למה שגבר סטרייט ירצה להעמיד פנים שהוא גיי? למה גבר המשתייך לקבוצת הרוב, בעלת זכויות היתר, ירצה לחקות מישהו שהוא חלק מקבוצת מיעוט, שאפילו הזהות שלה ("הומו!", "מתרומם!", "מתעלס בעכוז!") עדיין נחשבת לעלבון בעיני מאות מיליוני בני-אדם בעולם בלתי-סובלני וחשוך למדי? למה שגבר, הנחשב גברי בעיניים סטרייטיות, ירצה להיחשב נשי, בעוד שאלה הנחשדים ככאלה עדיין סובלים מהטרדות, השפלות ועלבונות יומיומיים?
אלא שבתרבות הישראלית יש הרבה מקרים בהם שחקנים סטרייטים מגלמים דמויות גייז, ועושים את זה בצורה משפילה למדי. בפרק של תוכנית הסאטירה "מצב האומה" ז"ל ששודר לפני פחות מעשור, גורי אלפי כיכב בקטע המוסיקלי השנוי במחלוקת "האם זה עושה אותי גיי?", שעדיין זמין לצפייה ברשת. לפני שהחל בביצוע השיר, הוא דיבר על היציאה מהארון של הראל סקעת, כמה חודשים אחרי שייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון שנערכה אז בנורבגיה. אחרי שאלפי, לבוש בטוקסידו, הפגין ידע מפתיע בתולדות תחרות הזמר האירופית, חברי הפאנל הביטו בו בחשד. "זה לא אומר שום דבר", אלפי לחש, ואילו ליאור שליין ענה בטון מרושע: "זה אומר קצת".
אלפי נהייה מצוברח, קם בדמעות ממקומו וזינק אל מרכז הבמה. אורנה בנאי, חברת הפאנל הלסבית, זעקה בנימה אירונית "וואו! הוא באמת נעלב!", ואז החל אלפי לבצע באופן מלודרמטי שיר בו הוא מעמיד פנים שהוא גבר נשוי שאוהב לצאת לקניות עם אשתו, ללבוש סוודרים אופנתיים, להקפיד על דיאטה, להתאמן בחריצות במועדון הכושר ולשרוק נעימות של מחזות זמר. הקהל באולפן שאג מצחוק בכל פעם שאלפי שרק מנגינה עליזה ותהה, "האם זה עושה אותי גיי?". 
בקול נשי מתבכיין, אלפי מציג את הגיבור ההומו, שנשוי לאישה, כסיסי ילדותי שאוסף מפיות צבעוניות ופורץ בדמעות בסרט "'טיטניק"' בגלל התלבושות הגרועות של ליאונרדו דיקפריו. הוא אף מאפיין את הבחור ככזה המציית לאמא שתלטנית וככזה שמחשיב עצמו רגיש, רומנטי וסימפטי. ואז, אותו בחור מתוודה על מפגש מיני דיסקרטי עם גבר זר בחדר מלון, במהלכו תחב הגבר דילדו ירוק לעכוזו בעודו יושב על פניו. אלפי תהה, "האם זה עושה אותי גיי?" כשהוא רוקד באופן תיאטרלי בנוסח המיוזיקלס של ברודוויי.
בדרכו המכפישה הוולגרית, השיר של אלפי ערך קשר ישיר בין הומואיוּת, נשיות, חוסר-בגרות, אובססיביות, הפקרות, נחדרוּת, סטייה, ניאוף ואף זיוף. הגבר הסטרייט הופיע שם כהומו לא כדי להעביר מסר, אלא כדי לשעשע את הקהל הסטרייטי שלו. ההופעה הזו שיקפה את מה שסטרייטים רבים עדיין חושבים על הומואים בתרבות הומופובית, בה המגדר (גבריות) והמיניות (סטרייטיוּת) נתפסות כחלקים בלתי-נפרדים של "גבריות נכונה".
זו לא הייתה הפעם היחידה בה אלפי לעג בדרכו הייחודית להומואים. בספיישל הסילבסטר של התוכנית "היום בלילה" שחזר ביחד עם אנחל בונני את הסצינה המפורסמת מתוך הסרט "רוח רפאים", בה שתי הדמויות מרדדות יחדיו חימר בתשוקה. בגרסה של אלפי ובונני, המפגש היה מביך ועמוס בסלידה מפני מגע בין שני גברים. 
לפי צורת החשיבה העקומה של הקטע המוסיקלי הזה, זה בסדר להיות הומו כל עוד ההומו נחות. "הלקוחות" הסטרייטים של הקטע המוזיקלי נהנו מהליצן הבכיין המתוודה על חייו וחטאיו. הם לא צחקו בגלל שגבר הומו אמיתי שר ורקד מולם, אלא כי ידעו שאלפי הוא סטרייט שמעמיד פנים והבינו שהדמות ההומואית מתוארת באופן תיאטרלי משפיל למדי. הם צחקו כי המסכה ההומואית הסטריאוטיפית של אלפי מאשרת-מחדש את אמונותיהם ההומופוביות. לכן השיר "האם זה עושה אותי גיי?" מעולם לא ניסה לערער או לאתגר את הסטריאוטיפ, וממילא לא התכוון למגר את מפלצת השנאה, אלא רק להשביע את הרעב שלה לרגע אחד.
