נעים מאוד, רנה.

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

"בגדים נולדים אצלי בזמן המקלחת. רק שם אני בלי הנייד, מנותק מהעולם וכל המחשבות היצירתיות מגיעות", אומר לי רנה גליקסמן. "הבגד מופיע לי בראש כשלם, לוק מוגמר. גם בזמן שאני מסתובב בנחלת בנימין אני יכול למשש בד ופתאום לראות את הבגד כולו. אני מאמין בללבוש מה שנכון לגוף שלך ספציפית, נגד טרנדים. אני לא מעצב לפי מה שבאופנה, חשוב לי שלבגדים שלי תהיה אמירה".

נולד בטעות בירושלים

הרבה לפני שהפך למעצב אופנה בולט בנוף התל אביבי, גליקסמן רצה בכלל להיות שחקן. הוא למד משחק במגמת תיאטרון ועקב באדיקות אחר הקריירה של גילה אלמגור, שינן מונולוגים שלה כשהוא בטוח שבסוף יהיה שחקן מפורסם ויעבור לתל אביב.

הוא גדל בירושלים בבית חם ואמיד, הצעיר מבין 3 אחים שקיבל כל מה שרצה. "נולדתי בטעות, לא תכננו אותי. כשאימא שלי הבינה שהיא בהריון היא קבעה תור להפלה. יום לפני אבא שלי דיבר עם הרופא והתעקש לשמור אותי. יחד הם החליטו לשקר לאימא שלי על כמה מסוכנת תהיה הפלה. קומבינות של שנות ה-80. עד היום כל פעם שאני מעצבן את אבא, אימא אומרת לו 'אתה רצית אותו- תתמודד'. כנער היה לי מרד נעורים גדול, עשיתי להוריי חיים קשים, כל הזמן ברחתי".

היציאה מהארון

"מעולם לא הייתה באמת יציאה, זה היה די ברור באיזשהו שלב. כבר בילדות אני זוכר סממנים לנטייה המינית, בחטיבה גם כשהייתה לי חברה היו צועקים לי 'הנה ההומו הזה'. היו לי הרבה חברים סטרייטים והייתי כאילו "סטרייט" בהתנהגות אבל אי אפשר להכחיש את העבר במשחקים עם ברביות.

לקראת סוף התיכון זה הגיע בבום; התחברתי לכמה רקדנים מהקהילה הגאה ויחד יצאנו למסיבות בתל אביב. ההורים שלי ראו עם מי הסתובבתי וברחתי כל הזמן אז הם עשו 1+1. היו שיחות פה ושם על זה עם המשפחה, אבל זה תמיד היה משהו מקובל ובסדר שלא מתכחשים אליו."

למרות הפתיחות והקבלה מצד המשפחה, רנה עצמו עדיין עבר תהליך. "אני לא יכול להגיד לך שקיבלתי את זה באהבה ויצאתי בצהלולים. לא הכחשתי את זה, לפחות מאז שיצאתי, אבל היה לי חשוב שכשמכירים אותי, בין אם זה אנשים חדשים או בעבודה, שאהיה קודם כל רנה. יש אנשים שמאוד חיים את עצם היותם גייז, ברמה של "נעים מאוד, אני הומו וקוראים לי...". אני לא. זה לא ממקום של בושה, זה פשוט אינטימי מידי.

השתתפתי באיזו סדנה שהייתי צריך לעמוד מול מראה, לעצום ולפקוח את העיניים ולהגיד משהו, כמה פעמים. כשהמדריכה ביקשה ממני להגיד "אני הומו" לא יכולתי. רק לפני שנתיים הצלחתי לעמוד ולהודות. אם פעם היה לי נורא חשוב מה יגידו עליי ואיך אני נתפס בעיניי אחרים היום זה ממש לא מזיז לי".

האפילפסיה והשירות בצה"ל

על אף שהיה נער סורר ומורד במוסכמות החליט בגיל 18 להתגייס לצבא. אין זה היה עניין של מה בכך מאחר ואובחן כחולה אפילפסיה, אותה הוא זוכר כ"מחלה נוראית כי אתה חווה התקפים ברגעים ומקומות הכי לא מתאימים כשאי אפשר לדעת מתי זה יקרה. למשל פעם אחת באילת קפצתי ראש לבריכה, חטפתי התקף ופשוט לא יצאתי מהמים. בל"ג בעומר כמעט נפלתי למדורה".

