במהלך חייו הקצרים למדי, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי התקבל כדמות עולמית, לא כמלחין לאומי בלבד אלא כדמות משמעותית אוניברסאלית. לאחר סיבוב ההופעות שלו באמריקה, תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת קיימברידג, הכרזה על ידי הקרנגי הול כאחד משלושת הנגנים הגדולים החיים (לצד ברהמס וסן-סנס), והילולי המבקרים כ"אדון המוזיקה המודרנית", הוא הפך לאוצר לאומי ובינלאומי. המוזיקה שלו הייתה נערצת על כל שכבות החברה. הוא נהנה מחסותו של בית המשפט הקיסרי- רוסי, שם היו לו מספר מגנים בעלי השפעה, כמו גם מחסותו האישית של הקיסר הרוסי אלכסנדר השלישי, שהעניק לו פנסיה ממשלתית נאה.

בלי קשר לנטייתו ההומוסקסואלית, שבמידה רבה כבר הייתה ידועה בציבור, לא ניתן לומר כי חייו האישיים של צ'ייקובסקי סבלו מתסכול ממושך, אלא להפך. מעורבותו הרגשית העיקרית בתקופה זו, עם אחיינו האהוב ולדימיר דייוידוב, התגלתה כמקור ליציבות ואושר רוחני. אולם לקראת סוף המאה ה-19 השמועות על ההומוסקסואליות של צ'ייקובסקי התפשטו מעבר לגבולות רוסיה, והדבר גרם לשינוי ביחס ליצירתו בתוך חוגים מוזיקליים המערביים. החלו להישמע ביקורות על יצירתו כסנטימנטלית, מופרזת ורומנטית, טעונה בחסרונות רבים ואף פתולוגית. באופן אירוני, היה זה משפטו של אוסקר ויילד משנת 1895, והתהודה העצומה שלו בעולם דובר האנגלית, שהטה את הכף בשיפוט הביקורתי לאמנותו של צ'ייקובסקי. משפט ויילד הפך לפרשת מים מרכזית בהתמצאות ובפתולוגיזציה של הומוסקסואליות. ההומוסקסואל הוגדר כעת לא על ידי מעשיו אלא על ידי דמותו, דמות שהוסמכה להיות חולה, ומכאן שהיא בהכרח זרה לדמותם של האנשים הבריאים, "הנורמליים".

מאותו הרגע החלה הקללה לרדוף את צ’ייקובסקי, "הברבור". כמעט כל מה שנכתב על יצירתו באמריקה ובביקורת בשפה האנגלית בכלל, הושפע באופן מהותי מסוגיית חייו האישיים. לעתים קרובות בחרו הביוגרפים, המבקרים וחוקרי המוזיקה להתייחס למיניותו ה"לא נורמלית", ביחס למוסר ובריאות מינית, כדי לצבוע את הפרשנות והביקורת שלהם למוזיקה שלו. בשל כך נולדה מעין דמות בדיונית לצ'ייקובסקי - דמות כהתגלמות של איזה צער רומנטי וארוטיות עכורה, שאמורה הייתה על ידי רבים להתאבד כתוצאה הגיונית מאורח חייו המיני, קריקטורה שלא מצליחה אפילו להידמות לגבר אמיתי עם חששות אמיתיים. אך לא כך בכלל.

"באמת שתהיה סיבה להשתגע לולא המוזיקה."

זה לא היה יוצא דופן באמצע המאה ה-19 לשמוע קולות וצלילים המגיעים מחדרי המגורים של משפחות מהמעמד הבינוני. המצאת הגרמופון הביאה מוזיקה לבתים שאחרת אולי לא הייתה נשמעת ממנה, אלא דרך אצבעותיהם של ילדים המתאמנים על כלי המוזיקה שלהם. ברוב המשפחות התזמור היה מקור להנאה, אבל בבית רוסי אחד היה זה די והותר. זה העניק לילד קטן בשם פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי את ההצצות הראשונות שלו לעולם ושפה, שיהפכו לקו ההצלה שלו. ערב אחד נכנסה האומנת הצרפתית, פאני דורבך, לחדר הילדים ומצאה את הילד הזעיר יושב במיטה ובוכה. "מה העניין?", היא שאלה, והתשובה שלו הפתיעה אותה. "המוזיקה הזו", הוא יילל, "המוזיקה הזו!". היא הקשיבה אך הבית היה שקט. "לא. זה כאן, זה כאן!", קרא הילד והצביע על ראשו. "זה כאן, ואני לא יכול לגרום לזה להיעלם. זה לא יעזוב אותי". וכמובן שהמוזיקה מעולם לא עזבה אותו.

