>> הצטרפו לקבוצה של גאווה בפייסבוק
בכל זאת, מדובר בטור קבוע שמלהג קצת על מוזיקה והחיים כך שלא בדיוק אפשר לשנות סטטוס בפייס לאדיר רון איז אין א ריליישנשיפ ווית mako גאווה. "אני לא רואה הבדל", הוא חותך אותי כהרגלו בקודש "בעיני לעשות את אותו הדבר במשך חצי שנה זה מתיש לגמרי וזה לא משנה אם זה שהתחייבת לעשות את אותו ישבן או שפרסמת פלייליסטים ואת ההגיגים התל אביבים בשקל שלך".
החצי השנה המסעירה בחיי
אני משתתק ופתאום מוצא את עצמי חוזר אחורה את החצי שנה הזו. כשהטור הראשון פורסם, הייתי בזוגיות יציבה עם האמריקאי שלי, דירת שותפים עם החבר הכי טוב ותפקיד סלול שהמתין לי בארצות הברית והבטיח לי לשכוח מהלחות התל אביבית אחת ולתמיד. והנה, פאסט פורוורד לשישה חודשים אחרי והכל התחלף והשתנה בצורה דרסטית.
"בקיצור, לדעתי מיצית לגמרי והגיע הזמן להמשיך הלאה", הוא מסכם ואני מהנהן. בעיר שרצה בקצב שבו הבנזוג של היום הוא החבר הכי טוב של אתמול הוא הצ'ילבה של מחר, הדבר הכי יציב בחיים תל אביבים ממוצעים הוא שהכל באמת ממש זמני.
"שגרה זה מוות", נ' מתמצת את הדיון שלי ושל א' למשפט קצר בעוד שבת בבוקר מפוצצת שבה הוא נמרח לי על הספה בין המסיבה לאפטר שאחרי. "לדעתי, במקום לחגוג שהטור הזה שלך רץ כל כך הרבה זמן, עדיף שתחתוך אותו ותתקדם לדברים חדשים יותר".
מול הקביעה הכל כך מוחלטת הזו, אין לי שום דבר חכם להגיד. יתכן שבמקבילה הסטרייטית מחפשים את היציבות המובטחת שמסתתרת מאחורי השגרה אבל נ' צודק – אצלי ואצל רוב ההומואים שאני מכיר המילה הזו מעוררת אימה וזיעה קרה. הכי קל להאשים את העיר ללא הפסקה שלנו שחינכה אותנו לחדש כל הזמן אבל זה בולשיט גמור.
אם פעם היה לי דימוי רומנטי שבחורים כמו נ' מגיעים לעיר כמו נסיכות תמימות של דיסני ומקץ עשר שנים הופכים לאדרנלין ג'אנקיז שמשתעממים אפילו באורגיות ברבק על גגות ברוטשילד, דווקא בני העשרים החדשים שבקושי הגיעו לעיר מוכיחים ללא כל ספק שזה משהו שזורם אצלנו בגנים הוורודים.
מה רע בעוד מסיבה?
בוא נגיד שכשבחור בן עשרים מאטרף מבקש לעשות סקס בלי קונדום כי "זה חלק מהריגוש מבחינתי" אז הדור החדש הזה כנראה לגמרי הלך לאקסטרים עם האנטי שגרתיות שלו. כשאני הייתי בגילם ורק לפני שמונה שנים ההימור הכי משמעותי שזרמתי איתו בסקס ראשון היה ללכת למיטה ישר אחרי שהוא אכל מוזס.
אבל רגע לפני שאני מנצל את ציון החצי שנה היציבה שלי עם mako לפרידה סוחטת דמעות כמו שנ' וא' דוחפים אותי לעשות ולנאום תוכחה על גייז עקומים שהכל משעמם אותם תוך רגע ושלא מסוגלים להתחייב לכלום, עולה לי פתאום מחשבה רדיקלית בראש. אולי הגיע הזמן להיפטר מצקצוק הלשון הקולקטיבי סביב קהילה שהתמכרה לניסיון הלא פוסק לחדש את עצמה לדעת ורודפת אחרי כל מה שצעיר, מרענן ולא שגרתי?
בכלל, יש משהו יותר שגרתי ומשעמם מלכתוב שוב פעם כמה המנוע הפנימי שלנו דפוק כי הוא מעדיף את המסיבה הנוצצת והילד הבתולי והחדש שהגיע לעיר במקום לעשות כפיות בכל לילה עם אותו בחור מוכר?
לפני כמה שבועות ראיינתי במדור את שמעון שירזי ותומאס שמש שנשבר להם הזין מלהתנצל על הרצון שלהם להיות גם בגילם "ילדים נצחיים שממשיכים לבעוט ולחגוג" ובזו לאותה שגרה סטרייטית שלכאורה מגיעה לפואנטה מסויימת אבל לרוב נראה שכל מטרתה היא לשמור על יציבות למען היציבות.
עם כל הכבוד לאנסטסיה ודומיה, לא זכור לי שבעלי הזוגיות של השלושים שנה עם השבעה ילדים מקבלים בסוף פרס יותר שווה מאלה שנהנו לקפץ בין מערכות יחסים וקידשו את הרצון העז להרגיש את המשהו אקסטרה הזה בכל רגע בחיים במלוא עוצמתו – למיטב ידיעתי אין שעון זהב שמקבלים מהמדינה בחתונת הכסף ובטח אין פנסיה רגשית מובטחת אם הצלחתם להחזיק בזוגיות עד גיל שישים.
אז למרות הנטיה המרוקאית שלי לחגוג בצהלולים את העובדה שהגעתי לחצי שנה במשהו (אם לא זוגיות אז לפחות טור קבוע), פתאום בא לי לנסות גישה חדשה שתתעלם מהמספרים העגולים שלכאורה מתבקש לציין ותאמץ את הזמניות המובנית שקיימת בשעון הביולוגי-ההומואי שלי. אני כאן כי נחמד לי לכתוב ואתם כאן כי נחמד לכם לקרוא ולא ממש משנה כמה זמן עבר. יכול להיות שמחר זה ישתנה ויכול להיות שבעוד עשרים שנה ויודעים מה – זה כנראה יהיה ממש בסדר.
DJ Adir Ron - Mixer @ Mako 6 Months Anniversary, June 2012
אם ברובד האישי הורגש עומס כבד מאז הטור הראשון, זה מחוויר לעומת אוסף הגאונים שעבר ברובד המוזיקלי במדור: אפרוג'אק, אביצ'י, עופר ניסים, טייסטו, קאלווין האריס, אמילי סאנדה, אסקוויר, דייוויד גוואטה, ריאהב, טום נובי הפריימייסונס ואפילו ג'ניפר לופז שהצליחה בכוח להידחף לטור עקב הנטייה התאילנדית לנגן אותה בכל חור.
ה"מיקסר" בפרט ומוזיקת האוס בכלל נולדה כדי לייצר פס קול מוזיקלי שנחתם עם רצף זכרונות, תמונות ותקופות שונות בחיים ובקלאב. דווקא בגלל זה, הפלייליסט של השבוע דווקא לא יתמקד בכוכבים המוזיקלים של השבוע אלא מסכם את היומן מסע המוזיקלי הזה בסט מיוחד שהוקלט במיוחד לטובת גולשי "mako גאווה" וקוראי ה"מיקסר".
הסט מכיל את הטראקים והיוצרים הנבחרים של החצי שנה האחרונה בחמישים דקות מרוכזות שיעיפו אתכם באוויר והוא בעיקר מוקדש לקוראים הנאמנים שטורחים לשאול אותי בכל שבוע מאיפה להוריד את השירים שבטור (אנשים, איטס קולד "דה אינטרנט"). אז הפעם אם ממש אהבתם – תוכלו להוריד כאן.