לאחר שנכשל במיונים האחרונים ללהקה צבאית, מצא עצמו מכין חביתות במטבח של הבקו"ם, כשבריאותו מתערערת עקב ירידה במשקל ומספר התעלפויות. ועדה רפואית החליטה לשחרר אותו וכשחזר להוריו בירושלים, יצר הבריחה התעורר בו שוב והפעם לקח אותו כל הדרך אל ים המלח, שם עבד בצוות בידור של מלון.

את השנה הזו, הוא לא ישכח. "לעבוד בצוות בידור של המלון היה ממש חוויה עבורי. למדתי ליהנות מהשקט. מצד אחד אתה בחזרות עד שתיים בלילה, מלא אדרנלין, ואז אתה יוצא למרפסת במלון ואין מולך כלום, חושך מוחלט של ים, שקט. אתה לומד להכיר את עצמך ולהבין כמה דברים שאולי בעיר אין לך אפילו את הזמן לחשוב עליהם. מאוד נהניתי שם, אבל זה נפסק בבום".

פתאום: סרטן

במחצית השנה השנייה, כשיום הולדתו ה- 21 מתקרב, החלו לפקוד את רנה כאבי תופת ברגל ימין שרק התגברו. "הרופא שבדק אותי אמר שזה בטח ממאמץ ושאני צריך לנוח. התעלמתי מהכאב עד שבוקר אחד, ביום של המופע עליו עבדנו, בקושי הצלחתי לקום ולשבת. גררתי את עצמי למקלחת, אפילו זרם המים הכאיב לי. התקשרתי לאימא שלי, היא אמרה לי לבוא מיד לירושלים לרופא שלי. כשהגעתי לשם הכאב פתאום עבר. אפילו ביקשתי מאימא שלי שתעצור בסופר פארם, שאקנה כמה דברים לקחת איתי חזרה למלון, אבל היא התעקשה שנלך בכל זאת לעשות בדיקה.

הרופא שלי הפנה אותי לבית חולים כי הוא לא הבין מה בדיוק הבעיה. הלכתי, עשיתי בדיקות ומשניה אחת שאין כאב והכול בסדר פתאום יש חמ"ל של רופאים ליד המיטה שלי. נכנסנו יחד עם אבא שלי לרופא שאמר כל מיני מילים ארוכות שלא הבנתי. חשוב לציין שבאותה תקופה היה לי שיער ארוך עד הכתף שממש אהבתי וטיפחתי. ואז הרופא אומר לי 'זה סרטן'. אני זוכר שבאותה שנייה היד שלי עברה בשיער ותפסה אותו חזק. לא ידעתי איך לעכל את זה.

כאילו, מה סרטן? מאיפה עכשיו סרטן? הוא אמר שאם היית בא עוד כמה ימים לא היית יוצא מזה ושמיד צריך להתחיל בטיפולים. המזל שלי היה בעקשנות של אימא שלי שאבדק. כשנכנסנו לאוטו הדלקתי סיגריה, פתחתי את הרדיו והשיר שהתנגן היה 'אלוהים נתן לך במתנה'. פרצתי בבכי. בבית, אימא שלי שהיא אישה מאוד רגישה, בכתה איתי, התחבקנו, בזמן שאבא שלי נסגר בחדר עבודה שלו. קמתי לדבר איתו, נכנסתי לחדר וראיתי אותו בפעם הראשונה עומד ובוכה. אני לא אשכח את התמונה הזו בחיים".

בעודו מחלים מהניתוח שעבר להורדת הגידול, רנה היה בטוח שזהו, זה מאחוריו. האכזבה לא איחרה לבוא ואיתה התדרדרות נפשית. "אמרו לי שאני צריך לעבור טיפולי כימותרפיה. פתאום הרבה חברים נעלמו ומעט מאוד נשארו. לא הייתי בזוגיות, הייתי בדיכאון, לא רציתי להילחם, מבחינתי למות.

הייתי בן 21 אז לא התאמתי למחלקת הילדים. שמו אותי במחלקה של המבוגרים ולפחות 3 פעמים ביום את שומעת צרחות ובכי של משפחה שמתמוטטת כי הקרוב שלהם נפטר. אתה נכנס למחשבות של 'מתי זה יגיע לחדר הזה?'. כימותרפיה זה טיפול קשה, כל הזמן בחילות והקאות, יש ריחות שאתה פשוט לא יכול לסבול כמו סיגריות וקפה. הכי קשה היה לאבד את השיער. בהתחלה כשהתקלחתי חפפתי ממש בעדינות, אבל פתאום הרגשתי שהשיער נשאר איתי ביד. פקחתי עיניים וראיתי אותו מפוזר על כל הרצפה. בכיתי, צרחתי. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת".

