בבוקר יום חמישי יושבת מולי חברה ואני מחייגת. לא השתמשתי במספר הזה כמעט 10 שנים, אבל את מספר הזה כבר לא אשכח בחיים - הידיים שלי מחייגות אותו כמו מעצמן. ישר עונים לי, וזו שבצד השני מבררת דבר ראשון איפה אני ואם אני צריכה עזרה. אני מבינה היטב למה, חברה שלי - קצת פחות. לרגע הזה חיכיתי יותר מעשר שנים, אבל למען האמת, אפילו עכשיו, כשזה קורה אני חצי לא מאמינה. מעבירים לי את יעל דורון, מנהלת הבית, ואני אומרת לה: "אני רוצה לעשות עליכם כתבה. להחזיר לכם טיפה על הכול-כך הרבה שעשיתם בשבילי". אבל היא עונה לי בצניעות: "לא להחזיר. את לא צריכה להחזיר כלום. אבל בואי נעזור לבני נוער אחרים".
אז שלום, אני שיר נחמיאס, בת 27, סטודנטית שנה ג' בבית הספר לתקשורת המכללה למנהל, כתבת ב-mako גאווה, בי סקסואלית ובוגרת בית דרור. ואם תשאלו אותי, במה אני הכי גאה מכל התואר הארוך הזה, אני אגיד לכם שברור שבהיותי בוגרת בית דרור.
לבית דרור (הוסטל לנוער להט"בי שנפלט מהבית) הגעתי בפעם הראשונה בגיל 17, לאחר שלושה חודשים ברחוב. חוששת, צלצלתי בפעמון. אבל מהר מאוד נעלמו החששות ומצאתי עצמי בבית שלא היה לי - משפחה, מקום לאכול ולישון בו, אבל הרבה יותר חשוב, מישהו שיקשיב לי ומקום שאיפשר לי להיות אני, כמו שאני ואיך שאני.
"איך מדברים כמו אישה?"
את החדר שלי בבית דרור, חלקתי עם חן לנגר, נער יפה תואר ואינטליגנט שלאחר שהציע לי כוס מיץ לקח על עצמו לעשות לי היכרות עם המקום. היום הוא מדריך בבית דרור אחרי שנפצע בטבח ב'ברנוער'. "אתה חושב שזה שהיית נער בבית עוזר לך בתור מדריך?", אני שואלת, והוא עונה: "ברור, רואים את זה בדברים הקטנים. כשנער מבקש ממני אטבי כביסה ואני יודע שאולי זה נראה קטן ושולי, אבל עבורו כרגע זה חשוב ומהותי".
אני צועדת בהתרגשות לכיוון הבית ומצלצלת בפעמון. מאז תקופתי עבר הבית מקום (רח' יחיעם 15 תל אביב), אבל השלט על הדלת הוא אותו שלט צהוב, מעוטר בציורי יונים בצבע כחול. יעל פותחת לי את הדלת. לאט אני מגלה שהבית הוחלף בבית גדול יותר, הצוות הקטן שאז כלל רק 6 אנשי צוות, הוחלף לצוות הרבה יותר גדול של 13 עובדים קבועים (מנהלת, עובדת סוציאלית, רכז בית, אם בית, איש אחזקה, שני בני שירות לאומי ושישה מדריכי ערב) ונוספה לו סוללת מתנדבים שכוללת כ-50 מתנדבים.
בזמן שאני מתחילה לשוחח עם יעל, דופקים על הדלת שני נערים לשאול אותה כמה שאלות. "האווירה פה לא השתנתה", אני אומרת לה ואנחנו יוצאות לסיגריה איתם ועם שני מתנדבים. נערה טרנסג'נדרית אומרת לה "איך אפשר לדבר בקול של אישה?" ויעל מיד מסבירה לה ומדגימה לה כיצד ניתן לדבר בקול גבוה. כשההדגמה מסתיימת, היא מציגה לי את החצר החדשה. "השבוע במסגרת יום המעשים הטובים באו מתנדבים ושיפצו יחד עם הנערים את החצר. הם בנו מסגרות מעדניות והנערים ציירו עליהם וקישטו אותם. בסוף הם גם יצרו תמונה של דגל גאווה ועליו כתבו "there is only one race the humanrace". כל הזמן יש פרויקטים שמחממים את הלב, למשל לאחרונה שני סטודנטים (אביב זומר ושרון צ'יני) עשו לנו קמפיין "קלישאות הפוכות" שתלוי היום בכניסה לבית. ואז היא מכירה לי את אסף (שם בדוי), בן 18, כיום נער בבית. אנחנו מתיישבים לדבר והוא מספר לי את סיפורו.
"הכו אותי, וברחתי מהבית"
בתור ילד, אסף למד משחק והיה נוהג לשחק בעיקר דמויות של נשים, אלא שאז (לפני כ-5 שנים) הוריו חזרו בתשובה, הבית הפך לבית חרדי, והוא הוכנס לבית ספר דתי ובהמשך לישיבה. "לאט לאט צברתי יותר ויותר אקטים מיניים עם חברים מהישיבה, והתחלתי לבדוק את האהבה שלי למין הגברי, עד שהרגשתי פשוט לא שייך". הוא מספר שמאז ומעולם אהב לדבר ולהתלבש כמו אישה, אבל שככל שהמשפחה חזרה בתשובה הוא הבין שזה אסור ושלפי הדת יש על דברים כאלה עונשים. המתח הזה הוביל להרבה ריבים עם ההורים שהגיעו עד לכדי מכות, עד שיום אחד, בהיותו בן 15, החליט שהוא עוזב את הבית. הוא ברח וצלצל למשטרה, ובאמצעות משרד הרווחה הביאו אותו לפנות בוקר לבית דרור.