באופן בולט, אלפי היה ועודנו גבר "קומפקטי", רזה, נמוך ובעל פנים תמימות. קשה להאמין שאי פעם ילהקו אותו לתפקיד של פושע אכזרי, שוטר אלים, בורר בעולם התחתון או רוצח-סדרתי חסר-מנוח. הוא בהחלט לא מאצ'ו. למרות שלעיתים הוא מתייחס בהומור-עצמי לגבריות הנשית מעט שלו, הוא ידוע כאמן סטרייט, נשוי לאישה ואב לילדים במסגרת משפחה גרעינית מסורתית. למרות שאלפי נראה משכנע מאוד בתור בחור נשי ביותר, הקהל צחק יחד איתו בעודו מכפיש בהנאה גלויה גברים הומואים. הצופים הסטרייטים הזדהו לכאורה עם האופן הגס שבו אלפי הציג הומואיות מופקרת, בלתי-ישרה ומצועצעת כ"אמיתית".
אני יוצא מנקודת הנחה, שהיכן שקיים עוול, עלינו להיאבק בו, ולא לשתף איתו פעולה. לכן, צופים הומואים שמתעקשים כי נהנו מהקטע המוזיקלי הזה הם בעיני כמעט משת"פים עם תעמולת שנאה שמתחפשת בעורמה לבידור בלתי-מזיק. עם זאת, בעבר העלתה מלכת הדראג ציונה פטריוט גרסה חתרנית משלה לקטע, אלא שבמקרה שלה היא לא לועגת להומואים, אלא לטיפשותם של ההומופובים הבטוחים כל כך בזכריותם, אם כי יש מי שבכל זאת יפרשו זאת כהומופוביה עצמית.
קיימים הבדלים רבים בין גזענות והומופוביה, אך שתיהן מתבססות על דעות קדומות, שנאה עיוורת, אפליה, נידוי ורדיפות אלימות. ההתחזות של דמויות סטרייטיות לגייז על המסך – מצב שבו קבוצת-הרוב החזקה מתחזה לקבוצת-המיעוט שהיא עצמה מדכאת – דומה במידת-מה למופעי ה"בלאקפייס" הידועים לשמצה באמריקה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
באותם מופעים שחקנים לבנים מרחו על פניהם צבע שחור וגילמו תפקידים של אנשים שחורים באופן מעליב ומשפיל. רק לאחרונה התנצל הדוגמן ברק שמיר, אחרי שצבע את פניו וגופו שחור כמחווה לשחקן ה-NBA המנוח קובי בריאנט. במקרה של "האם זה עושה אותי גיי", הביזוי הוא על רקע מיני ולא על רקע גזעי או עדתי, וממחיש בעיקר חרדות של סטרייט בדיוני, שנראה מזדעזע או משתעשע ברעיון שגיי ישכב איתו.
בניגוד לקטע המוזיקלי של אלפי ב"מצב האומה", חלק מסרטי הקולנוע ותוכניות הטלוויזיה המציגים סטרייטים המתחזים לגייז מצליחים להפתיע. לעתים המסכה ה"הומואית" היא הזדמנות עבור מעמידי הפנים לחוות רגעים של גילוי עצמי, אם כי רק עד גבול מסוים. כמו ההתנסויות המיניות הכיפיות של הבלש הסטרייט סטיב (אל פאצ'ינו) עם גברים, בעת התחזותו לגיי חובב בגדי-עור המנסה ללכוד רוצח סדרתי הומו בסרט "קרוזינג"; מעצב-האופנה המקסיקני אבריסטו, המתחזה לגיי ומתאהב עד כלות בעובד יפה-התואר שלו בסרט "מאצ'ו"; וצמד חברים ארגנטינאים המתחזים לגייז, כדי להחזיר אליהם אהובות שנטשו אותם, אך מתאהבים בהדרגה זה בזה בסרט "תכנית מגירה".
כפי שטוען פרדי מרקיורי בגרסת הכיסוי הנפלאה שלו ל"המתחזה הגדול" של להקת ה"פּלאטרז": "אמיתית מדי היא ההרגשה של ההתחזות, אמיתית מדי כאשר מישהו מרגיש מה שלבו אינו יכול להסתיר".
ד"ר גלעד פדבה הוא מרצה ללימודי גברים בתכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע NCJW באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "עור סטרייטי, מסכות גאות והתחזות לגייז על המסך" ("Straight Skin, Gay Masks and Pretending to Be Gay on Screen") הופיע באחרונה בהוצאת ראוטלדג'