>> אירועי הגאווה 2012 – כל העדכונים
אז ג'ון טרבולטה אוהב בנים, כנראה. והרכילות העדכנית היא שאדי הסאונה והמסאז' עלו לו לראש, כמו להרבה כוכבים.
אמריקה מאד צבועה בעניין הזה, מה שלא עושה את אליל ילדותנו ללגיטימי. מוזר שהסיפור הזה מתפרסם בדיוק בשבוע שבו הנשיא אובמה וסגנו ביידן מכריזים שהם בעד נישואים חד מיניים.
לא פשוט להיות הומו בארה"ב
וזה באמת ביג דיל, נשיא ארה"ב של אמריקה, דמוקרט וליברל ככל שיהיה, הוא לא הסנאטורית דיאן פיינסטיין מקליפורניה, שבזרועותיה התמוטט ומת הרווי מילק המפורסם מעיריית סן פרנסיסקו לפני 40 שנה, והיה למרטיר הגדול של זכויות הגייז באמריקה. ההכרזה הבאמת גדולה וחשובה של היושב בחדר הסגלגל תביא לו הרבה קולות ורדרדים אבל גם עלולה לעלות לו בנשיאות.
זה לא פשוט להיות הומו, ועוד יותר לא פשוט להיות הומו עם קריירה באמריקה. עובדה, חוץ מכמה דראג קווינס ופעילי להט"ב, האומנים היחידים שמברכים את אובאמה הם ריקי מרטין, אלן דג'נרס, וגאגא שתופסת טרמפ. כי באמריקה של 2012 גם אם תחפשו מחוף עד חוף, תמצאו רק הומו אחד ולסבית אחת בפרונט של תעשיית הבידור. זהו.
אין סוכן שיגיד לך שזה בסדר, וגם אם אתה חי ביציבות עם בן זוג, כלומר לא בסצנת הקרוזינג, עדיין יאמרו לך לשתוק, לא לדבר על זה, ולהסתפק במסיבות של דייויד גפן.
איכשהו, בכל זאת רבים מצליחים להסתתר בסאונות, מועדונים חשוכי מחילות, מפגשים אקראיים פה ושם, בתנאי שלא תופסים אותך כמו את ג'ורג' מייקל שבכלל בריטי ולא ברור למה עשה את זה שם. היוצא מהכלל שנתפס עם התחתונים למטה תרתי משמע, ואיכשהוא הקריירה שלו שרדה את זה הוא ריצ'ארד קווסט, הכוכב הצבעוני והמלכותי של CNN. וגם הוא אנגלי.
אמריקה, פסים וכוכבים, רשמה לעצמה דפים היסטוריים במאבק החברתי של זכויות הגייז. מועדונים וברים היו הרבה לפני סטונוול ובוודאי אחרי 1969, מצעדי הגאווה הראשונים התנהלו שם ולגייז היתה השפעה דרמטית על מהפכת ילדי הפרחים של סוף שנות השישים ותחילת השבעים. אופנת הדיסקו שטרבולטה הוא אחד מאבותיה לא היתה נראית כפי שנראתה ללא ההומואים.
ג'ון טרבולטה היה כל נער הומו מתבגר בשנות השבעים
אבל בארצות הברית, ולא רק במערב התיכון או בדרום השמרני, אין לך ולו פוליטיקאי אחד גיי מוצהר, ספורטאי ידוע שהוא הומו, או זמר, שחקן, אומן. העניין הזה היה ונשאר טאבו, הס מלהזכיר, ומהנקודה הזו כל אחד לוקח את זה למקומות שמרגישים לו נכון ונוח. רכילויות יש הרבה, לרוב בבלוגים שנלקחים בערבון מוגבל או בעיתונים שנמכרים בסופרמרקט בקופה, אבל אף אחד לא מתייחס אליהם ברצינות. אלו אותם עיתונים שמספרים כיום שמייקל ג'קסון היה בעצם מאוהב בוויטני יוסטון. מייקל שהיה פדופיל ידוע ושילם עשרות מיליונים לנערים כדי להשתיקם.
סיפורים על ג'ון טרבולטה רצו כבר בסוף שנות השבעים, כשפרץ עם "שגעון המוזיקה" ומייד אחר כך עם "גריז". שתי קלאסיקות אמריקאיות שבעקבותיהן עבר טרבולטה הרבה שינויים בקריירה והפך לאייקון. סיפורו של טוני, נער הפרברים האיטלקי שמתפוצץ על הרחבות בלילות שבת היה בעצם סיפורו של כל נער שרצה להתפרק ועדיין מתפרק בסופי שבוע בכל מקום בעולם. רבים פירשו את החליפה הצמודה מאד, החולצה
הפתוחה מאד והריקוד החושני מאד כקריצה לשני המינים, וטרבולטה נהנה מזה מאד. צריך לומר לצורך האיזון, שהוא בנה משפחה, עבר טראומות עם ניסיון סחיטה סביב בן אחד, איבד בן ממחלה, ובאופן כללי נחשב לדמות מאוזנת, אבל בסוף הכל התפוצץ, וכנראה בדין.
האנשים האלו משחקים באש כל החיים, מי יותר ומי פחות, סומכים על כוחם והשפעתם, או על מקורבים שיפתרו להם בעיות. 30 שנה אחרי שהעולם הזדעזע ממחלתם וממותם מאיידס של רוק הדסון, רודולף נורייב והפסנתן ליבראצ'ה, עדיין יש מי שנדהמים כשסיפור כזה על חייהם הפרטיים של מגה כוכבים מתפוצץ.
שגעון המוזיקה הניב אלבום עם להיטי זהב של הבי ג'יז ובראשם "להישאר בחיים" שהגדיר את אופנת הדיסקו, וגם שיר שקט אחד במורד האלבום שנקרא: "יותר מאשה", "את אתה יותר מאישה עבורי" - מילים שכל הומו מתבגר בסוף שנות השבעים שקיווה שהוא רק דו מיני יכול היה להזדהות איתן גם בתל אביב וגם בלי ג'ון טרבולטה.
יותר גיי מזה?
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
>> אני אוהב את הבן ההומו שלכם. למה אתם לא?
>> עומר שריף הבן: "אני הומו ויהודי"
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> אירועי הגאווה בפריפריה: מי צריך את זה?