כבר חודש כמעט שאין לי חשק לכלום. מבצע "צוק איתן" הקפיא אצלי את החלק הזה שרוצה לחייך, רוצה לבלות. חודש כמעט שאני רוצה שיניחו לי להשתבלל - רק לחזור הביתה, להתחבא במיטה, ולכוון את השעון באייפון לשעה שתסתיים המלחמה.
הופעת הדראג החדשה "קווינס" הפריעה לי לתוכניות להתחבא במיטה. עוד קיוויתי שאלוהי המלחמות ישלח אזעקה ויבטל את ההופעה. ״המופע מתקיים כמתוכנן?", שלחתי הודעה ללינור, מנהלת המופע. ״כן״, היא ענתה. קצר, פשוט.
כמו שבלול שמבוהל מהחיים שבחוץ התיישבתי על הבר, מרחק כמה רחובות מהבית שלי. חשוף בצריח חיכיתי שהמקום יתמלא והמופע יתחיל. ואכן, המקום התמלא. חבורות של אנשים מכל הסוגים הגיעו לצפות יחד איתי בבנות. היו שם זוגות סטרייטים שחגגו יום הולדת, בנות מבית ספר לאחיות שבאו לחגוג מסיבת רווקות וחבורה של לסביות. דראג, מסתבר, זה לא רק להומואים. כל מיני אנשים שהחיבור היחיד ביניהם הוא המציאות המחורבנת שכולנו חיים בה, והחיפוש אחר משהו שיעלה לנו חיוך על הפנים.
אחרי הסבר קצר על נוהל פינוי הופעה בזמן אזעקה, הקרב התחיל והבנות יצאו לדרך. בנות ה"קווינס" הן חמש מלכות דראג - ג'סיקה היסטריקה, בלאדי מרי, קסנדרה סילנסיו ודייזי ביץ' המוכרות ממועדון הדיווה ומצטרפת חדשה העונה לשם קלאריסה סנו-ווייט. פסגת השאיפות שלהן היא להופיע בפני מה שדייזי ביץ' מכנה קהל חומוס-צ'יפס - קהל מגוון מכל הגילאים והסוגים, כזה שבא ליהנות, לחגוג אירוע כלשהו ושאפשר להסתכל לו בלבן של העיניים.
בזו אחר זו רצו בנות הקווינס לבמה וממנה, כל אחת בתורה עולה, נותנת נאמבר ורצה להתכונן לקטע הבא. על הדרך חולפות על פניי מלכות, מחויכות ומחויבות להצחיק אותי. להצחיק את כולנו. גם הן היו במלחמה, המציאות שבחוץ היא האויב. אפילו אומלל שכמוני לא יכול היה להישאר אדיש לפייט שהן נתנו על הבמה, מוכרות פנטזיה לקהל שרוצה לשכוח, מאירות בשמלות נצנצים את השחור שהבאנו מוכן מהבית.
כל אחת מהחמש דמות ייחודית, מביאה משהו אחר להרכב. דייזי, הטראנסית שבחבורה, שנונה חדה וחסרת מעצורים מנחה את הערב מפתיחתו ועד תומו; בלאדי מרי היא הקוקטייל של הקווינס, נשית יפה ועדינה וגם מעצבת התלבושות; ג'סיקה היסטריקה, כשמה כן היא - היסטרית מטורפת שיכולתי לראות את הבעות הפנים שלה מהבר מאחורי הקהל; קסנדרה סילנסיו היא העממית המצחיקה, שצוחקת על כולם וגם על עצמה; וקלאריסה סנו-ווייט, נערת הגומי השנונה, בעלת יכולות ריקוד שלרגעים נדמה כי לא כל החלקים בגוף שלה שייכים לה.
שני קטעים כבשו במיוחד את לבי. הנאמבר המרתוני של דייזי ביץ׳ שהפעימה אותי כאשר העלתה בזו אחר זו חמש דיוות - אחינועם ניני, ריטה, דפנה דקל, דנה אינטרנשיונל ומאיה בוסקילה. חמש ענקיות במה שחיכו לרגע המתאים לצאת החוצה מדייזי שהריצה אותן אחת אחת במרתון מופרע ומשעשע, היה תענוג.
את צל"ש הרמטכ"ל השני נתתי לנאמבר של ג׳סיקה היסטריקה, שכשמה - היה היסטרי, לשיר A Deeper Love הזכור של אריתה פרנקלין האגדתית. בעזרת כוריאוגרפיה מושקעת ואגרסיבית להפליא, הצליחה ג'סיקה להיכנס לנעליים ענקיות ולחדור את מעטה האדישות, הציניות והדיכאון שהגעתי איתם מהבית. נחושה ועצבנית, ג'סיקה באה לנצח במלחמה הזו - ואני מיד הרמתי ידיים, שבוי לאהבה עמוקה מופרעת.
בין לבין צוחקות בנות הקווינס על עצמן, על הקהל ועל הטירוף שבו כולנו חיים, הומור לא מרושע מדי או כזה שיורד מתחת לחגורה, מה שמסביר את מגוון הגילאים והאוכלוסייה שמגיע למופע. הן בעיקר לא תופסות את עצמן ברצינות מדי, ושום דבר לא קדוש בעיניהן - למעט דגל ישראל בפינת הבמה. הן באות לעשות כיף ששיאו בשיר קרנבל צבאי עם כל המלכות על הבמה, לרגע הצטערתי שאני לא מלכה.
בנות הקווינס עוד בתחילת דרכן ויש מה להדק ולגבש עד שיוזמנו למעגל של דן שילון כמו "בנות פסיה" בשעתו. בעיקר משמח אותי שהגענו ליום שבו יש בישראל מקום ליותר ממופע דראג אחד, "קווינס" לצד "פאות קדושות", כמו כל מדינה אירופאית מתוקנת.
את הקרב על הלב שלי בנות "הקווינס" ניצחו באותו ערב. נחוש גם אני לתת לשמחת החיים לנצח, חזרתי הביתה עם חיוך דבילי מרוח על הפרצוף ודגדוג של אופטימיות.