זה לא סוד שהקהילה הלהט"בית בישראל (וגם בעולם) ידועה באחוזיה הגבוהים של צריכת סמים. כבר מגיל 18, כשרק יצאתי מהארון, הכרתי את סצנת המסיבות התל אביבית מקרוב ונחשפתי כמעט לכל סוגי הסמים. GHB, קטמין, פופרס, MDMA, קוקאין ועוד. בתור אדם שהיה חי בין שני העולמות של הסטרייטים והגייז, יכולתי רק לשער כי התרבות של סמי המסיבות נפוצה יותר בקהילה. כמובן שגם בעולם המסיבות של הסטרייטים זה קיים, אך הרבה פחות. יתרה מזאת, קל מאוד להבחין בסוגי צריכה שונים של סמים.
מניסיון בלבד, אני יכול להעיד שהסמים GHB, פופרס ואקסטזי (סמים פסיכואקטיביים) פופולריים הרבה יותר בקרב הלהט"בים בארץ, לעומת LSD, DMT ופטריות הזיה (סמים פסיכדליים), שיותר פופולריים בסצנת המסיבות של הסטרייטים (בעיקר בסצנת מסיבות הטראנס). אז ביקשתי לבדוק האם יש אמת בדבר: האם הקהילה הלהט"בית צורכת יותר סמים? ואם כן, מדוע?
אז קודם בואו נשווה מבחינת כמות. ראשית, זה לא אומר שאם אתה חבר בקהילה הגאה שאתה בהכרח צורך סמים קשים. אליזבת' הארטני, פרופ' לפסיכולוגיה מבריטניה, באה לנפץ את הסטריאוטיפ במאמרה: מבחינה סטטיסטית רק שליש מהקהילה הגאה צורכים בסמים קשים – כלומר, רוב הקהילה אינה צורכת סמים קשים.
אך עם זאת, בוועדת התרופות של בריטניה מדווחים כי על פי מחקר שנערך על סמים לא חוקיים, נמצא כי לחבר בקהילה הלהט"בית יש סיכוי פי שלוש לצרוך בסמים לא חוקיים במהלך חייו מאשר להטרוסקסואל. המחקר מראה כי 75 אחוז מהקהילה צרכו סמים לא חוקיים לפחות פעם אחת, בעוד ש-30% עד 50% מהם צרכו סמים לא חוקיים בשנה האחרונה בעת המחקר.
במחקר גילו כי הסמים הפופולריים ביותר בקהילה הלהט"בית הינם פופרס וקנאביס. הומואים נוטים לצרוך יותר פופרס, בעוד שלסביות יותר קנאביס. הומואים אף נמצאים בסיכון לשימוש בסמים כמו סטרואידים וגלולות ויאגרה. במחקר שנערך על חדרי כושר בלונדון נמצא כי אחד לשבעה הומואים צרכו סטרואידים באותה שנה. סמים נוספים נפוצים בקרב הקהילה הינם קוקאין, אקסטזי, קטמין וקריסטל מת'.
באותו מחקר הבריטי בדקו גם את צריכת הסמים בין הגילאים 16 עד 59, וגילו כי כ-33% מהקהילה הגאה צורכים סמים לא חוקיים לעומת 10% מההטרוסקסואלים. כ-15% מהקהילה הגאה צורכים פופרס לעומת כ-2% בלבד בקרב ההטרוסקסואלים, 7% מהלהט"בים צורכים קוקאין לעומת 3% מההטרוסקסואלים, וכ-7% מהלהט"בים צורכים אקסטזי לעומת 2% מההטרוסקסואלים.
עלייה חדה בשימוש בקריסטל מת' בסצנת הכמסקס בישראל
אבל מה קורה בישראל? באופן לא מפתיע, המצב לא פחות חמור. לפי הנתונים בדיון שנערך בשנה שעברה בוועדת הסמים של הכנסת בנושא טיפול ושיקום נפגעי סמים בקהילה הגאה, עולה כי השימוש בסמים בקהילה הגאה הינו פי שניים מיתר האוכלוסייה, שימוש בהרואין כמעט פי 10 ובקרב הקהילה הטרנסג'נדרית שימוש בסמים ואלכוהול מגיע לפי שלושה. נשים להט"ביות, נמצאות בסיכון לשימוש בסמים גדול ב40 אחוז לעומת נשים הטרוסקסואליות. גברים להט"בים מצויים בסיכון הגבוה ביותר מפי 3.5 משאר האוכלוסייה לשימוש בסמים מסוג אמפטמינים, כגון קריסטל מת'.
בנוסף, ניתן להסיק מהנתונים שהאבחנה שלי לגבי סמים פסיכואקטיביים היא נכונה, הם אכן יותר פופולריים בסצנת המסיבות בקהילה הגאה. אפשר לשער ש-GHB, MDMA, פופרס ובשנים האחרונות גם קטמין, הם רביעיית הגמר הנוצצת שלנו. אבל לאחרונה סם מסוכן הרבה יותר צובר תאוצה בארץ – קריסטל מת', וההייזנברג הישראלי כנראה מרוצה מאוד.
קריסטל מת', או בשמו הרשמי "מתאמפטמין", נצרך לרוב במקטרת, אך גם בהסנפה או בהזרקה. הוא גורם לעלייה ברמות הדופמין והסרוטונין במוח ויוצר תחושת אופוריה, ערנות, ביטחון עצמי גבוה ועלייה בחשק המיני, שיכולים להימשך לעתים 15 שעות ויותר.