"הגעתי דתי ממש", הוא אומר לי. "יריב המדריך הביא לי בגדים מארון הבגדים של הבית, ולא הבנתי בהתחלה מה עושים עם הבגדים האלה". גם אסף עבר כמו כל שאר הנערים תהליך קליטה והפך לחלק ממשפחת 'בית דרור' הגדולה. "הבנתי שיש מי שידאג לי, יש מי שיבין אותי, המדריכים של בית דרור מגיעים איתי לבית הספר לאספות הורים ומלווים אותי לרופא". אני מסתכלת עליו וכל כך מבינה על מה הוא מדבר. "גם מבחינת עצמאות, יש מי שיעזור לי להבין איך אני מצליח לנהל את התקציב שלי ולהשיג דירה, ולמצוא את המקום שיהיה הכי טוב בשבילי. אני חושב שבית דרור הוא הבית שלי. לא סתם יתנו לך ללכת בלי שיש לך לאן. הייתי רוצה לבוא ולספר בכנסת את הסיפור שלי. להראות לבנט שיש אנשים שהגיעו מה'צד שלו' ולא בחרו את זה ולא רצו את זה. הוא אומר שלשכב עם זכר מגעיל אותו, גם אותי מגעיל לשכב עם אישה, ואני לא מבקר אף אחד שבוחר בדרך הזו, אבל להשלמה כזו לא הייתי יכול להגיע בלי הבית הזה".
לבסוף, אני שואלת אותו מה הוא רוצה להיות שיהיה גדול. הוא מספר לי שבינתיים הוא לומד איפור ומדי פעם עושה מופעי דראג אבל שהחלום זה להיות שחקן בהוליווד."אני יודע שזה נורא קשה, ושאין לי הרבה סיכוי, אבל חשוב לי לשאוף הכי גבוה שאפשר". אני מסתכלת בו בעיניים נוצצות, נזכרת באותו הערב, לפני עשר שנים, במרפסת של בית דרור, שהכתבה הזו נראתה לי כמעט בלתי אפשרית, מבטיחה לבוא לראות את מופע הדראג הקרוב שלו, ואומרת לו: "תאמין ותרצה. אם מספיק תרצה אז הכול אפשרי".
'אז מה בעצם השתנה בבית מתקופתי?', אני שואלת את יעל. קודם כל היא עונה שהמסגרת טיפה השתנתה, והיום הבית מיועד לגילאי 18-13. "ביטלנו את ההפרדה בין שירותי הבנות והבנים כדי לאפשר לטרנסג'נדרים הרבים שמגיעים לכאן להרגיש יותר בנוח. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא בהוספת 'מסלולים' חלופיים". בתקופתי בבית דרור הייתה מתכונת אחת עיקרית, במסגרתה, מגיעים הנער\הנערה לבית ונכנסים לתהליך בו הם לוקחים על עצמם חובות וזכויות שהם חלק בלתי נפרד מהשהייה בבית. היום מספרת לי יעל, גם נערים אשר אינם מוכנים לאותו תהליך, יכולים לבוא ללילה 'התארגנות', לאכול ארוחה חמה, להתקלח, לישון במיטה חמה ולחזור לרחוב, עד שיסכימו ליותר מכך.
'אז איך מסבירים למי שלא מכיר את בית דרור מה זה תהליך?' אני שואלת את יעל. "סדר חיצוני עוזר לסדר פנימי, בית בלי גבולות הוא לא בית טוב". ובאמת חשוב לציין שבית דרור הוא מסגרת של ממש. לצד הזכות להיות מי שאתה, אתה מקבל גם חובות (כל נער בהתאם לצרכיו). מעבר לתורנויות הבית, שהנערים לוקחים בהם חלק מלא, העובדת הסוציאלית בונה עם כל נער את התהליך שלו, שכולל טיפול משפחתי המותאם למשפחה ולסיטואציה, ומסגרת לימודית או מסגרת עבודה. מי שלמשל לא יכול להמשיך ללכת לבית הספר שלו, הולך מספר פעמים בשבוע למרכז הלמידה של העמותה ומשלים בגרויות או לפחות שנות לימוד.
"אל תשכחי לכתוב על הקולקטיב", אומרת לי יעל לקראת סיום. "מה זה הקולקטיב?", אני שואלת אותה. זו מחלקת המתנדבים שלנו שאחראית על גיוס תרומות ושיווק, שמתחלקת לשניים: ארגון 'אדם לאדם' הם כמו ה'דודות' והם עוזרים בגיוס תרומות (למשל, עכשיו הם גייסו בעבור הילדים כרטיסים לסרט) וקבוצת 'ידידים' שכוללת 'סלבס' מהקהילה שעוזרת לנו בשיווק (ביניהם ניתן למצוא למשל את רונה קינן, אמיר פיי גוטמן, די.ג'יי יואב ארנון, די.ג'יי מיכל שר, טלולה וציונה מפאות קדושות ועוד). "במאי הקרוב, הם מארגנים לנו ערב התרמה במועדון הקומפורט", היא מתגאה בפניי.
רגע לפני שאני יוצאת מהמקום אני חושבת לעצמי 'אם לפחות נער אחד יקרא את הכתבה הזו, ויבין שיש לו לאן לפנות - עשיתי את שלי'.
בית דרור מופעל על ידי עמותת 'אותות' המפעילה מסגרות חוץ ביתיות בכל רחבי הארץ, ופועל חלק מרצף המענים של רשות חסות הנוער של משרד הרווחה. לתרומות בכסף\שוות כסף ניתן להיכנס לאתר הבית http://bethdror.org/
במקרה חירום ניתן להתקשר בכל שעה לאחד ממספרי הטלפון – 03-5164621\03-5162071, או פשוט להגיע לבית דרור ברח' יחיעם 15 תל אביב