הרגישות שלו לא ידעה גבולות, ולכן היה צריך להתמודד איתה בזהירות רבה. הוא היה ילד שברירי כקריסטל. למרות הופעתו המאושרת כלפי חוץ, שקט נפשי הוא דבר שצ'ייקובסקי כמעט ולא ידע, מילדותו ועד יומו האחרון. בילדותו היה מתעורר לעיתים קרובות באמצע הלילה בהתקפים היסטריים. בשנים מאוחרות יותר עצבנות זו באה לידי ביטוי בנדודי שינה ובהתעוררויות פתאומיות מאיזו טלטלה, עם תחושה של טרור בלתי הפיך. ההתקפות הקטנות האלו, שלעתים היו חוזרות ונשנות כמעט מדי לילה, הובילו אותו לשנאת חדר השינה שלעיתים נמשכה חודשים. בזמן הזה, נרדם רק בגלימתו, ישוב בכורסתו, או מתוח על הספה שלו. רבה הייתה ההפרעה למוחו.

כשהיה בן שמונה נשלח צ'ייקובסקי לבית ספר אופנתי ויוקרתי בסנט פטרסבורג. העובדה שהוא סלח אי פעם להוריו על מעשה דיקנסי זה היא כמו עדות מספקת לאופיו המלאכי. היה זה בית ספר שגרם לכל מה שתואר על ידי צ’ארלס דיקנס להיראות כמו מסיבת תה עליזה. בין כללי המשמעת היו מלקות בציבור - שישים וחמש מכות - על ידי המפקח האכזרי של הסטודנטים. לאחר שנתיים בבית הספר, צ'ייקובסקי נרשם לשיעור ההכנה בבית הספר למשפטים בסנט פטרסבורג, שם יוכשר כחוק ויטופח כעובד מדינה ממשלתי. לפני שהלכה הביתה, אמו לקחה אותו לאופרה להופעה של "החיים למען הצאר" של המלחין הרוסי הנודע גלינקה. ביקורו הראשון באופרה עם אמו האהובה היה אירוע מלווה בשמחה ובצלקת עמוקה: כשהגיע רגע הפרידה, איבד צ'ייקובסקי את כל השליטה העצמית. הוא לחץ על אמו ולא יכול היה לקרוע את עצמו ממנה. לא ליטופים, שום הבטחות לחזרה מהירה לא היו יכולים להשפיע. היה צורך לנקוט בכוח, הוא אחז בכל מה שהצליח, לא מוכן לשחרר אותה. לבסוף הצליחו להפרידם. היא התיישבה עם חברותיה בכרכרה, הסוסים התחילו לדהור, ואז, כשהוא אוסף את שארית כוחותיו, הילד התנתק וברח אחרי הכרכרה בקריאה מטורפת של ייאוש. אותו ייאוש וטירוף שחווה למראה הסוסים הדוהרים, סוחפים את כל היקר לו, לעולם לא עזב אותו.

כשהאומנת האהובה עליו נעלמה גם כן, ועם אמו שנמצאת כעת מחוץ להישג ידו אלא באמצעות התכתבויות, צ'ייקובסקי חש אבוד בלב ים. יותר ויותר החל לסבול מתנודות במצב הרוח הפרוע, ומאורעות רגילים ביותר הביאו אותו עד דמעות. הוא מצא איזשהו פורקן, וקצת יציבות, במוזיקה כמובן ובעיקר מנגינת הפסנתר: באומץ, עם ניצוץ, אם כי הנגינה שלו הייתה גסה במקצת - חסרה חום ועומק תחושה - הוא חשש מסנטימנטליות כמו ממגיפה, וכתוצאה מכך לא אהב את נגינת הפסנתר המבעירה אמוציות יתר על המידה. התחושה המוזיקלית שבתוכו נשלטה על ידי צניעות מסוימת, ומתוך פחד מפני וולגריות הוא יכול היה להגיע לקיצוניות ההפוכה. המשבר הגדול ביותר בשנים אלה הגיע ממות אמו ממחלת הכולרה בשנת 1854, צ'ייקובסקי בן 14 בלבד. לאחר מותה, את נחמתו היחידה צ'ייקובסקי מצא במוזיקה, ואולי, באופן לא מפתיע, בתקופה זו החל לראשונה להלחין ברצינות.

