בל נגאר תעלה בקרוב לבימת הוויגסטוק המסורתי כמלכת דראג הנוצצת שהיא כיום, אבל עד לפני חמש שנים חייה היו מלאים בכאב, תחושת דחייה ומאבק. היא ללא ספק עברה דרך ארוכה מהישיבה הדתית שבה "הומו" הייתה הקללה הנפוצה ביותר, דרך הורים שדרשו ממנה להתלבש ולהתנהג כמו "גבר", ועד לאלימות פיזית שחוותה בפנימייה – וכל זה עוד לפני שמלאו לה 15 שנה.
נגאר בת ה-20 יצאה ונכנסה ממסגרות חינוכיות, אך באף אחת מהן לא הצליחה להשתלב כשברקע הזהות המגדרית והמינית שלה – עד שהגיעה לבית דרור. "אני מאושרת שלא נפלתי במדרון החלקלק של עבודה בזנות, כי הייתי קרובה לשם והיו לי מחשבות על זה. אבל אני גאה בעצמי שזה לא קרה, והיום אני עוזרת לבני נוער בסיכון. טרנסים וטרנסיות שפונים אליי זקוקים לאוזן קשבת וחיבוק".
נגאר גדלה בנתיבות למשפחה דתית, להורים מבוגרים שהיו בני 50 כאשר הביאו אותה לעולם. במשך 12 שנים היא למדה במסגרות חינוך דתיות, כולל ישיבה תיכונית, וחייתה אורח חיים דתי. אבל לקראת בר המצוות היא הרגישה שמשהו בה שונה. "בכיתה ו' ילדים מבית הספר שאלו אותי אם אני הומו. ישר אמרתי 'לא', כי ידעתי ש'הומו' זו קללה. אחר כך התחלתי לקרוא בגוגל והבנתי שאולי אני כן", היא אומרת. 
למרות ההבנה, ניסתה נגאר להילחם בתחושות הללו במשך חודשים. "בחברה שבה שמעתי כל יום כמה הומו זה רע, מבחינתי להיות כזה זה היה הכי נורא שיש. אז עשיתי לעצמי כמו 'טיפולי המרה', הכרחתי את עצמי לאהוב נשים. כל כך רציתי להיות כמו כולם, מוקפת בחברים, אבל לא הצלחתי. הייתי עדינה יותר, שונה מכולם".
כשהגיעה לגיל 14, קיבלה על עצמה נגאר החלטה להפסיק להילחם בעצמה. היא נמשכת לגברים – וזה לא ישתנה. שנה מאוחר יותר גם יצאה מהארון בפני הוריה. "הם הדחיקו את זה במשך שנה ולא דיברו על זה", היא נזכרת. ביום שבו החלטתי להפסיק להיות דתייה וביקשתי לעבור לפנימייה – הם הסכימו. רציתי לצאת מנתיבות. זו עיר קשה לקהילה הגאה, ובמיוחד לאנשים טרנסים. כשיצאתי מהארון באינסטגרם, אנשים בנתיבות איימו עליי שיפגעו בי".
בל עברה לפנימייה חילונית מעורבת, שם הרגישה חופש לבטא את הפן הנשי שבה. לכבוד אחד מימי הפורים, למשל, היא בנתה ציפורניים, אך כשאמא שלה גילתה - התגובה הייתה קשה. "היה פיצוץ. אמרו לי שאם אני רוצה לחזור הביתה אני חייבת להיראות כמו גבר. אז חזרתי לפנימייה – מקום רע, אבל פחות רע מהבית", היא אומרת בעצב. "מאז לא חזרתי, ולא ראיתי את ההורים שלי כבר חמש שנים".
את כועסת שהם לא קיבלו אותך כמו שאת?
"הייתי מאוכזבת שהם לא היו שם בשבילי. ניסיתי לגשר בעזרת דודה שלי, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא משהו שאפשר לגשר עליו. היום אני לא כועסת, אני אפילו מבינה אותם. פשוט לא הייתי מוכנה להיות במקום שמוחק את הזהות שלי או מציב לי דרישות איך להתלבש ואיך להתנהג. הם אילצו אותי להתבגר בגיל צעיר מאוד. גדלתי בלי שום תמיכה הורית. למרות הכול – הקשר עם המשפחה חסר לי מאוד גם היום".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"כל מי שרוצה חיבוק או עזרה – שיבוא אליי"
במהלך שנותיה בפנימייה, בל הבינה שהיא טרנסית – וחיי היומיום הפכו לאתגר מתמשך. היא חוותה אלימות פיזית ומילולית מצד בני נוער והצוות לא קיבל אותה – הבחורה הטרנסית הראשונה בפנימייה. "הם דרשו ממני להתלבש אחרת ולא הגנו עליי", היא נזכרת. "הגעתי למחשבות אובדניות, אז בגיל 16 הבנתי שאני חייבת לעזוב".