בדיון שהתקיים בפברואר 2018 בוועדה למאבק בסמים ובאלכוהול בכנסת, העידו שבקרב גברים להט"בים הסיכון לשימוש באמפטמינים כמו קריסטל מת' גבוה פי שלושה וחצי. זינוק בשימוש בקריסטל מת' הוא העובדה שמדובר בסם ממכר במיוחד פי שלושה מקוקאין. במחקר שנעשה ממש לפני כמה חודשים, מדווחים במערכת הבריאות בארץ כי חלה עלייה חדה בשימוש בקריסטל מת' בסצנת הכמסקס (שימוש בכימיקלים במפגשים מיניים).
ד"ר אילן טל מרחיב במחקרו על השימוש בקריסטל מת' ועל הכמסקס: "השימוש האינטנסיבי והנטייה של קריסטל מת' להיות סם שהצורך בו חזק במיוחד, גורם פעמים רבות לתחושה שהכמסקס השתלט על החיים. אנשים מתארים את החוויה הזו בכל מיני דרכים, שהבולטת בהן היא הצורך ההולך וגובר שלו לחזור לחוויה הזו באופן כפייתי ובעצם התעסקות בלתי פוסקת בכך, גם במשך השבוע. אנשים חוששים מהתמכרות, מאובדן שליטה ואפילו מאובדן מקום העבודה ומקור ההכנסה. חשוב לציין כי כמסקס אינו שכיח דווקא בשוליים - רבים מהמשתמשים הם אנשים בעלי משרות מכובדות, המתפקדים ביומיום גם בתפקוד תעסוקתי משמעותי".
אז אנחנו מבינים שגם כאן בארץ הקודש המצב לא מזהיר, ואם המצב הוא גלובלי ולא תרבותי, אנחנו צריכים לעשות חושבים – למה? אנחנו יוצאים למסיבה. לוקחים ג'י בשביל להתמסטל, קטמין בשביל להגביר את הסטלה (ממש עוד טיפה!) ואחר כך ויאגרה ופופרס בשביל לתפקד במיטה, כי קשה לנו להעיר את הליטל גאי כשהוא על ספידים. אך האם זו הסיבה הפשוטה?
האם החברה אשמה – או שהכוח דווקא בידיים שלנו?
גם הסטרייטים יודעים, להיות גיי זה לא פשוט. היציאה מהארון, הרגשת השוני מהחברה והתמודדות עם הסביבה והמשפחה לא מקלה עלינו. שימוש בכל סם קשה שהוא נובע מבריחה וניסיון לשחרור ומילוי החללים הריקים שבתוכנו, שנושאים חברי קהילה רבים מתוך טראומות או חוויות מטלטלות שעברו בשל נטייתם המינית.
אך האם הצריכה המופרזת והקבוע לא מוכיחה כי זה מרוקן אותנו כל פעם מחדש? אמנם אינני חסיד של השיטה במכוני הגמילה, כי הגמילה היא לא מהסם אלא במוח, אך על פי מקורות של מכוני גמילה בארצות הברית ישנן כמה סיבות עיקריות לשימוש בסמים בקרב הקהילה –
תחושת דחייה: חבר בקהילה הלהט"בית עלול לחוש במהלך חייו דחוי בחברה שלא מבינה או מקבלת את אורח חייו, את מערכות היחסים והבחירות שלו, מה שגורם לו לחוש דחייה באופן יומי ולהשתמש בסמים בשביל לכפר על תחושת הבדידות והעצב.
סביבה: המקומות הבודדים בהם חברי הקהילה עלולים להרגיש משוחררים הם במועדונים וברים של גייז, מקומות בהם שימוש בסמים ובאלכוהול מאוד נפוץ.
שימוש בסמים לצורך שדרוג חיי המין: במדינות מסוימות כמסקס נפוץ מאוד בקרב גברי הקהילה הגאה, והוא כולל שימוש באקסטזי ומת'אפתמין במהלך יחסי מין.
דכאונות: ערך עצמי נמוך, חרדה ותחושות אשמה יכולים להיגרם בעקבות בלבול בזהות המינית, ועלולים להוביל לשימוש בסמים.
בטור של גל אוחובסקי שפורסם ב-mako, הוא מסביר את השקפתו על סמים בקהילה, ומצביע דווקא על סיבה אחרת לגמרי – טיפול ה-PrEP: "ייתכן שזה קשור להופעת הטיפול החדש PrEP, שמונע הדבקה ב-HIV, שמייצר תחושה (פיקטיבית) כאילו תם עידן האיידס ואפשר לפרוק כל עול. ייתכן שזה קשור לתרבות סקס וסמים שהקצינה מאוד באירופה, ובמיוחד באנגליה, בלגיה וספרד, ומגיעה לארץ דרך התיירים, ועוד יותר דרך ההומואים הישראלים שנוסעים למסיבות באירופה".
>> "מבחינתה כל עוד אני הומו, אני לא הבן שלה"
>> עידן שרעבי: "אני חווה מיניות שקשורה לטירוף"
>> 10 הומופובים קיצוניים שהתגלו לבסוף כהומואים
לסיכום ובנימה אישית יותר, לא צריך להסיק מכך שהקהילה הלהט"בית הינה גוש מסומם אחד גדול. ממש לא. אנחנו פשוט צריכים להדליק נורה אדומה, ולשאול למה זה קורה ומה אפשר לעשות כדי לעורר את המודעות ולהילחם בתופעה. האם החברה אשמה – או שהכוח דווקא בידיים שלנו?