בשנים האחרונות מתמידה הקהילה הגאה ברחבי העולם בניהול מאבקים לשיוויון זכויות, רבים מהם מנוהלים על גבי התקשורת וזוכים לתמיכה של אישי ציבור ופוליטיקאים. אך בעוד חברי הקהילה בצד אחד של העולם מתרכזים בהשגת זכויות שונות כמו נישואים או הכרה במגדר, בצדו השני של העולם נאבקים חברי הקהילה על החיים עצמם.
עם חוקים נגד הומוסקסואליות באוגנדה וניגריה, וניסיונות להעביר חוקים דומים במדינות נוספות, הופכת הקהילה הלהט"בית ברחבי אפריקה לשעיר לעזאזל, כשהאשם בכל צרות המדינה מופנה אליה.
מדובר בטקטיקה ידועה של משטר שנוהג לרכז את הפחד והשנאה של ההמונים כלפי גורם אחד, וכך מסיט את דעתם מהדברים החשובים באמת שקורים (או לא קורים) במדינה. אך בעוד רוב המשטרים מסיטים את הזעם של התושבים כלפי גורמים חיצוניים (מישהו אמר איראן?), מדינות אלה הופכות חלק נכבד מהאוכלוסיה שלהן למטרה. במצב הגרוע ביותר נמצאים חברי הקהילה הלהט"בית באוגנדה, עליהם מאיים מאסר עולם על כל גילוי של הומוסקסואליות, ומשטרה המנהלת מצוד נרחב אחר הומואים ידועים.
אחד מהניצודים על יד המשטרה הוא חכים, נער בן 18 שהספיק להזרק מהבית על ידי משפחתו, להעצר ולעבור עינויים, לגור ברחובות ולהפוך למטרה מוצהרת של המשטרה. מתוך שיחות שמקיים חכים עם עיתונאי אמריקאי, אנו מצליחים להבין כיצד נראים חייהם של להט"בים באוגנדה של היום, אם אפשר לקרוא לזה חיים.
"אולי אני לא אמור להיות בן אדם"
חכים הוא הבן השלישי במשפחתו, הוא גדל בעיר הגדולה וידע מגיל צעיר שהוא הומו. "עלו לי מחשבות בראש שאני מקולל, שאולי אני לא אמור להיות בן אדם", הוא אומר. בתקופות שונות במהלך גיל ההתבגרות, ניסה חכים להרעיל את עצמו. הוא מעולם לא הודה בנטייתו מול משפחתו, אך שלושה דברים שקרו מנעו ממנו לשמור על סודו. הראשון היה שהוא התאהב. השני היה שהוא התאהב באוגנדה והשלישי - הוא מימש את אהבתו לגבר שאהב בעת ששהה בבית הוריו.
דודתו גילתה את זוג האוהבים והזעיקה מיד את הוריו הזועמים וההמומים. המפגש המשפחתי שהתפתח היה רחוק מלהיות רגוע והוריו, שהשתוללו מבושה דרשו ממנו לעזוב מיד. משפחתו של חכים לא גילתה שום חשש לביטחונו או רווחתו. הם פשוט רצו אותו מחוץ לטווח הראייה שלהם. "זה היה יום שאני לא אשכח בחיים", הוא אומר, "מפני שזה היה היום שהתחלתי לסבול בעולם הזה. ההורים שלי כל כך כעסו עליי והיו כל כך מאוכזבים, עד שהם נטשו אותי וגירשו אותי מהבית. נשארתי בלי כלום ולא היתה לי שום ברירה".
חכים נסע לאחד מדודיו, אשר באופן זמני לפחות, היה מוכן להתעלם מהחדשות בנוגע לנטייתו המינית של אחיינו. אך כאשר סדרה של אירועים רעים פקדה את דודו של חכים, הוא החליט שהמקור האמיתי לחוסר המזל שלו הוא העובדה שהגן על חכים. האמונה התפלה הזו הביאה את הדוד להחלטה שעליו להפסיק להגן על אחיינו.
הדוד לא הסתפק בגירוש חכים מביתו. כדי לבטל את המזל הרע הוא היה צריך לעשות זאת כמו שצריך, ולכן הסגיר את חכים למשטרה, שעצרה אותו בעוון הומוסקסואליות. "הם הכניסו אותי לכלא למשך חודשיים ועינו אותי בצורה חמורה", נזכר חכים. "הם ביקשו ממני לחשוף קבוצות הומואים אחרות ולתת להם שמות. אבל אני לא דיברתי והם המשיכו בעינויים בכל יום. הם עינו אותי החל מהיום הראשון שלי שם, ובכל פעם לקחו בין יום ליומיים בהם לא נתנו לי אוכל. הם הכו אותי בכל חלקי הגוף, באצבעות, בקרסוליים, בזמן שהם שואלים אותי על קבוצות הומואים אחרות. בחודש שלאחר מכן הם לקחו אותי לבית המשפט, מכיוון שהם ציפו שדוד שלי יגיע ויספק להם הוכחה שאני הומו".
למרבה המזל, דודו של חכים לא הופיע בבית המשפט. עם העלמותו של העד היחיד שלהם נגדו, נאלצו הרשויות לשחרר את חכים.
שילמתי מספיק על כך שאני הומו
חכים נזרק לרחובות שהפכו לו לבית. ומאז התמקד בלשרוד בשכונות העוני, במנוסה מתמדת, יחד עם הומואים נוספים. "במקום הזה פגשתי הומואים שסבלו יותר ממני. חלקם אף מתו מאיידס בגלל סטנדרטים ירודים שהם שהו בהם. כל זה גרם לי לראות ששילמתי מספיק על כך שאני הומו".
בשיחותיו התייחס חכים לקבוצות התמיכה של הארגונים השונים שהגיעו לארצו על מנת להעניק עזרה: "קבוצות תמיכה נכנסו והגיעו אל החולים וגילו שרוב החברים שלנו לא מקבלים את התרופות הדרושות. אבל העזרה שהם הציעו הייתה מינימלית. הם באו רק כדי לבצע את התיעוד שלהם ולדווח לתורמים שלהם".
בזמן שהותו ברחובות עם הומואים נוספים, פגש חכים מספר עיתונאים שהגיעו לאוגנדה כדי לחקור את המצב ולכתוב עליו. רבים מהם עזבו מבלי להעניק איזו שהיא עזרה אמיתית לאנשים הסובלים. העיתונאים הראשונים שפגש היו מצרפת. הם ראיינו אותו והבטיחו עזרה בתמורה לסיפור שלו, אבל אז חזרו לצרפת וחכים לא שמע מהם שוב.
העיתונאי הבא שבא איתו במגע היה אפילו יותר גרוע. הוא תמך בחכים וצירף אותו לפגישותיו עם אנשים במצוקה. אך המטרה שלו לא הייתה כפי שהצהיר. הוא לא הכין כתבה על מצוקתם של ההומואים בשכונות העוני של אוגנדה, אלא הכין רשימה של הומואים, אותה פרסם בעיתון כחלק מ"הרשימה האדומה" הידועה לשמצה. גם שמו של חכים הופיע ברשימה הזאת. עכשיו, בהיותו "הומו ידוע", הרשויות באוגנדה יכולות לצוד את חכים, והוא במרחק נגיעה מלהכנס לכלא. שם, באמצעים חוקיים או לא, הוא עלול למצוא את מותו.
"אל תשכחו אותי, בבקשה"
חכים עדיין נמצא בקשר עם העיתונאי האמריקאי, איתו הוא משוחח מדי פעם באמצעות טלפונים סלולריים הנתרמים על ידי יוזמות פרטיות. כמו כן הוא מקבל עזרה מצעיר אמריקאי בשם גווין, המפעיל את קבוצת הפייסבוק Gavin’s Gay Friendly Group, בעזרתה הוא מנסה למצוא דרכים על מנת להעביר את חכים למקום מבטחים.
אבל האמצעים אלה עדיין אינם ברורים. פעילים שונים עובדים על אסטרטגיות שונות כדי לעזור, לכל אחד מהם משאבים מוגבלים, וברוב המקרים הם מתמקדים במספר מצומצם של אנשים שכבר זוהו כהומואים.
אזרחי מדינות המערב חסרי אונים בכל הנוגע למצבם של הלהט"בים באוגנדה וניגריה. רבים מהם מאמינים כי אינם יכולים כלל לעזור ולהשפיע על המצב. מי שכן צריך להתייחס למצב ולפעול לשינויו אלו הממשלות, באמצעות סנקציות על הממשל באוגנדה, אך נכון להיום כל ממשלות המערב לא נוקטות עמדה בנושא.
וכך, בעוד אנחנו נלחמים עבור הזכות להתחתן או להביא ילדים עם האדם אותו אנו אוהבים, עבור חכים אהבה היא מותרות. נכון לעכשיו, הוא פשוט נלחם כדי לשרוד.
"אני אומר לך בכנות, אני לא יודע איך כולם פה שורדים, כי אני גם לא יודע איך אני שורד. כל חברי ההומואים כבר לא רוצים להסתובב איתי, הם חוששים שאנשים יראו אותם איתי מכיוון שרוב האנשים יודעים שאני הומו. המשטרה יכולה למצוא אותי ואין לי מה לעשות נגד זה. הדבר היחיד שנותן לי תקווה הוא לדבר עם אנשים כמוך וכמו מר גאווין. בלעדיך, אין לי תקווה". כתב חכים לעיתונאי והוסיף: "אל תשכח אותי, בבקשה, בבקשה".
עוד ב-mako גאווה: