>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יש מדינות רבות שהן הומופוביות הרבה יותר מרוסיה: ג'מייקה, סודן, סעודיה, איראן, אוגנדה, מלזיה, מאוריטניה, איחוד האמירויות הערביות, תימן, ניגריה ועוד עשרות.
אבל בל נשתמש בטיעון זה כדי להקל ראש במה שקורה ברוסיה. הפדרציה הרוסית אינה עוד מדינה. מדובר במדינה בעלת השפעה עולמית עצומה וסמל תרבות עבור חלקים רבים בעולם, שלא לדבר על כך שזוהי המדינה בעלת השטח הגדול ביותר בעולם.
וכבר ניתן לראות כיצד רעיונות לחוקים הומופוביים גרועים אפילו יותר עולים באוקראינה השכנה. ואם תרצו להפגין נגד הרדיפה – תשכחו מזה. בית המשפט אוסר על כך. כעת גם בארמניה יש מי שמבקש לרדוף את קהילת הלהט"ב.
"אמא מעדיפה שאהיה פושע או נרקומן – אבל לא הומו"
אם תשאלו את סרגיי שחוב, בן 21 מניז'ני נובגורוד, העיר החמישית בגודלה ברוסיה, להיות הומו מחוץ לארון ברוסיה של שנת 2013, לא כל שכן פעיל זכויות להט"ב, זה דבר מפחיד מאוד ברוסיה של היום.
"אני פוחד להיחטף על ידי ניאו-נאצים, לחטוף מכות או להירצח – האפשרויות בלתי מוגבלות", אומר שחוב ל-mako גאווה. "אבל יותר שאני חושש לביטחוני האישי, אני חושש לבני משפחתי, לבן זוגי ולחבריי. הם בוודאי לא צריכים לשלם על הפעילות האקטיביסטית שלי".
בניז'ני נובגורוד אין כל ארגון להט"ב או להט"ב-פרנדלי, ופעילותו של שחוב נעשית בעיקר בבלוג שלו. ובגיל 20, בעוד בבית הוא חש מבודד, הבית הווירטואלי שלו, המפלט, היה המקום הראשון שבו הוא יצא מהארון.
"היחסים ביני לבין המשפחה שלי רחוקים מלהיות טובים", הוא מספר. "המשפחה שלי מאוד דתית ושמרנית, אבל הבעיה היא לא בה, אלא במנטליות הרוסית. גם בתקופה הדתית של הצאר וגם בתקופה האתאיסטית של ברית המועצות, ההומואים היו באופן רשמי חולי נפש ועבריינים. מצד שני, החברים שלי קיבלו אותי למן הרגע הראשון, ועד היום הם מכבדים אותי כפי שאני. לא משנה להם אם אני הומו או סטרייט.
"מדובר בפער דורות: חלק גדול מהנוער, בעיקר בערים הגדולות, סובלנים מאוד ולא שופטים אנשים על פי נטייתם המינית או זהותם המגדרית. הדור הבוגר יותר, שגדל בברית המועצות, עדיין חושב שההומואים הם פושעים וסוטים. אמא שלי, לדוגמה, אמרה לי פעם שהיא מעדיפה שאהיה פושע או נרקומן – אבל לא הומו".
"מבחינתי, אין אף ברירה אחרת – אלא לצאת מהארון"
לפני כחודש הרגיש שחוב כי אינו יכול עוד לחיות תחת קורת גג אחת עם אמו ואחיו, ועבר לגור עם משפחתו של בן זוגו. "הם יודעים על הקשר בינינו, ולא מגלים התנגדות לכך", הוא אומר.
ולמרות כל הפחד והקשיים, שהוא ידע שיגיעו, לא היה לשחוב כל צל של ספק כי יציאה מהארון בפני המשפחה והחברים הייתה הדרך היחידה עבורו. יתרה מכך, גם אם הוא היה יודע מראש שהמצב יחמיר עד כדי כך, הוא לא היה מהסס לצאת מהארון.
"מבחינתי, אין אף ברירה אחרת, אלא לצאת מהארון", הוא אומר. "רק בחשיפת הזהות האמיתית שלי בפניהם יכולתי להרגיש שאני חי חיים נורמליים וחופשיים. סיפרתי להם על החלק הסודי שבי, ואמרתי להם: 'זה אני – תתמודדו. תקבלו אותי או לא, אבל אני לא יכול עוד להעמיד פנים שאני סטרייט'. האמת היא הדרך היחידה שגורמת לך להרגיש חופשי מכבלי השקר".
