הם הגיעו לכאן מתוך תחושת שליחות ואהבת ישראל, ברוח של תקווה וסולידריות - משלחת של גברים ונשים מהקהילה הגאה בהולנד, יהודים ולא יהודים, שנענו לקריאה של קרן היסוד, מוסד לאומי לגיוס כספים לטובת מדינת ישראל, והגיעו לישראל דווקא עכשיו, כשהעולם מתרחק והמצב הביטחוני נפיץ.
היה זה שבוע עמוס במיוחד, בלי הרבה זמן פנוי בלוח הזמנים, הכל כדי להפוך בסופו של דבר לשגרירים שלנו בעולם - טיולים ברחבי ישראל, ביקורים במוזיאונים ומוסדות תרבות, מפגשים עם העם היושב בציון וחיבוקים מכל עבר. בכל מקום, כך סופר, חיכו להם עם עיניים דומעות והודו להם על הנוכחות הלא מובנת מאליה.
אבל ההתרגשות הגדולה ביותר הייתה שמורה לרגע אחד: מצעד הגאווה בתל אביב. אחרי שבוע עמוס, גם מבחינה רגשית, שבו הם נשמו את המציאות הישראלית עמוק, הם חיכו לחגיגה ולאירוע שיראה להם את ישראל שהם דמיינו בראשם: ליברלית, חיה, מגוונת. אבל אז, בלילה שבין חמישי לשישי, המציאות הישראלית טפחה על פניהם.
בין הנוכחים: דייב ופיטר, זוג נשוי מאמסטרדם – דייב הוא מנהל בכיר ופעיל מרכזי בוועד היהודי בהולנד, שפועל בין היתר נגד אנטישמיות. מאז החלה המלחמה הם עדיין כאן, כמו יתר הקבוצה, מבלי שהם יכולים לשוב לביתם - מבולבלים, דואגים, ובעיקר מאוכזבים. בראיון אישי ל־mako, הם סיפרו על התחושות, ההבנה שישראל היא לא רק גאווה אלא גם כאב, ועל מה שלמרות הכל – לא יתפרק כל כך מהר: החיבור.
"הוזמנו לישראל על ידי השגרירות הישראלית בהולנד, משרד החוץ וקרן היסוד, כדי להצטרף למשלחת הגאה ולצעוד במצעד הגאווה בתל אביב", משתף דייב בשיחה. "בנוסף, הוזמנתי לפגוש את הנשיא הרצוג ואת שורדי פסטיבל נובה, אז הסכמנו לבוא – וברור שלא ציפינו למה שקרה בלילה שבין חמישי לשישי".
דייב הוא מנהל משאבי אנוש באחת מחברות הבנייה הגדולות בהולנד, ובנוסף הוא חבר בוועד היהודי המרכזי במדינה, שם הוא מייצג את הקבוצות היהודיות השונות במדינה. בלילה שבו החלה המלחמה מול איראן, הוא כלל לא שמע את האזעקה שבישרה על המתקפה. "ההתראות בטלפון שלנו לא פעלו. רק למחרת הבנו שהמציאות השתנתה. זה לא היה מפחיד - היינו בישראל בעבר וידענו למה לצפות בזמן אזעקות. אבל בראש חשבתי שזה שונה – זאת הפעם הראשונה אחרי 7 באוקטובר, והבנתי שצריך להיזהר מאוד".
למרות האכזבה מהביטולים, הם לא מרגישים שהחמיצו דבר. "בשישי בבוקר הבנו שלא יהיה מצעד וגם המסיבה של עופר ניסים בוטלה. היינו עצובים, אבל הבנו לגמרי", הוא מודה. "אם יש מתקפה איראנית צפויה, עדיף להיות בטוחים. גיבינו את צה"ל ואת ההחלטות שקיבלו. זאת הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שלי במצעד בתל אביב. צעדתי באמסטרדם ובטורונטו – אבל אף פעם לא כאן. מאוד חיכיתי לזה".
ועדיין, התחושה לא הייתה של פספוס, אלא דווקא של חיבור. "לא הרגשתי שהחמצתי. פגשנו אנשים מכל קצוות החברה הישראלית – חברי כנסת, ערבים, נוצרים – ודווקא במפגשים האלה הרגשנו את עומק הקשר. אני מרגיש שראיתי את ישראל האמיתית, בלי פילטרים. אני מקווה לחזור בשנה הבאה – ולקחת חלק במצעד, בתקווה שהוא יהיה שקט יותר".
מה דעתך על המלחמה עם איראן?
"אני לא תומך גדול של נתניהו, אבל זה הצעד הנכון שממשלת ישראל הייתה חייבת לקחת כדי להפוך את ישראל לבטוחה יותר בטווח הארוך. היו כל כך הרבה הזדמנויות לעולם לטפל בנושא הכוח הגרעיני של איראן, אבל זה אף פעם לא נעשה. ישראל עשתה את הצעד הנכון, זה היה חייב לקרות". 
לשאלה על הפער שבין הדימוי של ישראל בהולנד לבין המציאות שפגש כאן, דייב משיב שלמרות שלעיתים זה לא נראה כך - בהולנד יש רוב פרו-ישראלי. "אבל יש מיעוט קולני מאוד שתומך בפלסטינים. לדעתי גם לפלסטינים מגיע לחיות כאן בשלום, אבל הרדיקלים שם פשוט לא מחוברים למציאות. עיתונאים רבים ממציאים סיפורים, כי אין להם מידע. לישראל יש בעיית יח"צ – אנשים פשוט לא יודעים מה באמת קורה".
דייב מדגיש בשיחה עד כמה מגוונת ישראל שזכה לפגוש. "פגשנו יהודים, ערבים, פלסטינים – הכל. דיברנו עם אנשים וארגונים שתומכים גם בקהילות קוויריות פלסטיניות, לעיתים בשקט או במחתרת, אבל עם השפעה אמיתית", הוא אומר. "הקריאות לחרם על ישראל או המסגור של התמיכה בלהט"ב בתור 'פינקוושינג' – בסופו של דבר פוגעות דווקא באנשים האלה. אנשים לא מבינים שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה להט"ב יכולים לחיות בחופש. אבל ממילא אנשים יודעים מעט מאוד. ראינו דגלים של הרפובליקה האסלאמית בהפגנות פרו-פלסטיניות – וזה היה בהאג, לא בתל אביב". 
ומה תספר לחבריך ומכריך כשתשוב?
"אני משתף את החוויות שלי כל הזמן באינסטגרם – מביקורים במקלטים, מפגישות עם אנשי ציבור, נציגים מהקהילה. אני מרגיש שאני חוזר עם הרבה חומרים, הרבה מטען – כדי להעביר את התמונה המלאה על מה שקורה פה עם הקהילה הגאה בישראל".
דייב מבטיח בשיחה שהוא ללא ספק ישוב למצעד הגאווה בתל אביב בשנה הבאה. "120%. לא איראן, לא הממשלה, שום דבר לא יעצור אותי. יהודים, בין אם הם להט"ב או לא, צריכים לדעת מה קורה כאן. לא הייתי גאה יותר ביהדות שלי מאשר עכשיו. אני לא ישראלי, אבל אני יהודי – וזה חלק ממני", הוא אומר ומדגיש שגם אם החזרה הביתה תתעכב, זה בסדר גמור: "אני מרגיש מאוד בטוח בישראל. אם זה יקח יותר זמן עד שנוכל לעזוב - שיקח".