"החטא" נקראת באנגלית "It's a Sin", על שם השיר של להקת הפט שופ בויז שיצא בשנת 1987. מבחינה תקופתית, זאת בחירה הגיונית, משום שהמיני-סדרה הבריטית החדשה, שזמינה החל מאתמול (רביעי) ב-VOD של yes (ותשודר החל מה-7.3 בימי א', 21:45, ב-yes דרמה), מתפרשת על פני רוב שנות השמונים (עם גיחה קצרה לקראת הסוף לשנות התשעים), ומשלבת בתוכה להיטי פופ רבים מאותה תקופה.
אבל אחרי שצפיתי בכל חמשת הפרקים והאזנתי קצת יותר בריכוז לשיר, הבנתי שלא לחינם שניהם חולקים את אותו השם. מדובר בשיר כל כך עצוב עם מילים כל כך קשות, ובכל זאת קשה שלא לרקוד לצליליו. כזאת בדיוק היא "החטא" – סדרה מדכאת לחלוטין, שאי אפשר שלא להתמכר אליה ולסיים אותה בבינג'.
הסיפור המרכזי פשוט ומוכר, ואת הווריאציות השונות שלו שמענו לא מעט במהלך השנים: שלושה גייז צעירים בורחים מהפריפריה בה הם חיים אל העיר הגדולה, במקרה שלהם מדובר בלונדון. אחד, ריצ'י (אולי אלכסנדר), מגיע ממשפחה בורגנית שמרנית ושואף להיות שחקן מפורסם. השני, רוסקו (אומארי דאגלס), מגיע ממשפחה ניגרית דתית וחולם להתעשר, והשלישי, קולין (קאלום סקוט האוולס), פשוט רוצה למצוא עבודה טובה ולחיות חיים יציבים ושקטים. עד סוף הפרק הראשון, שלושתם כבר חולקים דירה עם חברתם, ג'יל (לידיה ווסט).
אבל לרוע מזלם, הם חיים בשנות השמונים, על כל המשתמע מכך: תסרוקות נפוחות ומוגזמות, כריות כתפיים, מרופדות, חותלות, מוזיקה נפלאה (ושאף אחד לא יגיד אחרת!), וגם אחת המגפות הכי קשות של המאה ה-20, שהכתה ללא רחמים בצעירים וצעירות בערים גדולות ברחבי העולם, ואף אחד לא יודע איך לטפל בהם. בגלל שחלק ניכר מהקורבנות שלה היו גברים הומואים, גם נראה שלאף אחד לא אכפת מספיק כדי לנסות.
במשך חמישה פרקים אנחנו מתלווים אליהם, כשברקע מחלה מאיימת ומסתורית. את השם המפורש "איידס" נשמע רק בפרק השני, ולאורך הסדרה חלקם ידבקו וחלקם ינצלו ממנה בנס, אבל כולם יפגעו ממנה בצורה כזו או אחרת. וזה כואב. יוצר הסדרה, ראסל טי דיוויס (שחקק כבר את שמו בדברי הימים של הטלוויזיה הלהט"בית עם הסדרה "קוויר בעיר"), מנצל את מדיום המיני-סדרה בצורה מבריקה ובונה הזדהות עם דמויות מסוימות, רק כדי להכאיב לצופה כשהמחלה תכה בהם. וזה מרגיש כאילו אתם שם, מחזיקים להם את היד כשהם על מיטת בית החולים, מתפללים שבסוף הכל יהיה בסדר.
מצטיינת בסקס אותנטי ובוטה
"החטא" מצליחה לעורר מעורבות רגשית גבוהה אצל הצופה בגלל שהיוצרים השכילו להבין משהו שרבים אחרים לא: זה לא מספיק שיצירה תעסוק בנושא "חשוב" כדי למשוך עניין. העשייה חשובה בדיוק כמו המהות, ולפני ש"החטא" היא שיעור חשוב בהיסטוריה, היא פשוט טלוויזיה טובה. התסריט חד, המשחק מצוין והבימוי חכם. היא נראית נהדר ומשחזרת בצורה יפהפייה את שנות השמונים עד לפרטים הקטנים ביותר - החל מהמכוניות, דרך המועדונים ועד לחדרים המלוכלכים בהם שיכנו את חולי האיידס בראשית ימי המגפה.
דבר נוסף בו "החטא" מצטיינת לעומת סדרות אחרת היא הדרך האותנטית והמציאותית בה היא מציגה סקס הומואי. סצנות הסקס בה הן כל כך בוטות, סקסיות ואמיתיות, עד כדי כך שאחת מסצנות השלישייה המופיעות בה נאלצה לעבור צנזורה (לאכזבת היוצרים). למעשה, אחד הרגעים הכי מרשימים בסדרה הוא סצנת סקס לוהטת שנפסקת רגע לפני החדירה, רק בגלל שאחד המשתתפים בה לא התנקה כמו שצריך. זאת כנות שלא רואים במיינסטרים, לא באופן כללי ולא כשזה נוגע לקהילה הגאה.