בשנה שעברה, כחודשיים לאחר שעבר החוק ההומופובי בסנט פטרסבורג, עבר חוק דומה גם בניז'ני נובגורוד. שחוב זוכר את הרגע הזה כאילו זה היה אתמול. "הייתי בהלם ושבור לרסיסים", הוא אומר. "וכאשר עבר החוק הפדרלי פשוט הרגשתי נורא".
שחוב מספר כי שמע על מפגן הנשיקות מול שגרירות רוסיה בתל אביב, ואומר כי הדבר ריגש אותו מאוד. "שלא יהיה לכם ספק, זה עוזר לנו מאוד", הוא אומר. "כל הפגנה כזאת גורמת לרשויות להירגע קצת בלחץ כלפינו. הם לא ציפו למחאה עולמית חזקה כל כך. אני מבקש להודות לישראלים על המאמצים שלהם למעננו, ואני מקווה שיום אחד קהילת הלהט"ב ברוסיה תהיה חופשית כמו בישראל ושנבנה יחד עולם ללא שנאה".
"להציב עובדות בשטח – זאת המחאה שלי"
בניגוד לשחוב שחי בפחד, ניקיטה מירונוב, בן 27 מסנט פטרסבורג, נע בין כניעה לפחד לבין הרצון להתריס. מירונוב, עיתונאי ומשורר, עורך את האתר Queerculture.ru, המתמקד בתרבות הקווירית. למרות שהוא מגדיר את עצמו הומו, גם השירים שהוא כותב הם נעים בין הומו-ארוטיקה לשירה קווירית.
מירונוב נוהג ללכת ברחוב יד ביד עם בן זוגו ולהתנשק עמו. הוא לא חושש מהקנס שיוטל עליו אם ייתפס, כמו שהוא פוחד מתקיפה של ניאו-נאצים, שהולכים ומתרבים ברוסיה באין מפריע.
"אני חושב שזה פשוט הרצון לשמר את החופש של והכבוד שלך ולהרגיש שאתה יכול לממש את הזכות הטבעית שלך להיות מי שאתה", הוא מסביר. "זוהי הבנה שאתה חייב להשיב מלחמה ולהציב עובדות בשטח. זאת המחאה שלי. אבל יש רגעים שבהם אני נכנע לפחד ונמנע מלעשות את זה".
ולמרות החשש מהרדיפה של הניאו-נאצים דווקא אחרי פעילים ברשתות החברתיות, מירונוב אינו מהסס לפרסם שירה ארוטית, ובעמוד הטאמבלר שלו הוא מצולם עם חברו לשעבר בתמונות אמנותיות הומו-ארוטיות, בעירום חלקי ובעירום פרונטלי מלא. והוא לא מתיימר להיות דוגמן – זוהי אמנות מחאתית, מימוש של חופש הביטוי אשר דוכא בארצו באכזריות.
"יש הרבה אנשים ברוסיה שמאמינים שצריך לכבד אנשים להט"בים"
ייתכן שחלק מאופיו המשוחרר יותר של מירונוב נובע מהבית הליברלי בו גדל. "מעולם לא הייתי בארון ומעולם לא יצאתי ממנו", הוא אומר. "אבא שלי פשוט נתקל במחברת עם שירים הומו-ארוטיים, והגיב בפרגון. ואמא שלי שמעה רעשים מהחדר שלי שלא הותירו מקום לספק. אבל גדלתי בבית חם ואוהב. אמא שלי אפילו כותבת מאמרים על זכויות להט"ב".
כנער הומו מחוץ לארון, חווה מירונוב לא מעט ביריונות, "אבל זה גם בגלל שאני בחור מאוד מוזר, מתוסבך, קצת מטורף וגם מצחיק לפעמים".
בשנת 2008 החל מירונוב את פעילותו האקטיביסטית, כאשר כתב באוניברסיטה מאמר על הטרו-סקסיזם והטרו-נורמטיביות בטלוויזיה הרוסית. לאחר מכן השתתף בצעדת ה-1 במאי ובהפגנות "יום הדממה", שבו קהילת הלהט"ב מביעה מחאה נגד הביריונות.
"סתמו לנו את הפה, בהיעדר קול פוליטי", אומר מירונוב. "הקול שלנו הוא חצי חוקי ובקרוב יהיה לא חוקי. יש ברוסיה פחד משינוי של נורמות חברתיות, לצד רתיעה מתרבות המערב, שמנהיג נישואים בין בני אותו מין. מצד שני, יש הרבה אנשים ברוסיה שמאמינים שצריך לכבד אנשים להט"בים, כי כל אדם ראוי לכבוד.
"השאלה היא לאיזה כיוון יחליטו ללכת בקרמלין ולאן יילך המשטר: האם תחל איזושהי התפתחות אתית-הומניטרית שתביא ליציאה מהארון של כוכבי רוק או שחקנים או שנמצא את עצמנו בסופו של דבר במדינה פשיסטית לגמרי".
מהלך מתוכנן של פוטין והקליקה הסובבת אותו
בדיוק כמו מירונוב, גם גיא פרנקוביץ', עיתונאי ופעיל זכויות להט"ב מתל אביב, סבור כי האווירה ההומופובית ברוסיה נובעת מהאווירה האנטי-מערבית שקיימת בחברה הרוסית. "פוטין והמשטר שלו מנסים לשחק על הרגשות האנטי-מערביים, ושחרור הלהט"ב זה אחד הסמלים של העולם המערבי", הוא אומר.
לדבריו של פרנקוביץ', אין ספק שמדובר במהלך מתוכנן של הנשיא ולדימיר פוטין והקליקה הסובבת אותו. "זה לא מקרי, זה לא שפתאום ענייני דת או מוסר הפכו חשובים למישהו", הוא אומר. "רוסיה היא מדינה מאוד מתירנית. אתה רואה שם נשים במיני, מסיבות ומועדוני סקס וחשפנות. פתאום מדברים על מוסר?".
בדומה לשחוב, גם פרנקוביץ' סבור שפוטין ואנשיו לא ציפו למחאה עולמית חריפה כל כך. "זאת הייתה טעות אסטרטגית, מבחינתם", הוא אומר. "הרי המערב לא מפגין בכמויות אדירות מול השגרירויות של סעודיה או ג'מייקה. הם גם לא לקחו בחשבון שלתנועת המחאה הגאה יש המון השפעה בעולם. אבל יכול להיות שלמרות זאת הם יחיו גם עם זה".
עידן ילצין: רוסיה מתקרבת למערב – קהילת הלהט"ב בחיתוליה
פרנקוביץ', בעבר מגיש ועורך בערוץ 9, נוהג לפרסם מאמרים ובהם ניתוח פוליטי-חברתי של הנעשה ברוסיה, בין השאר מנקודת מבט הלהט"בית. לדבריו, ההומופוביה ברוסיה קשורה גם לשינוי שחל בעידן פוטין. "בעשור הראשון שאחרי התפרקות ברית המועצות, תקופתו של בוריס ילצין, רוסיה שאפה להיות חלק מן המערב", מסביר פרנקוביץ'. "חלק מהלחץ המערבי היה לבטל את החוק הסובייטי האוסר על משכב זכר.
"הייתה תחושה שבאמת נבנית שם חברה דמוקרטית. היה חופש ביטוי, החלו הפרטות, והיו תופעות מנוגדות לחלוטין למשטר הסובייטי-טוטליטרי".
ב-1993, עם ביטול האיסור על משכב זכר, לא הייתה קיימת ברוסיה קהילה במובן המערבי של המילה. בסוף שנות ה-90', כשרק החל השימוש באינטרנט בהיקף קטן ביותר, החלו אט אט להתגבש קהילות קטנות. הוקם הפורטל gay.ru, שגם כן עזר לקבץ אנשים יחד. "החלו סממנים של קהילה כמו שהיה במערב לפני 40-30 שנה", מסביר פרנקוביץ'. נפתחו מועדוני גייז וקמו קבוצות קטנות. זאת הייתה קהילה מאוד בחיתוליה".
אבל למרות הניסיונות לבנות משטר פרלמנטרי המבוסס על חופש ביטוי, פרנקוביץ' סבור כי לרוסיה לא היו הכלים לבנות חברה אזרחית דמוקרטית. "אם התהליכים הללו היו ממשיכים גם בשנות ה-2000, ורוסיה הייתה הולכת לכיוונים מערביים של מערכת משפט עצמאית, כמו המדינות הבלטיות, למשל, היא הייתה גם מתפתחת לכיוונים יותר ליברליים".
בשנת 2000 חל מפנה פוליטי חד: ולדימיר פוטין נבחר כיורשו של ילצין, ורוסיה נסוגה אל כיוונים לא דמוקרטיים. פוטין החל לרדוף אוליגרכים שסומנו כמתנגדים פוליטיים, פגע בעצמאות המושלים של החבלים האוטונומיים וכמובן בלם כל ניסיון להביא לעצמאות של הרשות השופטת.
