את "רגעים בזמן", תערוכה מיוחדת שנותנת כבוד להיסטוריה הישראלית הגאה, פותחת לא במקרה רינה נתן, האישה הטרנסג'נדרית והלהט"בית הראשונה בישראל שיצאה מהארון, בימים בהם המילים שהגדירו את זהותה אפילו לא היו קיימות. נתן הייתה דמות עוצמתית ומרתקת, שרבים מהערכים אשר מוצגים בתערוכה, אותה יזם ארכיון הגאווה הישראלי, מתגלמים בדמותה הייחודית.
נתן, אחת מפורצות הדרך של הקהילה הגאה בישראל, נולדה בגרמניה ב-1923 למשפחה עשירה ועלתה לישראל ב-1946, אחרי מלחמת העולם השנייה ולפני קום המדינה. היא ניסתה להשתלב בחברה הקיבוצית, אבל למרות שהייתה חרוצה הניסיון כשל, זאת משום שראשי הקיבוץ סירבו לשלב אותה הן בצריף הגברים והן בצריף הנשים. במלחמת העצמאות שירתה בצה"ל כחובשת, ולאחר השחרור ניסתה לשוב לצה"ל או לעבור כמדריכה חקלאית, אך תמיד נתקלה בקשיי התאמה.
בשנים הראשונות אחרי הקמת המדינה היא סוקרה פעמים רבות בתקשורת, אם כי היחס אליה תמיד היה מלא רחמים, בוז וזלזול, והיא הוצגה לא פעם כאדם אשר מפריע לשלוות החיים הישראלית. למרות שהציגה עצמה בשמה, כלי התקשורת הקפידו לקרוא לה בשמה הגברי ולתבל עם כינויים כמו "גבר-אישה" (מושג שרינה טבעה בעצמה, שכן המילה טרנסג'נדר עדיין לא הומצאה), "מדמואזל רינה", או "האיש שרצה להיות אישה".
לפני שההגדרות המוכרות לכולנו הומצאו, נתן אתגרה את החברה הישראלית בדרישתה הפומבית שיאפשר לה לשנות את מינה. היא סורבה פעם אחר פעם על ידי מערכת הבריאות הישראלית הארכאית, עד שהחליטה לערב גם את מערכת המשפט. הנושא הגיע להחלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז, השופט חיים כהן, והוא סירב לבקשה, אך לא משום שחשב שיש לאסור זאת עליה, אלא כי החוק לא אפשר. הוא קרא לשנות את החוק הקיים, שעבר לספר החוקים הישראלי בירושה מהמשפט הבריטי, ופסק כי נתן איננה סובלת ממחלת נפש.
נתן לא הייתה מוכנה לקבל את הסירוב והפגינה במקומות שונים בישראל, בדרישה לאשר לה לעבור את הניתוח. היא נעצרה פעם אחר פעם על ידי המשטרה על "הפרעה לסדר הציבורי", עד שלבסוף פגעה בעצמה פיזית, סירסה את עצמה בכוח, ובכך אילצה את מערכת הבריאות לבצע את הניתוח כפרוצדורה רפואית, ולא אסתטית. יש המספרים כי בהגיעה לבית החולים, חייכה ואמרה לרופאים "הפעם לא יועיל כבר שום דבר. עתה אתם חייבים לנתח אותי וליטול את האיברים המיותרים".
נתן סירבה להתפוגג מהתודעה הציבורית גם לאחר הניתוח. כדי לעורר מודעות בציבור על צורך של החברה להכיר בה ובאחרים כמוה, החליטה נתן להפגין את ניצחונה ויצאה להתהלך ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים בעירום, במה שניתן להגדיר כמצעד הגאווה הראשון בישראל (הרבה לפני שצעדו מצעדי גאווה בעולם כולו). לבסוף, נתן עזבה את ישראל באוגוסט 1985 ושבה לגרמניה, שם נישאה לגבר וחיה את חייה כפי שתמיד רצתה - כאישה.
התערוכה "100 רגעים בזמן" תוצג עד סוף החודש בספרייה למדעי החברה, ניהול וחינוך באוניברסיטת ת"א, במסגרת שיתוף פעולה של האגודה למען הלהט"ב והספרייה הלאומית, לקראת ההשקה של "ארכיון הגאווה הישראלי" התערוכה עוקבת אחר נקודות ציון בהיסטוריה הגאה של הקהילה הגאה בישראל ואחר עשייתן, מאבקיהן ונוכחותן של דמויות מפתח בקהילת הלהט"ב בציבוריות הישראלית, מזוויות שונות, ב-70 השנים האחרונות - מהמאבק לביטול האיסור על משכב זכר, דרך המאבקים והצעדים הראשונים, המפגשים המחתרת והסיקור התקשורתי בשנות ה-50, ועד הייצוג התרבותי הגאה בימינו.
הכותב הוא מתן שגב-פרנק, מנהל ארכיון הגאווה הישראלי באגודה למען הלהט"ב