שבועיים אחרי החתונה - ניסיון התאבדות

הברכה המוזיקלית של צ'ייקובסקי התבהרה יותר עם כל שנה שחלפה, אבל טרם התגלתה האפשרות לקריירה במוזיקה, וכך חלפו תשע שנים בהן נשאר צ'ייקובסקי בבית הספר למשפטים, בעקבות הדרך שסללו לו הוריו. הוא החל לעבוד כפקיד ממשלתי, אך בגיל 21 נרשם ללימודים בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג והתפטר. בהמשך התמנה כמורה בקונסרבטוריון של מוסקבה, שם נשאר 12 שנים. קצב ההלחנה שלו היה מסחרר, וידו ואוזנו חלשו על סגנונות מוזיקליים רבים: הסימפוניה, הפואמה והאופרה. יצירות המופת שלו כוללות את הבלט אגם הברבורים, רומאו ויוליה, היפהפייה הנרדמת, מפצח האגוזים, האופרה יוג'ין אונגין, כמו גם שש סימפוניות וארבעה קונצ’רטים. למרות שהיה מלחין רוסי, סגנונו הושפע גם מהמוזיקה הצרפתית, האיטלקית וגרמנית. הוא הצליח לחבר בין הלאומי-הרוסי לאוניברסאלי בעזרת סגנון מוזיקלי סובייקטיבי ומלא ברגש. יצירותיו מבוצעות לעיתים תכופות בבתי אופרות וקונצרטים ברחבי העולם. המטען הרגשי שבמוזיקה עצום, כמו באישיותו.

בשנת 1887 נישא לתלמידתו, ככל הנראה לחפות על היותו הומו. כשבועיים לאחר החתונה ניסה צ'ייקובסקי להתאבד, לקפוץ למימיו הקפואים של הנהר הארוך ביותר באירופה, הוולגה שבמוסקבה. צ’ייקובסקי נותר בחיים, אך נפרד מאשתו.

בשנים שלאחר מכן הרבה צ'ייקובסקי להופיע ברחבי אירופה כמנצח על יצירותיו. ממכתביו הרבים מתנגנות מילים רכות ומלאות תשוקה, המתארות בפירוט גולמי את הרגשות העוצמתיים שמרגיש אחד המלחינים האהובים בעולם. בכמה מכתבים מתגלים רצונותיו המיניים, ומושאי הרצונות המיניים הללו היו גברים אחרים. מכתבים אלו נמחקו וצונזרו על ידי הרוסים, ועד היום הם נושא לדיון ציבורי סוער ומכוער ברוסיה ה"פוטיניאנית". הטאבו המרכזי בחייו של צ'ייקובסקי היה ההומוסקסואליות שלו - נושא שנאסר עליו דיון ציבורי כמעט מאה שנה. בעיני הרשויות הרוסיות לא היה ניתן להעלות על הדעת כי האוצר הלאומי היה הומו.

"איתו אני מאוהב מתמיד", "אלוהים אדירים, איזה יצור מלאכי ואיך אני משתוקק להיות העבד שלו, המשחק שלו, הרכוש שלו!", "נוער של יופי מהמם", "אחרי ההליכה הצעתי לו קצת כסף, והוא סירב. הוא עושה את זה למען אהבת האמנות ומעריץ גברים עם זקן": צ'ייקובסקי השאיר יותר מ-5,000 מכתבים. כתביו מציעים לקורא סיור אישי ברובע הפרטי שלו, לאזור הכי לא פורמאלי ואינטימי שלו. בהתחשב במצבה העגום של הפוליטיקה התרבותית ברוסיה והתעמולה האנטי-הומואית שלה, אין שום ערובה לכך שהדלת המאפשרת הצצה לכתביו של צ'ייקובסקי תישאר פתוחה עוד זמן רב.

