מלחמת "חרבות ברזל" ומתקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר שינו דברים רבים בעולמנו, גם בהקשר של זכויות להט"ב בישראל, כאשר עומר אוחנה הוכר כאלמן שכול לחלל צה"ל, בן זוגו רס"ן במילואים שגיא גולן ז"ל, זאת למרות שלא היו נשואים רשמית עדיין אלא רק ידועים בציבור.
המקרה הטרגי של גולן ז"ל ואוחנה הניע את חברי מערכת גלי צה"ל, לירון מטלון ויונתן מודילבסקי, ליצור את "הנאהבים והנעימים בחייהם", שתשודר הערב (ראשון, 23:00 בגלי צה"ל) ועוסקת בנושא שנעלם בין דפי ההיסטוריה, נושא נאלם שכמעט לא נכתב ולא סוקר.
"סיפור הגבורה של גולן ז"ל והמאבק של עומר אוחנה גרם לנו לחשוב על כל בני ובנות הזוג השכולים שמעולם לא זכו להכרה מהחברה או הממסד, מאחר שאחד מבני הזוג היה בארון בזמן שאהובו נפל", מספר מטלון בשיחה עם mako. "ניסינו להגיע לאנשים האלה, וזה היה קשה מהסיבות הברורות, שכן מי שהיה בארון במהלך חייו, לרוב נשאר בארון אחרי נפילתו".
מטלון מספר כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה המרואיינים בתוכנית, שבחרו שלא להיחשף בשמותיהם מפאת רגישות הנושא וכבוד לבני ובנות המשפחה שנותרו מאחור, שיתפו בצורה פומבית את הכאב שלהם, גם אם הדבר נעשה באופן אנונימי. "חלק מהם סיפרו כמה הם היו רוצים להתראיין בפנים גלויות, אך הם לא יכולים לעשות זאת בגלל מגבלות החברה שהם חיים בה, או בגלל רצון המשפחה של בן הזוג", הוא הוסיף.
"לא פשוט לדבר על שכל באופן כללי, אז כשמדובר באתגרים שקהילת הלהט"ב מתמודדת איתם, הדבר מורכב על אחת כמה וכמה", מוסיף שותפו לתוכנית מודילבסקי. "היה לנו חשוב ליצור אמון מלא עם בני ובנות הזוג השכולים וללוות אותם לאורך כל תהליך החשיפה והשיתוף. ישבנו עם כל אחד ואחת מהם שעות רבות ודאגנו לא לשלב פרטים שיחשפו את זהותם או את זהות בן או בת הזוג".
במהלך התחקיר לתוכנית נתקלו השניים במקרים רבים של שכול שכלל לא זכה לביטוי או הכרה בצורת טקסים או ניחום אבלים, שלא לדבר על תמיכה נפשית או כלכלית בעקבות האסון. זהו שכול מאובן, כך הם מספרים, שקט סודי שלא זכה למערך תמיכה, ולכן היה חשוב להם לספר את סיפורם של בני ובנות הזוג האבלים.
"רצינו לעשות תוכנית שבה נשמע את הקולות שבדרך כלל לא שומעים ביום הזיכרון", אומר מטלון. "בני הזוג שלא יכלו להספיד את אהוביהם בדרכם האחרונה, שלא יכלו לשתף את בני המשפחה בגעגועים, ואלו שלא יכלו להיות בשבעה בבית של המשפחה של אהובם שנפל. בני הזוג שנותרו עם חלל ריק בלב ילכו עם הסוד הזה עד יומם האחרון, ואנחנו מקווים שהתוכנית תעזור להם להבין שהם לא לבד, כי יש עוד הרבה כמוהם. היה לנו חשוב להנציח גם את סיפורי האהבה שלהם, ולא רק את השכול שהם נאלצו להתמודד איתו".
"במיוחד בתקופה הזאת של המלחמה, כשזוגות רבים נפרדו לתמיד, חשוב להנציח את האהבות שלהם", מוסיף מודילבסקי, "כל המרואיינים אמרו שאמנם הזוגיות נגמרה, אבל האהבה תימשך לנצח". 
"בלוויה עמדתי בצד כדי שההורים שלו לא יראו אותי"
בתוכנית "הנאהבים והנעימים בחייהם" ראיינו היוצרים מספר אנשים ששכלו את בני ובנות זוגם וסיפרו את סיפורם - סיפור של החמצה ושל טרגדיה אישית, לעיתים חרישית שאין לה הכרה. ביניהם אנחנו פוגשים גם את אדם (שם בדוי), בן 84 שחי בארון, שכל את אהובו במלחמת ששת הימים ומאז נצר את לשונו ולא שיתף את סודותיו עם איש - עד כה.
מודילבסקי מספר על הרצון להביא בתוכנית קולות מהעבר של שכול לא מוכר ממלחמות ישראל, ולא רק מהמלחמה הנוכחית. "זה היה מאתגר למצוא, מהסיבה שיותר להט"ב חיו בארון באותם השנים וככל הנראה לקחו את הסוד איתם אל הקבר", הוא אומר. "דיברנו עם אנשים רבים מהקהילה, עד שהגענו אל אדם. הוא התראיין בצורה אנונימית וגם ניתן שם בדוי לאהובו".
אדם ואהובו היו במערכת יחסים זוגית מספר שנים, עד שנות ה-20 לחייהם, מבלי שאף אחד מהסביבה הקרובה שלהם ידע. הם גויסו למילואים במהלך מלחמת ששת הימים, וכשאהובו נפל במלחמה, הוא שמר את הדבר בסוד ולא שיתף איש בכאב שהוא חווה. "אנשים ידעו שהם היו חברים קרובים, אבל הם לא ידעו עד כמה עמוק היה הקשר ביניהם", מספר מודילבסקי.
בראיון עצמו משתף אדם בגילוי לב בפעם הראשונה על הקשר הסודי. "אנחנו בינינו היינו מה שהיינו. כשהיינו נפגשים עם קבוצה של חברים לריקודים סלוניים, נשפים, עניינים, היה לנו מעין חיבוק כזה של חברות, אבל אנחנו ידענו שאנחנו יותר מאשר חברים", הוא נזכר. 
כשנשאל אדם אם אף אחד לא ידע שהקשר בין השניים היה מעבר לידידות קרובה, הוא משיב בנימוס האופייני לדור המייסדים כי אף אחד לא ידע שהיה מדובר בקשר רומנטי. "אני פחדתי מאבא שלו כי הוא היה אדם מאוד קשה, במיוחד בנושא הזה של מה פתאום חברים - צריך להיות לבן שלי חברות".
אדם מאמין כי אם אהובו היה היום בחיים הם היו מנהלים מערכת יחסים זוגית, אך באותה התקופה כלל לא היה ניתן לתאר זאת. "אם אתה מדבר על החיים החופשיים של היום, בתקופה שלי זאת הייתה מחלה" הוא מסביר. "היו עושים קריעה (קריעת אבלות) בזמני, כאילו שהבן אדם מת. בחיים לא עלה על דעתנו דבר כזה ששני גברים יגורו ויחיו יחד. זה לא היה מקובל אז. זה היה בית ספר, תיכון, צבא, חתונה, לימודים או עבודה, מתחתנים, עושים ילדים וזהו. זה הסטנדרט שהיה אז".
בראיון ממשיך ומתאר אדם כיצד כתבו הוא ואהובו אחד לשני מכתבים עם גילויי אהבה מוצפנים, כדי לחמוק מעיני הצנזורה הצבאית. את הפגישה האחרונה ביניהם הוא מתאר כמפגש שגרתי במהלך המלחמה. הם החזיקו ידיים ונפרדו בהתרגשות עצומה, ולמרות המלחמה הוא מספר שרבים לא תיארו לעצמם שזו אכן תהיה הפעם האחרונה.
בלוויה של אהובו, אדם חש עצמו כנטע זר. "עמדתי בפינה בצד כדי שההורים שלו לא יראו אותי", הוא נזכר. "תמיד כשהייתי רואה אותם ברחוב הייתי בורח למדרכה השנייה כי חשבתי לעצמי 'למה הוא מת ואני חי…?'. ככה הרגשתי במשך כל השנים, הרגשתי מאוד לא טוב מבחינה רגשית".
למרות שאומרים שהזמן מרפא את הכל, אדם מתאר את הבדידות העצומה שהרגיש ומדבר על הכאב שנשאר מאז. "כמובן שהכאב נשאר בתוכי. כשאני מדבר איתך היום, אני רואה אותו בעיניים שלי והסרט רץ אצלי על כל מיני דברים שהיו בינינו, שבילינו יחד, שהיינו ביחד. היינו ממש אנשים שאוהבים אחד את השני".
יחד עם אדם מתראיינים בתוכנית גם עומר אוחנה, ונופר סבג, שבת זוגה דניאל כהן ז"ל נרצחה יחד עם חברה הטוב ביותר במסיבת הנובה, רגע לפני שהן היו אמורות לטוס יחד לאמסטרדם כדי להתחתן. טבעת האירוסין אבדה בין החפצים אשר נותרו מאחור במסיבה, ולא נמצאה מעולם.