כששואלים אותי מה התחביבים שלי, אז אני תמיד צוחקת ואומרת ספורט, ריקוד ושינה. הזמן שאני משתדלת לפנות לשינה בהחלט הופך אותה לסוג של תחביב, ולפעמים אני מוצאת שלישון זה משהו שאשים בעדיפות ראשונה על פני הרבה דברים אחרים. כנראה שיש לזה קשר לאורח החיים שלי שבו רוב ההופעות הן בלילות, ולזמרים, כידוע, חשוב לשמור על הקול ועל האנרגיות, על אחת כמה וכמה כשמופיעים מול אלפי אנשים שרק מחכים שתלהיבי אותם בלילה הסוער, עם המוזיקה הרועשת, האלכוהול ושאר ירקות, וכולם מחכים לרגע שבו הזמרת תעלה ותיתן "פייט" לדיג'יי, ובשום פנים לא תוריד את האנרגיה של הבליינים.
עכשיו אני במטוס, המקום השנוא עליי, בו נמנעות ממני שעות שינה אהובות, מנסה לתאר לכם מה עובר עליי במקצוע הזה שנקרא זמרת האוס, או זמרת דאנס, או זמרת פאוור האוס, בתחום הזה שיש בו רוב גברי אבל גם כמה נשים פייטריות, שאני מתגאה להיות חלק מהן. אני בדרך לגוודלחרה, מקסיקו, שם מחכה לי קהל מעריצים אוהב ומסיבה גדולה להופיע בה מחר. אבל המסע שלי התחיל בשבוע שעבר כשעליתי על מטוס לציריך ומשם בקונקשן לסן פרנסיסקו להופעה במסיבה שהקונספט שלה היה "בוליווד פארטי".
קודם כל אני חייבת להתלונן על סוויס אייר שלוקחים על "אובר ווייט" ולו הקטן ביותר 150 דולר(!) , כלומר מה שמפריד ביני ובין הקנס יכול להיות אוברול פאייטים מנצנץ ששוקל 2.5 קילו (ותודה שי טובול!) ועוד כמה תלבושות כבדות מאובזרות במיטב הסברובסקי\לוחיות מתכת\פרנזים כבדים מחרוזים שאני חייבת לקחת מפני שאלו בגדי ההופעה שלי. ואני שואלת את עצמי ואת הפקיד המבולבל "מה אני אמורה לעשות, לא להביא בגדים? אתה מבין שאני חייבת לקחת תלבושות?". אבל הדיוק השוויצרי מחייב, והוא מסתכל עליי במבט אדיש ואומר שמהקילו הראשון גובים 150 דולר, והמחשבה הישראלית הראשונה שעוברת לי בראש היא "דאממיט, חבל שלא הבאתי 10 קילו עודפים במקום רק 3, ככה לפחות הייתי מנצלת את הקנס הזה", ונכנעת ומקללת בלב כמה קללות נמרצות ברוסית.
אז אני במטוס אחרי שהמזוודה השמנה עם התלבושות ושאר נעליים, וגם מזוודת הציוד שלי נשלחו בהצלחה, מנסה לישון קצת, וחובבי השינה יודעים כמה מתישה זוועת השינה במטוסים, וכמה טוב שיש לי וולטרן בתיק :)
נחתתי בסן פרנסיסקו למזג אוויר חם באופן מפתיע, ולקבלת פנים חמימה עוד יותר מהמארח המקסים שלי שהוא בחור ממוצא הודי שחי שנים בארה"ב, ועונה לשם מנסינג. מנסינג ואני ישר פצחנו בשיחה קולחת על הבעיות שיש במערכת יחסים מכל סוג שהוא (אין לי מושג איך הגענו לזה) והוא סיפר לי בהתלהבות על ההפקה הענקית שהם הרימו, וכמה הם מתרגשים מההופעה שלי בסן פרנסיסקו. הוא הודיע לי שיום למחרת הוא יאסוף אותי מהמלון ונלך לארוחת ערב עם שאר הדיג'יאים וגם לחנות מיוחדת שבה הוא רוצה שאבחר סארי הודי למסיבה. אהבתי שההשקעה במסיבה הייתה חשובה לו.
לפני שהגעתי לסן פרנסיסקו ראיינו אותי למגזין הגאווה של סן פרנסיסקו והחוף המערבי, מגזין "גלוס". בעודי פוסעת ברחוב אני רואה שאני והגיליון "מרוחים" במלא חנויות. אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת, זה סוראליסטי ונפלא.
