונים וחיפשה דרכים להביא לביטול הסעיף. בסיכום פגישת הוועד הראשונה, שהתקיימה בסתר בביתו של סיוון מלכיאור, צוין כי מספר ימים לאחר מכן יפגשו ארבעה מחברות וחברי הוועד עם בת הברית ההטרוסקסואלית הראשונה של הקהילה הגאה בכנסת ישראל - חברת הכנסת שולמית אלוני.
"על סמך השיחה עם חברת הכנסת שולמית אלוני, הוחלט לשלוח מכתב ליועץ המשפטי", נכתב בסיכום הישיבה הבאה של הוועד המנהל. "בעניין החוק - הוסכם לקבל את עצתה שלא לפעול לשינוי החוק. היא תשתדל להכניס את הבעיה כסעיף באחת מהצעותיה לכנסת. היא מוכנה להשתתף באסיפה הכללית הבאה, וכמו כן להגיש שאילתות בכנסת בעניינים קונקרטיים".
אלוני אכן החלה כבר ב-1978 בניסיונות לשינוי החוק והגישה אז הצעת חוק משותפת לביטול הסעיף יחד עם יוסי שריד מהמערך, מרדכי וירשובסקי ועקיבא נוף מד"ש ומאיר פעיל משל"י. שר המשפטים ממפלגת הליכוד, שמואל תמיר, הסביר במהלך הדיון כי במדינות רבות מבטלים את החוק האוסר משכב זכר מספרי החוקים ונשען על דבריו ההיסטוריים של השופט כהן, כשהוא מסביר שגם בישראל אין בחוק יותר תועלת.
ההצבעה נדחתה לאחר דיון סוער בכנסת ובלחץ מפלגת המפד"ל, ולמחרת הוסרה לחלוטין מסדר היום בעקבות לחץ כבד של אגודת ישראל. ועדת חוקה, חוק ומשפט, בראשה עמדה אלוני, החליטה לנסות ולהסתפק בקיצור תקופת הענישה לעונש של שנת מאסר אחת, אך גם ניסיון זה לא הגיע לידי מימוש.
שנתיים לאחר מכן, במרץ 1980, ניסה פעם נוספת שר המשפטים תמיר להוציא מחוק העונשין את ארבעת הסעיפים המגדירים עונש מאסר של 10 שנים: "השוכב עם בהמה", "אישה המרשה לגבר לשכב עימה שלא כדרך הטבע", "השוכב עם אדם שלא כדרך הטבע" ו"המרגשה לגבר לשכב עמו". הפעם, הייתה זו ההתנגדות הנחרצת של שר הפנים, "ד"ר יוסף בורג מהמפד"ל, שחיסלה את הניסיון הזה. הסעיפים שכן הושמטו אז מהחוק היו אלה העוסקים ב"משכב בהמה" ו"משכב אישה", אך הסעיפים העוסקים במשכב זכר נותרו בנוסח.
העובדה שמפלגת הליכוד בימיו של מנחם בגין נשענה על ערכים ליברליים מוצנעת כיום, אך מדובר בשיתוף פעולה חוצה מפלגות שהוביל אל הרגע ההיסטורי. "סבורים היינו שלא עולה על הדעת לכלול הוראות שעבר זמנן מבחינת ההשקפה הרווחת בחברה, כגון עשר שנות מאסר על יחסי מין בין גבר לגבר, כשמדובר במבוגרים ובהסכמה", נשמע שר המשפטים של הליכוד תמיר אומר בקולו, בכתבתו של שלום אורן ברדיו "קול ישראל" ממרץ 1980.
האגודה לשמירת זכויות הפרט הפיצה באוגוסט 1983 חוברת ראשונה מסוגה בישראל, "על ההומוסקסואלים בישראל - רקע ועובדות", לחברות וחברי כנסת וכן לדמויות מפתח בחברה הישראלית. החוברת ניסתה להציג נתונים על עצם התופעה, לעגן אותם במדע ותקדימים חוקיים מרחבי העולם, ולהסביר את הצורך בביטול האפליה נגד הומוסקסואלים בחוק הישראלי.
אל החוברת צורף מכתב, בו הוסבר כי היא הוצאה לאור במטרה להביא לשינוי במצבם של ההומוסקסואלים בישראל, מבחינה חברתית וחוקית. "אנו מקווים כי פרסום חוברת זו בקרב אישים בעלי עמדה והשפעה במדינה, יבהירו את הצורך החיוני בביטול החוק הקיים, המפליל אזרחים במדינת ישראל רק בשל העדפתם המינית והטבעית", נכתב. העותק האחרון שהשתמר מחוברת זו נתרם לארכיון הגאווה הישראלי על ידי יקיר הקהילה יונתן דנילוביץ', שביתו שימש אז את פעילות האגודה.
השינוי ההיסטורי הגיע חמש שנים לאחר מכן, בזכות תרגיל פוליטי, בו הצליחה שולמית אלוני, יחד עם חברי הכנסת אמנון רובינשטיין ואוריאל לין, היכן שנכשל שמואל תמיר לפניה. לין, שעמד בראש ועדת חוק ומשפט, נימק את עיקרי ההצעה לתיקון נוסח חוק העונשין והדגיש את ההחמרה בענישה על עבירות מין, מבלי למשוך תשומת לב לשני הסעיפים שעוררו דרמה במשכן בפעמים הקודמות. כאשר עלה התיקון להצבעה בקריאה שנייה ושלישית ב-22 במרץ 1988, העדיפו המפלגות החרדיות להחמיר את הענישה על עבירות מין - ולא טרפדו אותה.
בדיעבד, היתממו המפלגות החרדיות כאילו בוצע פה מחטף שלא בידיעתן, אך בראי ההיסטוריה האסטרטגיה לשלב בתיקון סעיפים שהיו חשובים למפלגות החרדיות, לצד תיקון סעיפים להם הם התנגדו, יצרה מצב שבו המפלגות החרדיות העדיפו להעביר את החוק בנוסח שהוצע.
כך או כך, התיקון לחוק העונשין עבר ואפשר לקהילה הגאה לצאת מהצללים בפעם הראשונה, להגדיל את הנראות שלה במרחב הציבורי ולהרחיב את פעילותה הארגונית, שהובילה להישגים משפטים רבים, להקמתם של יותר מ-20 ארגונים שונים ולאינספור הישגים פוליטיים בזירה הארצית וגם המוניציפלית כאחד.
"חברות וחברים יקרים, קהל נכבד, מכובד ושמח, ברכותיי", כתבה שולמית אלוני לקהילה הגאה ב-2003, ארבעה ימים לפני מצעד הגאווה שנערך בתל אביב, במכתב שנתרם לארכיון הגאווה על ידי עמית שאנן. "בהחלט זכאים אתם לברכות ולשמחת חג, לאחר שהציבור הישראלי והמחוקק בישראל סילקו מספר החוקים את חרפת הנידוי והביזוי של בני אדם בשל נטיותיהם המיניות ואורחות חיי משפחותיהם. היום סוף סוף מותר לפתוח את הארונות ולהשתמש בהם לצרכים לשמם נוצרו. היום, כאזרחים שווי זכויות לכל דבר ועניין, הגיעה השעה כי תתבוננו סביבכם, כיחידים וכקבוצה, ותבדקו אם אמנם כולנו, כלל אזרחי ישראל ותושביה שווי זכויות כבני אדם ואזרחים, ומה טיב אותו שוויון ואותן זכויות שהמדינה והחברה מעניקה לכלל האזרחים, בייחוד לחלשים שבהם".
"הייתי רוצה לשמוע קולכם ולראות התגייסות מצדכם בשלושה תחומים כואבים", כתבה אלוני לפני 19 שנה, אך דבריה נשמעים כיום רלוונטיים מתמיד, גם שמונה שנים לאחר פטירתה, בין אם ביחסה של ישראל אל הפליטים מאפריקה או מאוקראינה. "נגד היחס הנבזה, המנצל והמשפיל עובדים זרים הנמצאים כאן, ברשות ולא ברשות, הם משפחתם וילדיהם. נגד היחס המקפח, המבזה המשפיל, המנשל והמפלה לגבי אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים. נגד היחס המקפח, המשפיל ושולל הזכויות מבני משפחה וקרובי משפחה של עולים מבית המועצות לשעבר שאינם יהודים 'כהלכה'. אלה הנדרשים, אפילו הם אזרחים, לעבור אקט דתי פולחני של 'גיור' ולידה מחדש למען יוכלו להיטמע בתוכנו".
"חברה צודקת ופתוחה המתייחסת בשוויון מלא לכל בני האדם ללא אפליה מטעמי מוצא, גזע, דת ומין – תיטיב עם כולנו, גם עם קהילתכם, אז כדאי שתתחילו להשמיע קול גם בכיוון זה. אנחנו יודעים שאתם בהחלט יודעים להשמיע קול, אז קדימה", סיכמה.
ארכיון הגאווה הישראלי מזמין את כולם לתרום מסמכים ותמונות נוספים, המתעדים את ההיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל, לאוסף המתהווה של הארכיון ולסייע בשימור ההיסטוריה הקווירית הישראלית.
*הכותב הוא מנהל ארכיון הגאווה