השיחה עם סבא שגרמה לי לרצות לחיות

המשפחה כולה נרתמה לטפל ולהקל עליו כמה שרק אפשר. אבא שלו קנה לו את כל הכובעים בקניון, אמא שלו ניקתה אותו בכל פעם שהקיא והאחים שלו תמכו ועודדו אותו. "באיזשהו שלב במחלה סבא שלי אותו אני מאוד אוהב ומעריץ בא לבקר אותי. אני לא זוכר על מה דיברנו אבל השיחה הזו עשתה לי משהו. מאותו רגע משהו השתנה בי, רציתי להבריא, הכימותרפיה עברה טוב יותר, עדיין היו בחילות וכאבים אבל הייתה לי מטרה לנצח את זה, וניצחתי.

כשיצאתי מהבית חולים אמא שלי אמרה לי לא להסתכל אחורה, אז הסתכלתי לשמיים. כשנכנסתי, הסתכלתי לשמיים ושאלתי 'למה?', כשיצאתי הבטתי מעלה ואמרתי 'תודה'. אבל זה משהו שנשאר איתך, אם היום יש לי כאב ברגל אני אוטומטית ננעל וחושב לעצמי 'אלוהים, לא'. יש את הפחד שזה יחזור לי. כל פעם שאני הולך ונבדק אצל הרופא, עד שמגיעות התוצאות אני לא אותו בנאדם".

ההחלמה זיכתה את רנה בתובנות חדשות לחיים. "זו הייתה שנה שאני כ"כ מודה עליה כי היא שינתה אותי לחלוטין. המשפט שאני הכי שונא זה 'חייה את היום כאילו זה יומך האחרון', כי אני כן חושב על העתיד ואיפה אני רוצה להיות בעוד 10 שנים. אני גם נהנה ומשתדל לקום בבוקר עם חיוך ולהגיד שלא סתם בזבזתי את היום. אני חושב שהמחלה גרמה לי לאדישות בריאה; אם קורה משהו רע, אני יודע תמיד שיכול להיות רע יותר, הייתי שם,  אז אני תמיד משתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא להתרגש משטויות".

עד כמה למשפחה שלך היה חלק בהחלמתך?

"אני באמת חושב שהמחלה הזו באה כדי לתת לי סתירה. כל כך מרדתי בהורים שלי, תמיד ברחתי מהבית, גרתי פה ושם, שנה בים המלח. אלוהים נתן לי את הסתירה הזו בשביל להחזיר אותי הביתה ולהגיד לי- משפחה קודמת לכול. היום ההורים שלי הם לפני כולם. אני לא סולח לעצמי על הרבה דברים שפגעתי בהם. בתקופה שהרבה חברים נעלמו מהשטח היה לי בעיקר את המשפחה שלי, וזה מאוד קירב והפך אותנו למלוכדים. כשהבראתי, הדבר הראשון שעשיתי היה לשנות את השם שלי.

במקור, נולדתי כ'גיא' והשינוי ל'רנה' זה על שם סבא שלי ובא מהמילה רנסאנס, לידה מחדש. אני באמת מרגיש שכשהבראתי נולד אדם חדש. לא אהבתי את גיא. בדימוי של המלאך והשטן הקטנים שיושבים לך על הכתף, רנה הוא המלאך. ובאיזשהו מקום כש"גיא" הפך ל"רנה", גם החלום הזה של להיות שחקן וגילה אלמגור הפך לרצון עז להיות מעצב אופנה".

התצוגה אצל דונה קארן, החלומות על גילה אלמגור

הרצון הזה זיכה אותו בתואר ראשון בעיצוב וצורפות באקדמיה "בצלאל". "גם שם די מרדתי, הייתי מעצב בגד והם רצו שאסביר למה. כשג'ון גליאנו למד עיצוב אופנה הוא עיצב חולצה עם 3 שרוולים. שאלו אותו למה השרוול השלישי הוא אמרה 'כי זה יפה'. ככה אני חשבתי, אני מעצב ככה כי זה מה שאני אוהב. לא התחברתי לניתוחים של 'הבד הזה מתכתב עם הגזרה הזו וזה מדבר על כך וכך'.