סיבת המוות: תעלומה

היה זה לילה קר, רטוב, נובמבר בסנט פטרסבורג. בשעה15:15 הגיעה ההודעה: המלחין פיוטר צ'ייקובסקי מת. הרופא המטפל אמר כי כולרה היא סיבת המוות, מגפה שהשתוללה באירופה במהלך המאה ה-19. הצאר אלכסנדר השלישי היה בין הראשונים שהביעו את תנחומיו, וצ'ייקובסקי כובד בהלוויה ממלכתית זמן קצר לאחר מכן. אך השמועות השתוללו והשערות זלגו באשר לנסיבות מותו של המלחין, שלא הגיע אפילו ליום הולדתו ה-54. אמרו כי הוא חושש מהגילוי הציבורי של ההומוסקסואליות שלו, ובכך בחר להתאבד על רקע שערורייה חברתית. אחרים אמרו כי ענה לפקודת הצאר ושתה מכוס נגועה בחיידק כולרה, כעונש על קיום יחסים הומוארוטיים עם בן משפחת הצאר. שמועות נוספות על הרעלה הסתובבו ברחבות העיר הקיסרית וברחבי אירופה כולה. והשמועות שטות להן עד היום: ספקולציות מתמשכות אודות רצח והתאבדות, או חולשה פיזית מאינספור הופעות שגרמו למותו של המלחין.

מנהלת מוזיאון צ'ייקובסקי בקלין, פולידה וויידמן, אמרה: "בימינו, כשאני קוראת ושומעת שההומוסקסואליות של צ'ייקובסקי הייתה פיקציה שהומצאה על ידי חוקרים לא-פטריוטים, אני יכולה רק לצחוק. הכחשת ההומוסקסואליות שלו היא אבסורדית". צריך רק לקרוא את מכתבי המלחין או את רישומי היומן, בהם דיווח בפתיחות על חייו האינטימיים, על תשוקותיו ואכזבותיו. בשנותיו המאוחרות יותר צ'ייקובסקי היה פתוח לגבי ההומוסקסואליות שלו. חוקרים פוסלים כי המלחין נרדף בגלל העדפותיו המיניות, מכיוון שהדרגים הגבוהים בחברה הרוסית היו סובלניים למדי כלפי הומואים. ככל הנראה, הייתה אז סובלנות גדולה יותר מאשר עכשיו ברוסיה. גם החברה השמרנית בכללותה וגם המדינה מביעים הסתייגות ופחד בנושא ההומוסקסואליות של המלחין המפורסם ביותר בארצם.

אפילו הנשיא ולדימיר פוטין עורר את הנושא בראיון טלוויזיוני: "אנשים אומרים שצ'ייקובסקי היה הומו, אבל אנחנו לא אוהבים אותו בגלל זה". ואז נפתח קמפיין עיתונאים להגנת המוניטין של המלחין. אמהות מודאגות שאלו במשרד הכרטיסים אם "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי מתאים לילדים. מימון המדינה לסרט על צ'ייקובסקי נשלל אף הוא, למרות שבמאי הקולנוע ומנהל התיאטרון הרוסי דמות פולחן הקהילה הגאה, קיריל סרברניקוב, טען שוב ושוב כי סרטו על המלחין לא "יסופר מנקודת מבט של חדר המיטות".

בירור אישיותו של כל אמן גדול הוא הכרחי, אם ברצוננו להעמיק ולהעשיר את הערכתנו והבנתנו את הישגיו. הבירור מאפשר להגיב בצורה מורכבת ועוצמתית יותר לנושאים הרגשיים והפסיכולוגיים הכרוכים בתהליך היצירה והרזולוציה האמנותית שלהם. צ'ייקובסקי, געגועיו הפנימיים, שאיננו יכולים להבין במלואם בלי לחקור את מציאות חייו, השפיעו על העוצמה הרגשית המדהימה והמוזרה של המוזיקה שלו. בסופו של דבר, סקרנות טהורה מאפשרת לנו לבחון מחדש את כל מערך הקלישאות אודות צ'ייקובסקי, ואולי אפילו את מעמדו בפנתיאון התרבותי, וגם את הרלוונטיות של יצירתו לסוגיות התרבותיות, החברתיות והרוחניות של ימינו.

>> עוד במדור "המתרוממים": הבשורה על פי פאזוליני