מלבד הופעות אורח של שחקנים גאים מוכרים כמו ניל פטריק האריס (במבטא בריטי שנוי במחלוקת) וסטיבן פריי, צוות השחקנים של הסדרה יחסית אנונימי. השחקן המוכר היחיד הוא אולי אלכסנדר, המגלם את ריצ'י ומוכר יותר בתור סולן להקת "Years and Years". מצד אחד, הוא מעורר הזדהות ואמפתיה, ומצד שני, מפגין אדישות מסוכנת למגיפה. לאורך כל הסדרה הוא עושה דברים כמעט בלתי נסלחים לחלק מהדמויות, וכמו כל אנטי-גיבור, הקורבן הגדול ביותר שלו הוא עצמו. הוא גורם לך לרצות להעיף לו אחת לפנים, אבל גם לתת לו חיבוק מיד לאחר מכן. באתגר הזה אלכסנדר עומד בהצלחה והוא מספק לא מעט רגעים מרשימים.
לצידו של אלכסנדר מופיעים שני שחקנים מוכשרים לא פחות. השחקן הצעיר קאלום סקוט האוולס, המגלם את דמותו של קולין, הבחור הביישן והמופנם, והוא גם אחראי לתמונות הזכורות והקשות יותר בסדרה, בהן זה מרגיש שהוא מושיט את ידו מבעד למסך והולם בלב של הצופה עם פטיש של שניצלים.
ההישג של לידיה ווסט, המגלמת את ג'יל, מרשים לא פחות. ג'יל היא הדמות הכי מרגשת בסדרה, אבל גם השטחית מכולם. על המסך אין מספיק דמויות שמהותן היא הדאגה והעזרה לזולת כמו ג'יל, המתפקדת כמלאך השומר של הומואי לונדון החולים שמנסה לעזור איפה ואיך שהיא רק יכולה כדי להיאבק במגפה. הליהוק של ווסט הוא הצלחה, משום שהיא הצליחה להזריק לדמות בנאלית כמויות בלתי נדלות של אופי ואנושיות, ובכך, הצליחה להפוך את הדמות מתקלה תסריטאית ללב הפועם של הסדרה.
בכל טוב יש קצת רע
"החטא" סוחפת, מרגשת ועשויה היטב, אם כי קיים ספק במידת האפקטיביות שלה מבחינה היסטורית. סיפורים על מגפת האיידס בשנות השמונים יש בשפע, אבל בקושי קיימים סיפורים העוסקים בהתקדמות המסחררת בטיפול בה או על הבריאות מעוררת ההשראה בה חיים נשאי הנגיף כיום.
אפשר לומר שככל ש"החטא" יעילה בתיאור התפשטות המגפה (בעקבותיה דווח על עלייה חדה בשיעור הבדיקות למחלות מין ו-HIV ברחבי העולם), אבל במקביל היא עשויה להזיק בהנצחת האתוס של ההומו-שגוסס-מאיידס, אותו פמפמו במשך שנים ביצירות כמו "פילדלפיה".
חשוב להזכיר ולהדגיש שמודעות מינית ומין בטוח חשובים מאין כמוהם, אבל בניגוד לשנות השמונים ולמה שנאמר ב"החטא", אבחנה חיובית ב-HIV כבר מזמן אינה "גזר דין מוות". למעשה, נתנאל הול, אחד משחקני הסדרה, אובחן בגיל 16 כחיובי ל-HIV ומקיים כיום אורח חיים בריא כאחד האדם – מספיק בריא כדי לגלם בסדרה דמות מרכזית וחשובה בעלילה.
אחרי ארבעה פרקים גדולים וסוחפים, הפרק החמישי והאחרון יכול להשאיר את הצופה עם טעם של החמצה. הוא עצמו מכיל כמה רגעים שהם בבחינת אגרוף בבטן, אבל נדמה כי הסיכום לסאגה בת חמש השעות היה חפוז מדי ולא כל קווי העלילה נחתמו בצורה מספקת. דמותו של רוסקו, למשל, אותה שיחק בכישרון רב אומארי דאגלס, קיבלה בפרק הסיום זמן מסך מועט כל כך, שזה גרם לדמותו להיראות יותר כמו עלה תאנה צבעוני ופחות כמו דמות עם רצונות ומטרות משלה.
כמעט בלתי אפשרי להיות גם גדול וגם מושלם. ו"החטא" בחרה ללכת להיות גדולה. בגלל העיצוב, הכתיבה, המשחק, הבימוי, אבל אולי גם בגלל שהדמויות בה זוכרות את מה שהקהילה שלנו יודעת כבר שנים - תיקון העולם היעיל ביותר נעשה בעזרת צחוק ולא דמעות. גם, ובמיוחד, כשקשה.
אולי זאת הסיבה שכמו כל שיר טוב מהאייטיז, למרות שהתוכן כואב, הקצב והביט מקפיצים מספיק כדי שנוכל להמשיך לרקוד ולראות פרק אחר פרק. "החטא" היא סדרה נפלאה, מענגת וכואבת במיוחד, והיא לא מומלצת רק למי שמעוניין בשיעור היסטוריה יעיל, אלא גם למי שפשוט מחפש סדרה טובה להתמכר אליה.