כך מצאה את עצמה מתגלגלת לבית דרור – בית מחסה זמני לנוער להט"ב בסיכון. את ארוחת ליל הסדר הראשונה שם היא לעולם לא תשכח. "לא הבנתי למה שאלו אותי באיזו לשון פנייה לפנות אליי", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באמת ראה אותי. קיבלתי כאפה מטלטלת - והבנתי שאני לא צריכה להתפשר על החיים שלי".
חייה של נגאר מקבלים תפנית. היא מצליחה לסיים בגרות מלאה ובשלב מאוחר יותר עוברת לגור בדירה ברחובות, בזמן שהיא עובדת כמנהלת הסושיאל של עמותת "טרנסיות ישראל", מדריכה בארגון הנוער הגאה איגי ובמקביל מתנדבת בבית דרור - המקום שהציל אותה. "נאלצתי להתבגר בגיל צעיר והבנתי איך שורדים את החיים האלה. זה קשה בלי תמיכה הורית, ועד בית דרור לא מצאתי שום מקום שתמך בי כמו שצריך".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
היום היא מסתכלת אחורה וגאה בתהליך שעברה, בעיקר משום שהיא מסייעת לטרנסים וטרנסיות אחרים – וגם להורים שלהם שפונים אליה. "הנערים שאני מלווה היום באיגי אומרים לי שאני כמו אמא שלהם", היא אומרת. "למרות שאני מוקפת בחברים, עדיין חסרה לי משפחה. חסרה לי המציאות שנקרעה ממני כשהייתי בת 15, ואילצה אותי לבחור: אני – או המשפחה שלי. זו לא בחירה שילדה צריכה לעשות".
את מקווה לחזור להיות בקשר עם ההורים?
"אני בקשר עם אבא שלי. אנחנו מדברים כל שבוע ומאחלים שבת שלום, וכל פעם אני מתפללת שהשיחה תחזיק יותר משתי דקות. חודש אחרי הניתוח, אבא שלי בא עם דודה שלי לבית החולים, וזה הספיק לי. אני מבינה שזה מה שהוא יכול לתת כרגע ואני מעריכה את זה. עם אמא – המצב מורכב יותר. אם היא תרצה לחזור להיות בקשר, היא תדע איפה למצוא אותי". 
בתור מדריכה באיגי, מה את אומרת לנערים ונערות שאת פוגשת?
"אני ניצלתי ממדרון חלקלק מאוד. לא היה לי כסף להיראות אישה ברמה הבסיסית ביותר. אני לא מאחלת לאף ילד או ילדה לחוות את מה שאני חוויתי. כל מי שרוצה חיבוק או עזרה – שיבוא אליי. זה מה שקיבלתי בבית דרור, ואני מתכוונת להעביר את זה הלאה. בעתיד אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה – ולהמשיך לעזור".
לכבוד חודש הגאווה, עמותת SMILE יצאה בקמפיין גיוס תרומות לטובת בית דרור - בית המחסה היחיד בישראל עבור בני ובנות נוער להט"ב שחוו ניתוק מהמשפחה, נזרקו מהבית או מצאו את עצמם ללא קורת גג, ופועל תחת עמותת אותות. 
עמותת SMILE הוקמה מתוך רצון להפוך רגעים אישיים כמו ימי הולדת, חתונות, מסיבות או אירועים משפחתיים – להזדמנות לנתינה עם ערך חברתי. דרך הפלטפורמה של SMILE, כולם יכולים לפתוח עמוד התרמה אישי לכבוד אירועים חשובים, ולבקש מהחברים להשתתף בגיוס במקום לקנות מתנות חומריות. הפלטפורמה נותנת אפשרות להקים עמוד תרומה אישי מעוצב, ולקראת חודש הגאווה היא נרתמה לסייע לבית דרור.