מנסינג לקח אותי לחנות הודית אותנטית, ויחד איתי הגיעו הכוראוגרפית והרקדנית הראשית במופע, רקדנית יפיפייה בשם טרייסי, וגם איוון, רקדן שהגיע מספרד למסיבה. הייתי המומה מכמה יפה טרייסי ומזה שהיא אימא לשני ילדים, אחד מהם בן 27 (!). היא רקדנית גוגו מקצועית שעולה לבמה בתלבושות וגאס קטנטנות, נשואה באושר וחיה על חוף סן פרנסיסקו עם משפחתה בחיים רוויי חול ים ונצנצים. הייתי מהופנטת. יחד איתה בחרנו סארי לשתינו ולכל הרקדנים שילוו את המסיבה.
איוון חייך אליי וניסה לפתח שיחה באנגלית שבורה במבטא ספרדי מקסים, וטרייסי ומנסינג טרחו להדגיש בפניי שהוא סטרייט למהדרין (עוד תופעה מעניינת במסיבות גייז, רקדנים מרשימים שמופיעים במסיבות הללו ומודעים להיותם מושא תשוקה של מאות גברים). יצאנו משם עמוסי תלבושות ואביזרים, וטרייסי טרחה לארוז הכול במסודר לפי שמות לקראת הערב. מאוחר יותר נחת דיג'יי ינון יהל מישראל שהוזמן לתקלט במסיבה (איזו גאווה ישראלית להיות שליש מהתוכן האמנותי במסיבה כל כך גדולה!) וינון החליט שאיוון דומה לוולברין מ"אקס מן" (וכך קראנו לו מאותו רגע, ולא היה מאושר ממנו).
עברנו את ה"סאונד צ'ק" בשלום והתייעצתי בחדר ההלבשה עם טרייסי והרקדניות הנוספות באיזה בגד כדאי לי לבחור. כולן המליצו על בגד גוף לבן שיצרה עבורי ליזה ששון.
הליין אפ שהיה תלוי על הקיר בחדר ההלבשה ציין מה קורה בכל שעה על הבמה, וליד השם שלי היה כתוב – "מיטל דה רזון, אנחנו מתים עליה, מיאו", ובאמת הרגשתי כמו חתול בצמרת.
המקום התחיל להתמלא - גייז, בנות, סטרייטים, טרנסג'נדרים - מלא אנשים יפים שבאו להרים. הרקדנים והרקדניות פתחו עם נאמבר הודי והקהל השתולל, וההתרגשות התחילה לטפס במעלה עמוד השדרה. סוף סוף עלינו לבמה אני והם ביחד, והתפללתי תפילה קטנה שהכול יעבור בשלום. לשמחתי, בעמדה מתחתיי חייך אליי ינון, והרגשתי שהכול יהיה בסדר. לא להאמין כמה טוב שיש פנים מוכרות ואהובות בצד שלכם של הבמה. הבמה הייתה בנויה עם "קט ווק" כדי שאוכל ללכת ולהתקרב לקהל. זה מרגש לפגוש קהל שונה בכל מדינה, אנשים שהגיעו במיוחד כדי לראות את ההופעה ולבלות, ותמיד בראש עוברת המחשבה - איך הם חווים את ההופעה? זה לא דומה להופעה בפני קהל ישראלי שבו אני כבר יודעת איך יגיבו המבלים בכל רגע, ואיזה שירים כדאי לי לבחור.
ובעודי מסתכלת על הקהל, מתכופפת לתת יד או לשיר מקרוב, נדמה לי שאני רואה שתי בחורות משמאל הבמה שהלב שלי אומר לי "הן מישראל". אני לא יודעת איך אני יודעת, אבל פשוט ידעתי. התקרבתי לאחת מהן באמצע השיר, הושטתי לה את המיקרופון והיא בשמחה שרה את המילים. חייכתי אל שתיהן וצעקתי במיקרופון "שלום" עם חיוך גדול, והן חייכו אליי בחזרה. זה היה רגע מאושר.
בשלב מסוים הגיע תורו של השיר "Le Lo Le", שהבנתי שאהוב במיוחד על מארגני המסיבה כי הם בחרו בו לווידאו שפרסם את המסיבה, וכל הרקדנים הצטרפו אליי ל"קט ווק". מצאתי את עצמי מוקפת בוולברין ויתר הרקדנים. הקהל היה מחושמל. הזמן על הבמה טס במהירות, ו-40 דקות חלפו כמו 5 דקות. ההופעה הגיעה אל סיומה כשהקהל באוויר. שמעתי את עצמי צועקת במיקרופון "תודה רבה סן פרנסיסקו! ועכשיו, דיג'יי ינון יהל!".
אחרי שנגמרה המסיבה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שינה מתוקה במיטה במלון. למחרת כבר הייתי צריכה לעלות על טיסה למיאמי, וחישבתי כמה שעות עד הצ'ק אאוט אוכל לנצל לשינה. בדיוק ההפך ממה שרוב האנשים מדמיינים על עולם "הקרחנות" והמועדונים, אני באמת אוהבת תה עם דבש, כריות וסדינים.
במיאמי עשיתי עצירת התרעננות לשופינג וחברים, ומשם טסתי עם דיג'יי ארז בן ישי (כוכב עולה במסיבות הסירקט ברחבי העולם) לעיר היפה גוודלחרה שבמקסיקו. יש לי רומן של מספר שנים עם מקסיקו ובכל פעם שאני נוסעת להופיע שם שמחה מציפה אותי הודות לאנשים שבה, האוכל, מזג האוויר והמוזיקה. מה שכן, אני תמיד חוששת מהסאונד, וכל מי שמופיע במקסיקו יודע שהם עלולים לעשות פדיחות בתחום הזה. וידאתי מראש ב"מכתבי איום" שיהיה במקום איש סאונד מקצועי, ועם תפילה בלב נחתנו ארז ואני בגוודלחרה. הפרומוטרים של המסיבה, שכבר הפכו לחברים, לקחו אותנו לאכול במקום הכי עממי שיש שאני מאוד אוהבת, עם טורטיות תירס חמימות, בופה מלא סלטים משונים וכל מיני דברים חריפים שעדיף להימנע מהם (במיוחד אם אתם "אשכנזים מתים" כמוני). אה, ומלא גוואקמולי מנחם שכיף לגלגל בתוך הטורטייה (טיסות מעודדות רעב, אם שמתם לב). והלכנו לישון עייפים ומתרגשים.
ביום המסיבה "הסאונד צ'ק" עבר יחסית בשלום, ויועדו לי שתי הופעות – אחת במסיבת גייז והשנייה במסיבה מעורבת. בערב הגיעו אליי המאפר הקבוע שלי בגוודלחרה (יש לי אחד שם ואחד במקסיקו סיטי שעובדים איתי בקביעות). המאפר הוא בחור מתוק בשם חורחה שעושה עבודה מדהימה, ומקפיד לספר לי על החלום שלו לבקר בישראל אך שנראה לו שזה יעד יקר לנופש. אני מבטיחה לדאוג לו אם יבוא, ובכלל מבטיחה לכולם שהם יאהבו את תל אביב. מסיימים איפור ושיער והולכים למועדון - מקום ענק, 3 קומות, עמוס בבליינים. בעל המקום אלחנדרו מגיש לי את הפוסטר של המסיבה עליו אני מופיעה ומבקש חתימה על האלבום שלי. אני מתרגשת והדופק עולה, וכמו תמיד המחשבות מגיעות בקצב מהיר - האם הם יאהבו את ההופעה? האם בחרתי את השירים הנכונים?
אני עולה לבמה, מסמנת לסאונד מן להרים את המוזיקה והקהל מרים סמארטפונים כדי לצלם. אני צועקת "הולה גוודלחרה! קומו אסטאס!", ונענית בגל של צעקות מהקהל. אני פותחת בשיר "end to start" החדש יחסית מבין השירים, ואני כמעט שוכחת את לשיר בעצמי כשמרוב הפתעה אני מגלה שהקהל בשורה הראשונה מכיר את כל המילים. אני זוכה לאהבה עצומה מהקהל ומרגישה כמו כדור אש שבוער ממרכז הסרעפת. אני משתחררת ומשתוללת על הבמה. בקבוק המים נופל לצדי ויוצר שלולית מתחת לעקבים, אך זה לא מטריד אותי כלל. ואיכשהו מגיע השיר "Out Of My Skin" וההופעה עומדת להסתיים. ואז רגע נפלא, אני שרה את הבית הראשון ונותנת לכל הקהל לשיר את הפזמון, ומרגישה שעוד רגע יציפו אותי דמעות.
השיר מסתיים, ואני עומדת מול הקהל ומשתחווה. הצעקות לא נגמרות, ואני שואלת אותם אם הם רוצים עוד שיר, רק כדי להיענות בצרחות מחרישות. סימון מהיר לארז ומתחיל שיר ההדרן שלי "Warrior". באמצע השיר כשאני משתוללת על הבמה מגיח שומר של המועדון עם בקבוק שמפנייה ומגיש לי כוס, אני שותה קצת ומתיזה את כל השפנייה על הקהל. ההופעה מסתיימת, אמירת תודה לקהל בעוד רבים צועקים בספרדית "עוד פעם, עוד פעם", והם שולחים אותי הביתה עטופה באהבה ואני מרגישה כמו הבחורה הכי ברת מזל בעולם.