היום זה אולי נשמע כמו היסטוריה רחוקה או מדע בדיוני אם עוד לא חגגתם 20, אבל הזיכרון של שוטרי משטרת ישראל מסיירים בגן העצמאות בתל אביב עם כפפות ועוצרים הומואים או נשים טרנסג'נדריות על שוטטות עדיין טרי בזכרונו של ד"ר רפי אפלר-ח'טאב, היום בן 62. הוא בעצמו יצא מהארון בעשור ההוא, אחרי שהיה נשוי לאישה, התגרש והפך לפעיל להט"ב נלהב, שיזם לא מעט מסיבות ומפגשי הכרויות לקהילה הגאה.
"אני זוכר שהתחלתי להיות פעיל באגודה למען הלהט"ב, שנקראה אז 'האגודה לזכויות הפרט', וכל החברים שלי שאלו אותי למה אני הולך למקום עם זקנים", הוא צחק והצביע על עצמו. "אתה מבין? גם אז דיברו ככה. בזכות זה הכרתי אנשים מהדור הוותיק, כאלה שיצאו מהארון בסוף שנות השישים. למדתי המון מהם ולצערי אין היום חיבורים מהסוג הזה, בין המבוגרים לצעירים".
בני הגיל השלישי הם אחת האוכלוסיות המוחלשות יותר בתוך הקהילה הגאה, ורפי, שחש זאת גם על בשרו, סיפר על האתגרים, הקשיים והצרכים של ותיקי הקהילה ביום זכויות הקהילה הגאה בכנסת שנערך לפני כחודש. כבר באותו היום הוא הבין עד כמה זקוקה הקהילה הגאה לארגון גאה לבני הגיל השלישי, ומאז הוא ופעילים נוספים מקדישים את זמנם להקמתו, ובקרוב הם מתכננים לקיים מפגשים ראשונים לחברי וחברות הקהילה הגאה בירושלים, תל אביב, חיפה וברחבי הארץ.
גילנות היא לא דבר זר עבור רפי, אבל למרבה הצער הוא כבר רגיל אליה וטוען כי בתוך בקהילה הגאה היא מתחילה כבר בגיל 30. "כבר לפני 30 שנה שיקרתי בנוגע לגיל שלי, במודעות היכרות בשער האחורי של עיתון תל אביבי", הוא משתף, "היום אני מבין שזה אולי יכול לעבוד אם אתה מחפש סטוצים, אבל זה מטומטם לשקר למי שמחפש קשר אמיתי. מי שיתאהב בך, לא יהיה אכפת לו מפער גילאים".
לתחושתו, הגילנות לא באה לידי ביטוי רק בתחום הרומנטי, אלא גם במרחב הציבורי ובארגוני הקהילה עצמם. "אני לא מדבר על איגי כי ברור שהיא מיועדת לבני נוער, אבל בכל מקום אחר - במרכזים הגאים ובמתנ"סים קהילתיים, שם פועלות קבוצות מתוך צורך להכיר אנשים סביב תחום עניין משותף - אתה לא תראה להט"ב מבוגרים". 
ללהט"ב מבוגרים אין אפשרות להשתלב בקבוצות כאלה?
"אני זוכר שפעם לא נתנו לי להיכנס לקבוצה באגודה כי עברתי את גיל 35. הגעתי לקבוצה והמנחה פנה אלי מול כל הקבוצה ושאל בן כמה אני, כי הייתי נראה לו 'זקן'. כשאמרתי לו מה הגיל שלי הוא ביקש ממני לעזוב. זה היה מול כולם ומאוד משפיל. יצאתי וחשבתי לעצמי שאני חייב למצוא בן זוג, נניח עד גיל 40, אחרת אף אחד לא ירצה אותי".
זה בעייתי שאדם צעיר ירצה להיפגש עם מי שקרוב לו בגיל?