ההומוסקסואליות בתרבות הסובייטית: הדבר הכי בזוי שיש
פרנקוביץ' מסביר כי להומופוביה ברוסיה יש תפקיד מיוחד. היא יותר מסתם איסור דתי. מדובר בסמל של נחיתות בתרבות הגולאג ובתי הכלא של רוסיה הסובייטית במאה ה-20. "בברית המועצות, במיוחד בתקופת סטלין, המון אנשים נשלחו לגולאגים (מחנות כפייה למתנגדים פוליטיים, ד.ז) ולבתי הכלא", אומר פרנקוביץ'. "בעקבות זאת, התרבות ההיררכית של בתי הכלא חדרה לאוכלוסייה בצורה מאוד חזקה".
ובהיררכיה הגולאגית-קרימינלית, ההומו הוא בעל המעמד הנחות ביותר בעולם – בעיקר ההומו הפסיבי. "ההומוסקסואליות היא לא סתם 'סטייה', זהו סמל של נחיתות, הדבר הכי בזוי שיכול להיות. זה זלג מבתי הכלא לפולקלור, לשירים, והפך דומיננטי מאוד בחברה הרוסית".
כתוצאה מהלך הרוח החברתי הזה, מסביר פרנקוביץ', אנשים מיעטו לצאת מהארון. "רוב מוחץ של ההומואים ברוסיה נמצאים בארון", הוא אומר. "אני מכיר בערך 80% מהפעילים במוסקבה ובסנט פטרסבורג, אלה שמופיעים בתמונות בתקשורת העולמית כשהם חוטפים מכות משוטרים. וזאת כמות מזערית לעומת גודל האוכלוסייה הלהט"בית ברוסיה".
משחק הכיסאות של פוטין ומדבדב הוציא את האנשים לרחובות
ניסיונות לחוקק חוקים הומופוביים האוסרים על "תעמולה הומוסקסואלית" היו גם בשנות ה-2000, אולם הם נדחו על ידי הדוּמה, הבית התחתון של הפרלמנט הרוסי, כיוון שהנושא נתפס כדבר שולי וחסר חשיבות. אז מה קרה לפני שנתיים שלפתע המשטר חש צורף להציף את הנושא?
התשובה, לדבריו של פרנקוביץ', היא זיוף תוצאות הבחירות ב-2011 והצורך בספין שיסיח את הדעת. בשנת 2008 סיים פוטין את הקדנציה השנייה שלו, ובשל מגבלה חוקתית, הוא היה חייב לפרוש מתפקידו.
כל המשקיפים הבינלאומיים קבעו כי תוצאות הבחירות זויפו, וגינויים נשמעו ברחבי העולם. היחיד שחשב, למעשה, שהבחירות ברוסיה היו הוגנות, הוא שר החוץ הישראלי דאז, אביגדור ליברמן.
למרות שמשחק הכיסאות בין פוטין למדבדב היה צפוי עוד מיום התמודדותו של מדבדב לנשיאות ב-2008, האופן הציני והבוטה שבו הדבר נעשה הוציא את האנשים לרחובות. "התחושה הייתה שיכול להיות שהכיסא מתנדנד מתחת לפוטין", אומר פרנקוביץ'. "לאו דווקא מהפכה סטייל האביב הערבי. אבל אולי האליטות שמחזיקות אותו יחליפו אותו או יילכו לפשרות אלו או אחרות".
וכך, פי שהיטיבה לתאר נטשה צימבלובה מסנט פטרסבורג במצעד הגאווה והסובלנות האחרון בירושלים: פוטין ואנשיו חיפשו אויב משותף ללכד סביבו את האזרחים בשנאה ולהסיח את הדעת מהזעם על זיוף הבחירות. "זה נראה היה משהו מאוד מוזר", אומר פרנקוביץ'. "מי בכלל נמצא מחוץ לארון? הגיעו למסקנה שמדובר בנושא שיתפוס, שיצליח ללכד את ההמונים. הרי לא מדובר דווקא בשנאה לאוכלוסייה, אלא לרעיון. הרי אף אחד בעולם לא ייתן היום לפעול נגד יהודים. המערב לא יאפשר את זה. הומואים זאת שנאה אידאלית, אפשר לקשקש על זה בלי סוף".