את פרויקט הגמר שלו, הוא עיצב בהשראת התקופה בה חלה. "קראתי לו 'אלוהים נתן לך במתנה' ועיצבתי בגדים שמדברים על מגדר והבנה של הגוף כי שלי השתנה מאוד בזמן המחלה. מחמאה גדולה שקיבל הפרויקט היה כשבמסגרת אחד הביקורים שלה בארץ, מעצבת העל הבינלאומית דונה קארן ראתה את העיצובים שלי, מאוד אהבה וביקשה שאבוא להציג אותם בניו יורק בערב התרמה שהיא ערכה למען ישראל.

לא יכולתי להרשות לעצמי לטוס אז שלחתי לה את הדברים והם הוצגו אצלה. שמרנו על קשר במיילים, היא אפילו הזמינה אותי לבוא לעבוד אצלה אבל לא באמת רציתי לנסוע כי לא היה לי עוד את הביטחון של 'אני מעצב אופנה'. אני גם מאוד ילד של ההורים. עם אימא שלי ביום רע יש לי 7 שיחות. פתאום לקום ולעזוב היה לי קשה".

לשאלה האם הוא מתחרט שלא נסע, עונה רנה בכנות כי אז עוד לא היה בשל. "היום הייתי הולך כי אני הרבה יותר בשל, מהוקצע ויודע שאני יכול לדאוג לעצמי ולהתמודד עם קשיים בארץ זרה ובתעשייה הזו. אני בטוח ב-100% שאם הייתי נוסע לא הייתי שורד והייתי חוזר מיד הביתה. חוץ מזה שעוד לפני דונה (קארן), חיכיתי לפגוש את גילה (אלמגור)".

את רנה אפשר להגדיר בקלות כמולטי-טאסקר שתמיד חייב להיות בעשייה. "גם בזמן הלימודים ב"בצלאל" ולאחריהם נכנסתי לתחום ההפקות והכרתי את בטי רוקוואי. התחברנו והיא הציעה לי לעבוד אצלה. למדתי ממנה הרבה, היא הכירה לי אנשים חשובים בתעשייה ופתחה לי דלתות. יש עליה סטיגמה של המכשפה הרעה, והיא כל כך לא. היא אימהית ורוחנית.

כשסיימתי את הלימודים בעצם כבר עשיתי הרבה דברים שקשורים לעולם האופנה מכיוונים שונים- הכרתי דוגמניות, הפקתי תצוגות אופנה, למדתי עיצוב שיער ואיפור מקצועי והייתי מורה לעיצוב תסרוקות כלה וערב אצל רווית אסף. המשכתי עם ההפקות כשעברתי לסוכנות 'רוברטו' אבל באיזשהו שלב הפסקתי ליהנות מכל ההשקות, ההתערבבות עם מפורסמים ומסיבות פרטיות, רציתי שינוי. אז עברתי לתל אביב.

לעבודה שלו היום עם מיכל נגרין הגיע ממש במקרה. "שמעתי שהבת שלה, יסמין, מחפשת מעצב למותג חדש. עד שאזרתי אומץ ללכת לראיון היא כבר מצאה מישהו אחר אבל מיכל שאהבה מאוד את הבגדים שעיצבתי הציעה לי להיות המעצב שלה, ואני חושב שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. היא נותנת לך את הכלים והחופש ליצור, ויחד איתה. לדעתי בארץ לא יודעים להעריך אותה, אנשים מופתעים כשאני מספר להם שאני מעצב לה שמלות, הם חושבים שהיא עושה רק תכשיטים".

ביום שישי שעבר רנה חגג 29 שנים שסוכמו לכדי 11 דקות של מופע אומנות אופנתי שהוא בעצמו עיצב ובחר להעלות על בימת מועדון "התיאטרון" במסגרת מסיבת יום ההולדת שלו. "פניתי ליגאל ורענן, הבעלים של ליין הביג בויז, וביקשתי לחגוג יום הולדת בשילוב איזושהי הפקה. חשבתי שזו ההזדמנות להעביר סיפור חיים. יש אלמנטים בהופעה שמביעים חוויות שעברתי- הבחור שמגלח את הראש זה אני בתקופת הסרטן, שני הרקדנים שרבים ביניהם הם זיכרונות מזוגיות שלא הצליחה וקצת המלחמה הזו של למצוא את האחד. המעבר החד ל"ברולסק" זה הניצחון, האור. הסרט נתן לי השראה בבגדים ובשואו.