"הדרך הזו שבה אנחנו מתנהלים בקהילה מצמצמת את החיבור בין צעירים למבוגרים וכולנו מפסידים מזה. אנחנו מפספסים עושר בין-דורי, חברויות וגם מערכות יחסים שהיו יכולות להיווצר. אתה ואני לא היינו נפגשים לעולם אילולא השיחה שאנחנו מנהלים עכשיו וזה כשלעצמו חבל".
כשהיה בן 40, נפרדו רפי ובן זוגו והוא פחד להישאר לבד בשארית חייו. הוא עזב את תל אביב, עבר לגור בצפון הארץ ושם הכיר את בן זוגו הנוכחי, אבל גם היום, 20 שנה אחר כך, הוא עדיין חושש שיום אחד הוא ישאר לבדו. "הייתי רווק בן 40 ואף אחד לא רצה להיפגש עם זקן כמוני, אפילו לא גברים בני גילי", נזכר, "זה גרם לי להבין כי ההדרה בתוך הקהילה הגאה היא כפולה ואנחנו מתמודדים לא רק עם הזקנה, אלא גם עם הבדידות והרווקות. אין לי ילד או משפחה גרעינית שיטפלו בי וברור לי שאצטרך לדאוג לעצמי, אם חס וחלילה אהיה אלמן, או אם יקרה לי משהו רפואי".
רפי מצביע על כך שמחקרים שונים הציגו כי להט"ב מתחילים לחוות הדרה חברתית בגיל צעיר בהרבה מאשר באוכלוסייה הכללית - בין 50-55, בניגוד ל-65. טווח הגילאים הזה כולל כ-20 אחוז מהקהילה הגאה כולה. "אף אחד לא ירצה להיקרא זקן כבר בגיל 55", הוא אומר, "אבל אני משתמש תמיד במילה הזאת, כי 'הגיל השלישי' או 'גיל הזהב' מרגיש לי מכובס". 
"להגיד זקן זה כמו קוקסינל – זה לועג"
אפרת טילמה, 70+, אחת האקטיביסטיות המוכרות בקהילה הטרנסג'נדרית, דווקא מרגישה אחרת לגבי המילה 'זקנה'. "אני יודעת שאני מבוגרת אבל זאת לא מילה טובה," היא קובעת. "זה כמו להגיד 'קוקסינל'. אני לא אקרא לאנשים בגילי זקנים ואבחר בקשיש או מבוגר. אם יקראו לי זקנה אני איפגע".
היא משתפת כי תחושת הבדידות הייתה נוכחת אצלה בגיל צעיר, אבל דווקא הצטמצמה ככל שהתבגרה. "היום יש לי המון תחביבים ועיסוקים", היא מספרת, "אני מתנדבת במשטרה כבר עשור ובבית חולים איכילוב, גם כדי להיפגש עם צעירים. זה עוזר לי לא 'ליפול לבדידות' וגם להרגיש תחושת סיפוק ותרומה".
היית רוצה לחזור אחורה בזמן?
"בזמנים שלי אי אפשר היה להסתובב כמו שרציתי ברחוב. הייתי צריכה להסתתר כל הזמן כי יכולתי לסיים את היום בבית סוהר. הנעורים שלי נשללו ממני וכבר בגיל צעיר הייתי חייבת להיות מבוגרת. ועדיין, תתפלא לשמוע אבל לא, אולי הייתי חוזרת אחורה לגיל 20 עם ניסיון החיים שיש לי היום".
מאז אותן שנים הוקמו בישראל מספר ארגונים הפועלים למען הקהילה הטרנסית, אבל אפרת מציירת תמונה עגומה ביחס לקהילה הטרנסג'נדרית הבוגרת. "הקהילה הגאה מתפקדת ועוזרת זה לזו, אבל הטרנסיות עדיין חיות בנפרד", היא טוענת. "אני מרגישה את הקנאה או את החוסר פרגון בגלל שאני מוכרת יותר. פעם התמודדתי עם זה יותר טוב, אבל היום, גם בגלל הגיל, אני מנתחת כל מה שאומרים לי. אני נפגעת המון".
יעקב חי מקמליאין, 61, חי כל חייו בירושלים הבירה והוא עוד זוכר את הימים בהם אסף דואר, בתקווה לקבל מכתבים מגברים שפנו אליו דרך מודעות היכרות שפרסם בעיתון. הוא יצא מהארון בתחילת שנות התשעים, בזמנים בהם הביטוי לא היה נפוץ כמו היום, וזכה לתמיכה וחיבוק רם מההורים שלו. בחמש השנים האחרונות הוא פעיל בתוכנית ייעודית של הבית הפתוח בירושלים ללהט"ב בגיל הזהב, בה משתתפים כ-100 קשישים וקשישות תושבי העיר, בהובלת בן זילברמן, רכז הגיל השלישי והרביעי. "הומואים אז היו נשואים בארון ורק חיפשו איך לספק את היצר המיני שלהם", הוא משתף. "בקבוצה שלנו עדיין יש כאלה, גם דתיים וגם חילוניים, אבל היום כבר יש כאלה שיצאו מהארון, התגרשו וסיפרו לילדים".
היציאה שלו מהארון היא אירוע משמעותי עבורו עד היום, אבל הוא מודה בכנות שהוא מרגיש בודד יותר ללא ילדים ומשפחה משלו. "בזמנו הומואים בני גילי התחתנו והביאו ילדים", הוא מסביר. "הייתי יכול ללכת בדרך הזאת אבל אני שמח שלא הייתי צריך לרמות אף אחת ולשקר לילדים. במקום זה, אני נהנה מהמשפחה המורחבת והאחיינים שלי".
כמו אפרת, גם יעקב ממלא את יומו בתחביבים כדי להעביר את הזמן, והוא מתמקד ביוגה, לימודים ואמנות. בין לבין, הוא ממשיך לחפש את האחד. "השתמשתי באטרף עד הפריצה, אבל היה קשה מאוד למצוא משהו. אני מחפש זוגיות, לאו דווקא עם אנשים בגילי אלא עם כל מי שעשה כמה דברים בחיים שלו. אני נשאר אופטימי וזה עוזר לי לקום בבוקר. אני מניח שאתייאש מהחיפושים רק כשאמות". 
המחשבה לשקר בנוגע לגיל שלך באפליקציות עברה לך בראש?
"היום באפליקציות משקרים כבר מגיל 40 כי זה נחשב מבוגר מאוד. לא מכעיס אותי אלא בעיקר מעציב, כי בסוף הדברים האלה מתגלים וזה באמת לא עוזר לאף אחד".
רפ גם מאמין כי התפוצצות פרשת גל אוחובסקי חיזקה את הסטיגמה שהומואים זקנים מטרידים צעירים. "אני לא יודע כמה זה נכון ורוצה להאמין שרובנו לא עושים את זה ולא מטרידים, אבל אני יודע מה יגידו אם יראו אותי מדבר בבר עם בחור צעיר", הוא אומר. יעקב מסכים איתו ומשתף שהוא לפעמים חושש להתחיל עם חבר'ה צעירים ממנו כדי שזה לא ייחשב להטרדה.
היה מקרה שזכור לך במיוחד בו הרגשת את הסלידה ממבוגרים?
"יצאתי לבר ירושלמי גאה, 'וידאו', ובחור צעיר על הבר אמר שלום מתוך נימוס. ניסיתי לפתח שיחה ואז שמתי לב שאני מדבר אליו והוא לא מתייחס בכלל. הרגשתי שאני מדבר לאוויר. חוץ מלהגיד לי ללכת הכל היה שם. מאוחר יותר דיברתי עם הברמן והבנתי מהשיחה שיש לו קטע כזה עם מבוגרים. זה הרס לי את הערב, הרגשתי שמבטלים אותי רק בגלל הגיל שלי. מאז לא יצאתי לשם שוב, כי מה יש לי לחפש במקום כזה?".
רפי, יעקב ואפרת מספרים שלושתם שהיו שמחים מאוד לצאת לרקוד בבר גאה, אבל הם לא מוצאים שום מקום בו יוכלו להרגיש בנוח. אפרת מוסיפה שאם תגיע למועדון או בר, היא יודעת שאנשים ישאלומה אישה מבוגרת כמוה עושה שם. "לאנשים מבוגרים מהקהילה הגאה ובפרט מהחברה הטרנסית אין הרבה מקומות לצאת. אני אוהבת לרקוד אבל אין מקומות בשביל הגיל שלי, חוץ ממועדון קשת הזהב בתל אביב", אמרה אפרת ורפי חיזק: "אני לא אלך לברים בתל אביב כי כולם צעירים ואין לי מה לחפש שם, אני מעדיף לבלות עם חברים בגילי בבית. הלוואי שהיו פותחים בר לגיל שלנו, אני עדיין רוצה לרקוד". 
"אצלנו הלסביות אכפת פחות מהמראה החיצוני"
ד"ר רותי ליטוין (75) ייסדה את ארגון "בשלה" בשנת 2007, אבל הרבה לפני שהחליטה להקים את העמותה המיועדת ללסביות מבוגרות, היא בכלל הייתה נשואה לגבר וחיה בארצות הברית, שם למדה לתואר דוקטורט בעבודה סוציאלית. אחרי הגירושין, היא הכירה את בת זוגה, דרכה הכירה את הקהילה הלסבית-פמיניסטית. כבר אז היא זיהתה תופעות של גילנות והדרה של לסביות מבוגרות.
"כגרונטולוגית פמיניסטית ולסבית קלטתי עד כמה לא הייתה נראות ומודעות גם בחברה הישראלית וגם בקהילה הגאה בפרט, ביחס לעתידנו כלסביות מבוגרות", היא נזכרת בימיה הראשונים בישראל בשנות השמונים, "הבנתי שמוטב להתחיל להיערך ולהכין את עצמנו לגיל המבוגר".
מה הייתה המטרה מבחינתך?
"רציתי ליצור קהילה מלווה ותומכת בלסביות לקראת השנים המאוחרות של חייהן. הרעיון היה ליצור מרחב בטוח ואינטימי של עזרה הדדית, תחושת הזדהות ושייכות, התפתחות אישית וגם עשייה חברתית. רציתי לקדם אמירה משמעותית יותר גם בקרב הקהילה הגאה כולה ביחס לנשים בזקנה".
מהם הצרכים הייחודים שלכן?
"קודם כל, להביא למודעות חברתית את הצרכים הייחודיים והמאפיינים של הזדקנותנו כלסביות - אם במסגרת שירותי הרווחה ואם במערכות הבריאות. בעיה משמעותית נוספת היא בהיבט הכלכלי - לנשים נשואות יש הטבות כלכליות המגיעות מבני זוגן. לסביות רבות בנות הדור שלי לא התחתנו וגם אלה שחיו עם בת זוג לא זכו להכרה. יש עוד עניין שנשים לסביות פחדו פעם להתקדם במקום העבודה, כדי שלא יגלו על הנטייה המינית, והן עבדו בעבודות שתגמלו אותן פחות. אלו נשים מוכשרות מאוד, שמתוך חששות ההומופוביה סביבן בחרו שלא להתבלט שמא יוציאו אותן מהארון".
הארגון, שהחל את דרכו עם 20 חברות בלבד, מונה כיום קרוב ל-200 נשים המקיימות מפגשים קבוצתיים, כנסים ופעילויות חברתיות מגוונות. לפני ארבע שנים הארגון את הכנס הראשון העוסק בזקנה להט"בית, ומאז נרשמה התעוררות חיובית במעמדם של זקני וזקנות הקהילה, כך לדברי רותי. "עשינו המון עבודה בתחום בכנסת, קידמנו את הנושאים האלה ולשמחתי קיימות היום יותר קבוצות של לסביות ברשויות המקומיות".
בשונה מקהילת הגברים או קהילת הטרנסג'נדרים, רותי מציינת את החיבור המיוחד שיש ללסביות מבוגרות עם צעירות. "יש לנו קשר חם מאוד והן מגיעות להמון מפגשים שלנו", היא מספרת. "אנחנו מפיקות מסיבות משותפות והקשר מתחזק עם הזמן. אני מאמינה שזה עובד טוב יותר מאשר אצל הומואים כי אצלנו יש פחות דגש על נראות חיצונית ויותר על אינטימיות".
"בלי לזכור את העבר אין לקהילה עתיד"
אם יש דבר אחד עליו כל הרביעייה מסכימה, הוא שאסור לשכוח ולזנוח את חברי וחברות הקהילה הגאה שסללו לכולנו את הדרך לחיים חופשיים יותר. בדמעות, אפרת משתפת כי למרות הכל היא עדיין מרגישה מודרת מהחברה הטרנסית. "הצעירות של היום שולטות בעניינים ולא רוצות שמישהי מבוגרת תקבל במה", היא אומרת."יש הרבה חוסר פרגון למבוגרות יותר, בזמן שאני תמיד הרגשתי רצון וצורך לעזור להן. אני לא צריכה כבוד או תודה, אבל אולי ההערכה, זה מה שחסר לי ואני גם מצפה לזה. מישהו מכיר בכלל את הטרנסיות המבוגרות שכבר נפטרו וסללו לכולן את הדרך?".
רפי מסכים עם אפרת ומוסיף כי ההדרה לא מגיעה רק מצד החברה, אלא גם מצד ארגוני הקהילה עצמם. "מובילים אותם צעירים וצעירות שאין להם אג'נדה בקידום המאבק שלנו", הוא אומר, "האגודה למען הלהט"ב תקדם זכויות של פונדקאות ומשפחה, אבל לא רואה אותנו בכלל. לצערי, מתרכזים שם בטווח הקרוב ושוכחים שיגיע יום שהם גם יהיו זקנים".
מתוך תחושה שלא יהיה מי שירים את הכפפה, החליטו השלושה להקים בכוחות עצמם ארגון גאה לקידום הצרכים הייחודיים של בני ובנות הגיל השלישי הלהט"ב. לדבריהם, דרישותיהם מבוססות על מחקרים שונים שמוכיחים כי יש נטייה לקשישים להט"ב לחזור לארון בבגרותם וכי הם חוששים לא פעם להזמין טיפול רפואי. כחלק מפעילות הארגון העתידי, הם שואפים לפתוח גם קו קשב שיסייע מבחינה רפואית ונפשית.
זילברמן, רכז הגיל השלישי והרביעי בבית הפתוח, משתף כי האופן קבועי הוא פוגש קשישים להט"בים שחשים בושה וחרדה מלגשת לשירותי הרווחה והבריאות. כך נוצר, לדבריו, מצב בו ארגונים קהילתיים הם אלו שלוקחים אחריות על הטיפול באוכלוסייה שלמה, כשלמעשה מדובר באחריות של הרשויות המקומיות.
איך אתם מתכוונים לשפר את המצב?
רפי: "אני מנסה לעורר שיח ולפתח קהילה תומכת עם מתנדבים ופעילים שיעזרו אחד לשניה. במקביל, צריך לדאוג שמשרדי הממשלה והרשויות המקומיות יקדמו פעילות להט"בית לגיל השלישי. הרשויות המקומיות והארגונים הקיימים חייבים לפעול איתנו ולמעננו, גם כדי להגדיל את מספר החברים הזקנים בקבוצות המעטות שכן פועלות".
רותי: "אחד הנושאים ההכרחיים לקידום זה דיור מוגן לקהילה הגאה. ישנם המון קשיים להכניס קשישים גאים לבתי אבות, כי זה מחזיר אותו לארון ומפגיש אותם עם תקריות הומופוביות. זה תחום שמדובר כבר בכל העולם אבל בישראל יש לנו עוד דרך ארוכה. אם לא נעשה את כל זה ולא נהיה הנציגים של הקהילה הבלתי נראית הזו - שום דבר לא ישתנה.
ליצירת קשר עם תוכנית הבית הפתוח בירושלים ללהט"ב בגיל הזהב ניתן לפנות במייל seniors@joh.org.il או במספר הנייד 058-5784799