"אני לא חי במחשבה שמישהו חייב לי משהו": יום לפני פתיחת אירועי הגאווה מחר במצעד הגאווה והסובלנות בעיר הבירה, פוסט אחד של עמרי רוזנקרנץ, מרצה במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ותושב רמת גן, מצליח לעורר תשומת לב בקהילה הגאה וברשתות החברתיות. 

בפוסט, שזכה בשעות ספורות ליותר מאלף לייקים ומאות תגובות ושיתופים, מביע רוזנקרנץ בן ה-47 הסתייגות מהשיג הציבורי סביב גאווה וזהות להט"בית. רוזנקרנץ פתח אתת דבריו בהומור עצמי, אך גם בתשובה ברורה לשאלה שנשאל לעיתים: האם הוא "חלק מהקהילה". 

"לא רבים יודעים זאת, אבל בין שלל סגולותיי ניחנתי גם בנטייה הומוסקסואלית חריפה, ולאור זאת אני מרגיש צורך לכתוב כמה מילים מסורתיות לכבוד חודש הגאווה שאנחנו כבר ארבעה ימים בעיצומו", כתב רוזנקרנץ והסביר כי הוא אינו "גאה" בנטייה שלו אלא "שלם איתה". עוד הוסיף כי הוא אינו מרגיש שמישהו חייב לו דבר בשל נטייתו והביע התנגדות ל"ארגוני שמאל פרוגרסיביים כמו האגודה למען הלהט"ב". בנוסף, הוא הדגיש כי הדגל היחיד שלו הוא דגל ישראל. 

"ראשית, אני לא גאה בנטייה המינית שלי. אני שלם איתה. לא הייתי רוצה להיות מישהו אחר ואני שמח על מי שאני ואיך שאני (מינוס הקיבה הרגיזה והמרגיזה). אני גאה במשפחה שלי, בחברים טובים שיש לי, בעבודה שלי ובעוד דברים שהשגתי ושאני עוד מנסה להשיג. העובדה שאני נמשך לגברים היא לא הישג, לפחות לא בעיניי", כתב רוזנקרנץ. 

"שנית, אני לא חי במחשבה שמישהו חייב לי משהו", המשיך רוזנקרנץ. "הדרישה שלי מהקולקטיב (נניח 'החברה' או 'המדינה') זהה לדרישה של כל אדם חובב חירות במדינה אשר שואפת לליברליזם - לחיות ולתת לחיות. אני לא רוצה שיסבסדו אותי, לא רוצה שיהנדסו בשבילי את השפה, לא רוצה שימציאו בשבילי מחדש עובדות ביולוגיות, לא רוצה שימשטרו לאנשים את חופש הביטוי כדי להגן עליי, מאוד לא רוצה שיצדיקו בשמי משטר יוריסטוקרטי שגוזל את ריבונות העם, והכי לא רוצה שיקשרו אותי - או כל חלק ממני - לתמיכה בג'יהאדיזם האיסלאמי ובניסיון הנואש להקים עבורו עוד מדינה במזרח התיכון, שלא תדע אם לרצוח אותי קודם כי אני יהודי או כי אני הומו. אני רוצה דבר אחד בלבד: את החירות לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון". 

לאחר שהבהיר את עמדתו, פנה רוזנקרנץ למתוח ביקורת על ארגוני הקהילה הגאה. "ארגוני שמאל 'פרוגרסיבים' כמו האגודה למען הלהט"ב מייצגים אותי באותה מידה שבית המשפט העליון או ועידת מרצ מייצגים אותי. כשאתם שומעים גוף כלשהו מדבר בשם ה'קהילה', דעו שזו אחיזת עיניים. תכונה אחת משותפת (גם זה לא תמיד) לא יוצרת קהילה, לא יוצרת זהות משותפת ולא יוצרת אחדות מטרות ואינטרסים. הם לא מדברים בשמי וגם לא בשמם של רבים ורבות כמוני. רביעית, דגל הגאווה שלי הוא דגל ישראל. כל חודשי השנה. בתמונה: גאווה. סליחה, אהבה". 

התגובות לפוסט לא איחרו לבוא – וחילקו את הרשת. יש מי שרואים בפוסט קול צלול של הומו ימני שלא חש צורך להזדהות עם הסמלים המוכרים של הקהילה, כמו שרת ההסברה לשעבר, חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן, שכתבה: "בא לי להקריא את הטקסט המדהים הזה כנאום במליאה. כמו כן -חולה עליך". 

מגיב אחד הוסיף: "גם אני לא רוצה שהשמאל, במיוחד הפרוגרסיבי, ידבר בשמי ולא מצפה שיישרו איתי קו. דגל הגאווה שלי הוא גם דגל ישראל וגם אני שלם עם הנטייה המינית שלי". אחרים כתבו: "תותח", "אהבתי", "כל כך מדויק", ו-"אתה בדרכך, בצנעה, לא כל קשר לנטיה כלשהי".

עם זאת, היו גם מי שבחרו להזכיר את ההיסטוריה. "כל מה שכתבת נכון, למעט העובדה שלא היית יכול לכתוב את הפוסט אלמלא דור של גייז גאים לפניך שנלחמו למען זכויות הקהילה", כתב אחד המגיבים, והוסיף: "תקרא את השיר של קורין אלאל 'זן נדיר' ותראה איזה מרחק עשינו כחברה מאז תחילת שנות ה־90 ועד לפוסט שלך. לכן הגאווה". 

גולש אחר, אודי מקסימוב, הודה לרוזנקרנץ על מילותיו ותהה מדוע קולות שכאלה לא נשמעים יותר. "אני תוהה למה אני לא שומע יותר קולות שפויים כמו שלך", הוא כתבה. "האם ספינת דגל הגאווה נחטפה גם היא על ידי הפיראטים של השמאל הקיצוני? האם קיימת יציאה מהארון הימני בקרב להט"ב, שהציבור הרחב לא מודע לה?". 

מערכת mako פנתה לאגודה למען הלהט"ב לתגובה וזו תתפרסם לכשתתקבל.