כשההופעה התחילה, הוא עמד בקהל, באמצע ולא הפסקתי לבכות. "ריגש אותי שיחד עם האנשים שקרובים אליי וגם הופיעו על הבמה הצלחנו לרקום דבר שאני באמת גאה בו. כל החיים שלי עברו לפניי, זו הייתה סגירת המעגל שלי עם עצמי. נורא הצחיק אותי שבזמן המופע אני בוכה כמו ילד קטן וכולם מסביבי מוחאים כפיים ואומרים 'ואו, מדהים'.

"רונית אלקבץ ונינט לבושות מצוין"

את סגנון העיצוב שלו הוא מגדיר כאוונגרד ומודה שיש לו משיכה ל"דארקנס". "בגלל זה אני אוהב את איך שרונית אלקבץ מתלבשת, שחור עם כל התחרות. גם נינט תמיד לבושה היטב. מרינה מקסימיליאן בלומין טועה בגדול אבל אי אפשר באמת להגיד שהיא טועה כי היא עושה את זה בכוונה, אז גם כשהיא טועה אני מעריך את זה, אבל הייתי שמחה להלביש אותה, לתקן".

בשנה האחרונה רנה מעצב לא מעט תלבושות ותסרוקות לדראגיסטית נונה שלאנט ומייעץ בקו האופנתי בו היא נוקטת. "אף פעם לא הייתה לי משיכה מיוחדת לעצב לדראג, אבל אני חלק מההקמה והבנייה של נונה, ורוני, שהוא הגבר שעומד מאחוריה, הוא החבר הכי טוב שלי אז זה משהו שנבנה ביחד. אם דראגיסטיות יפנו אליי וירצו שאעצב להם בגד- בכיף".

מה אתה חושב על סגנון הלבוש של דראגיסטיות בארץ היום?

אני מלביש את טלולה בונט, שהיא מלכת דראג, בבגדים של מיכל נגרין. דראג מקבל היום במה גדולה בוידיאו קליפים בין לאומיים ותצוגות אופנה. הדור החדש של הדראגיסטיות בארץ מאוד אופנתיות ומביאות אמירה חדשה שאני מאוד מתחבר אליה ואוהב. נונה שלאנט, למשל, עושה את זה בעיניי בצורה מדויקת.

היא נותנת לי יד חופשית בעיצוב והפכה למעין מוזה באוונגרד הפרטי שלי, וזה גם מוכיח את עצמו; היא הוכתרה כדראגיסטית האופנתית של השנה ב"טיים אאוט", וזה משהו שאני חלק ממנו אז אני מאוד גאה בה ובתהליך הזה. אני לא מתחבר לכל דבר שדראג לובשת אבל זה היופי, כל אחת עם הדמות שלה ומה שהיא מביאה אליה".

"אל תסתכל בשרירים, אלא במה שיש בתוכם"

ומה עם אהבה? לרנה יש מסר ברור שחשוב לו להעביר הלאה בתקווה שאולי כך הוא יצליח לשנות משהו בקהילה. "אני מאמין גדול באהבה. אין מי שלא רוצה לחזור הביתה בסוף יום ושיהיה מי שיקשיב לו או להתעורר להודעת סמס מחבקת. אבל כל החיצוניות הזו של שרירים וחדרי כושר לא מדברת אליי. אני לא רוצה שמישהו יהיה איתי בגלל שיש לי 6 קוביות בבטן. נכון שחשוב להימשך לבן זוג אבל הרבה יותר חשובה לי הפנימיות, שיהיה עם מי לדבר, שידע להקשיב ולהצחיק אותי כשרע.

נכון, כל אחד יכול להתחבר לסוג כזה או אחר של אופי ושל אנשים אבל אנחנו ממש ביקורתיים ומרשים לעצמנו יותר מידי לצחוק אחד על השני. זו קהילה מאוד שופטת. אני מאחל לכל בנאדם לעבור חוויה כלשהי שתתן לו להבין מה חשוב ומה תפל. מישהו פעם אמר לי 'אתה כזה חתיך, הייתי יוצא איתך אבל אני לא מסוגל כי אתה מסדר גבות'. עניתי לו שאני לא, פשוט מאז הסרטן שנשרו לי הגבות ככה הן צומחות. זו בדיוק הביקורתיות המוגזמת שלנו. אז פעם הייתי מתעצבן ורוצה לשנות את זה, היום זה מצחיק אותי".

>> הראל סקעת: אני רוצה להיות אבא"

>> צפו: חייל מארינס מנשק את בן זוגו

>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה