>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
הוא גדל בקיבוץ "אפיקים" וזוכר את עצמו עם מצלמת וידיאו כבר כיתה ה'. "תמיד הייתי "הצלם" של הכיתה. כשאחי הביא לי את מצלמת הפילים שלו עברתי לעבוד רק איתה, זה היה בול מה שחיפשתי- לתפוס את הרגע ולחרוט אותו על הדף בצורה הכי ריאליסטית שיש".
לא איש של מסגרות
נופיו הפסטורליים של הקיבוץ וכל מה שנמצא בתוכו הפכו במהרה למושא צילומיו של שדה. "הייתי מסתובב בקיבוץ שעות ומצלם. פתאום לגלות את האפקט של השמש והצל ומה קורה כשהשמש עוברת דרך אובייקטים היה תהליך ממש מעניין. תמיד הרגשתי שאני צופה. המצלמה היא כלי, מעין פורקן להפרעת הקשב וריכוז שלי. אני כל הזמן מסתכל על דברים שקורים וזזים והמצלמה פשוט תופסת את זה".
בגיל 17 ביקש ללמוד צילום מקצועי אצל סמדר גורן בקיבוץ שכן, אבל נתקל בסירוב מעניין ובאופן מוזר גם מחמיא. "כשפיתחנו את קופסת הפילים הראשונה שלי, היא הסתכלה על התמונות ואמרה לי 'תקשיב, זה נראה פשוט מעולה ואני חושבת שאם אני אנסה ללמד אותך צילום כגון קומפוזיציה, תאורה נכונה וחוקים זה יגזול ממך את החופש ואת הדבר הבוסרי הזה שיש לך כרגע, אז תשמור על זה'. הייתי בהלם".
מסגרות לא ממש התאימו לנפשו המרחפת והמחפשת אחר ריגושים של שדה. הוא פרש מהתיכון בכיתה י"א ושוחרר מהצבא עוד בטרם סיים טירונות, לאחר כמה חוויות בלתי צפויות שהפתיעו ובלבלו גם אותו.
"לא מצאתי את עצמי על האדמה, מחובר, תמיד הייתי מרחף ככה שההתמקדות שלי בצילום זה מה שהציל אותי בעצם, שיצא ממני משהו. למרות שצילום נתפס כמשהו לא "קיבוצניקי" וכתחביב, ההורים שלי מאוד אהבו את זה שאני מצלם ונתנו לי את החופש להתעסק בזה".
את הטראומה בצבא, הוא כמעט ולא זוכר. "רציתי להיות קרבי כי הדינאמיקה בקיבוץ היא מאוד פטריוטית. אחרי שבוע בטירונות, ואת זה אני יודע מסיפורים שסיפרו לי כי גם בזה יש לי בלקאאוט, הפכתי להיות לא תקשורתי. זה התחיל בזה שהפסקתי לדבר וזה המשיך לבכי בלתי מוסבר, ואז הסתגרות בשירותים של מעין פרנויה וככה התחיל כדור שלג שלא הצלחתי לצאת ממנו. לא הכרתי אותי במצב הזה. אמרתי לעצמי "תילחם בזה! כולה צבא, הכול בסדר, אין פה שום דבר מאיים" אבל זה לא עזר. אחרי ששחררו אותי היו לי הרבה רגשות אשמה, שאני לא טוב ולא חזק מספיק".
המעבר לתל אביב וצילום הבורקס
לאחר תקופה קצרה של טיפול ושיקום, שדה חזר לעבוד ולצלם בקיבוץ ואפילו ערך מיני תערוכת צילומים. אבל החולשה מהצבא והחממה של הקיבוץ גרמו לו לרצות להתמודד בכוחות עצמו ולהתחשל. הוא ארז מזוודה ונסע לבד לאירופה לשנה - שם עבד, טייל והכיר אנשים. הכול, כמובן, מצולם ומתועד במצלמת FUJI קטנה.
כשחזר לארץ כבר הייתה לו מטרה ברורה - להפוך את הצילום לקריירה. "הבנתי שצילום זה מה שאני צריך לעשות ולמרות שלא ידעתי מאיפה להתחיל התיישבתי והתחלתי לחפש כתובות מייל ואנשי קשר בתוך חברות מוכרות כמו "עלית" ו"שטראוס". צילמתי שוקולד שבור עם תאורה מדהימה והתחלתי להפיץ את התמונה ליחצ"נים, חברות מזון וכו'. סמנכ"ל השיווק של "עלית" כתב לי שהוא ממש אהב את התמונה אבל לא קרה עם זה משהו קונקרטי. החלטתי לעשות צעד אחד קדימה ועברתי מיד לתל אביב".
שדה צילם בורקסים עם תאורה חמה כשהכול היה מעין תהליך של ניסוי וטעיה. "תוך כדי עבודה הבנתי מה קורה שאני מפנה את האור הזה לכאן, פתאום יש לי שליטה על שמש, ואז אני יכול להחליט שיש לי 2 שמשות, להדגיש דברים, להפוך אותם לתל מימדיים וכל זה אני עושה ללא פוטושופ".
שדה מספר, כי עד היום כל מי שעובד איתו יודע שהמוטו שלו הוא שהכול יקרה מתוך הצילום. "הפוטושופ שאני עושה הוא בעיקר במשחק של צבעוניות קונטרסט וחדות".
מתמרן בין בית הקפה לאהבת הצילום
שם המשחק בעולם התקשורת מאז ומעולם היה בעיקר קשרים ומזל (כישרון זה יתרון). לפעמים, קצה חוט עסקי יכול להוביל גם לגילויים עצמיים חדשים. תודה גדולה הוא חב לגיא הכט, צלם אופנה מוכר בתחום האופנה. "יצרתי קשר עם גיא, הוא היה ממש נחמד, נתן לי עצות מהתחום ובהמשך גם הפכנו לחברים. יום אחד הוא ביקש ממני לצאת במקומו לצלם עבור 'הארץ' כי הוא לא יכל. יצא שהם ממש אהבו את התוצרים וככה התחלתי לעבוד איתם. הם נתנו לי עוד ועוד עבודות ואתגרים, בעיקר פורטרטים".
למרות התנופה בקריירה, בגיל 23 שדה לא באמת בצליח ליהנות מההצלחה. משהו מבפנים חוסם אותו מלהתאחד עם כל מה שקורה סביבו בחוץ. "הרגשתי שהכול קורה לידי. היו לילות של בכי, תסכול ושאלות של מי אני? היו לי מערכות יחסים עם נשים שבאמת נמשכתי אליהן אבל היה לי מאוד קשה להתעלם מהמיניות שלי, בעיקר כי בתל אביב הכול חופשי. הרגשתי מתוסכל כי היה לי מאוד קשה לפרוץ את המחסום הפסיכולוגי של להתנתק מהקיבוץ ומהמרובעות שלו. עד שיום אחד בדרך לים ביחד עם גיא (הכט) שיתפתי אותו בלבטים שלי, למה אני לא מוצא את עצמי. לא חשבתי על עניין המיניות כאופציה. הוא אמר שאני מדכא ונלחם בחלקים שבי וככה אני בחיים לא אהיה מאושר. פתאום דמיינתי את עצמי עוד כמה שנים והרגשתי שאני עושה לעצמי נזק נפשי".
יוצא מהארון ומוצא את עצמו
כשהגיעו לים, הוא כבר הקיא הכול. "התוודיתי על המשיכה שלי לגברים, דיברנו על מי הטיפוסים שלי והכול תוך כדי בכי של חצי אושר ומעין אורגזמה, חצי כאב כי זה משהו שהחזקתי 23 שנים בפנים. ואז התחלתי לצאת לאשמורת, התנסיתי, התנשקתי ופתאום חזרתי להיות הבן 16 שרציתי להיות. ההורים שלי קיבלו אותי והיו מדהימים, רוב המשפחה אמרו שהם חשדו ואפילו דיברו על זה כשהייתי ילד כי בגיל 6-7 הייתי לוקח צילומי אופנה ופורטרטים מהעיתון ומאפר אותן באמצע הסלון, וגם שיחקתי בברביות."
שדה מייחס חשיבות גבוהה להיותו גיי כחלק מההצלחה שלו. "אני חושב שקהילת הלהט"ב מאוד חזקה ומשפיעה. יש בה אנשים מוכשרים עם אמביציה שמגיעים להישגים ולהשתייך לקהילה הזו הפכה אותי לאדם חזק יותר, עם יותר אופציות. הקהילה תמיד בעשייה, משהו בדינמיקה של אנשים חופשיים עם המיניות שלהם ומי שהם שיותר כיף ליצור בה. אני לא אומר שסטרייטים הם לא חופשיים אבל כקהילה יש לנו שפה משותפת, כל מי שאני עובד איתו הוא בנאדם מדהים, לפני שהם הומואים הם בני אדם יצירתיים שיודעים לדבר בשפה ויזואלית מעולה. ה"דרעק" למשל הוא הוכחה לזה, גם ה-F.O.D ואירועי הגאווה הם הוכחה ובכלל כל מה שקורה בקהילה בעולם כולו. אנשים בקהילה הזו נותנים לי הרבה השראה, כמו אושר סבג מה'דרעק' וקיי לונג".
איך היית מגדיר את סגנון הצילום שלך?
"אני מנסה למצוא את הרבדים האחרים שיש במציאות. אני אוהב לגלות כל הזמן דברים חדשים, המציאות נותנת לך במלוא החופן מידע, כל הזמן, אז הכול מעניין. אני משתדל שתהיה איזושהי חותמת ויזואלית שלי על התמונה, באסתטיקה, בתפיסת המציאות, להכניס איזה ניואנס קטן, תאורה מיוחדת. אפשר להגיד שאני רוצה, בעזרת התמונות, להעביר לאנשים את המציאות בצורה שהם אולי לא ראו אותה עדיין".
מהי לדעתך הסיבה שבגללה כל כך הרבה אנשים רוצים לעבוד איתך וחוזרים לשתף איתך פעולה?
"אני חושב שהסקרנות הויזואלית והרעב שיש לי לחדש ולרגש. אני תמיד חושב מה אפשר לעשות מול המצלמה שיהיה חדש, מעניין, מוזר ועם איזשהו SAY. אני גם מקפיד להיות קשוב למצולמים, מנומס, לכבד את מי שעומד מולי, לא לשפוט אנשים. עם כל הריחוף שלי, בצילום העיתונאי, המסחרי והפורטרטי הבנתי שאני חייב להיות, לתקשר, לא רק ברמה של לצלם אלא גם להשרות ביטחון במצולם. סט צילומים יכול להיות מאוד מלחיץ אבל הוא לא חייב להיות כך. בסך הכול כולם באים ליצור וזה לא יכול להתממש בסטרס".
ההפקות האהובות עליו
פרויקט אחר שבחר, הוא צילם בתקופה שהממשלה רצתה לגרש את הילדים של העובדים הזרים. "רציתי לעזור אבל לא ידעתי שזה יהיה דרך הצילום. 'TIME OUT' הרימו את הכפפה וביקשו שאצא לצלם אותם. יחד עם שיר מוסצקי הלכנו למשפחות וזה הפך לפרויקט עצום של 3 ימים שבהם ביקרנו בבתי ספר, גנים, דיברנו איתם וגם ביקרתי בכנסיות שלהם. מבחינה טכנית היו שם פורטרטים מאוד מרגשים".
סדרת צילומים נוספת שהוא ממש אוהב וגאה בה היא כשלקח קבוצה של 6-7 אנשים וכל שבוע צילם מישהו אחר במקום אורבאני אחר בעיר, בעירום. "הם הורידו בגדים והצטלמו ליד אנשים בלי שום עכבות, גם מהם למדתי הרבה".
שדה לא מצלם בשם האומנות בלבד. הוא משתמש במצלמה כדי להשפיע חברתית, ואולי אפילו להפוך את העולם למקום טוב יותר. "אני לא רוצה להיות צלם שמוכר דברים אלא מישהו שעוזר למקום הזה להיות יותר חופשי, מאושר, חם, מקבל, כייפי אני רוצה שהמקום הזה יהיה כמו סרט של "דיסני". חשוב לי להתעסק בנושאים חברתיים כי אנחנו, העם זה העולם, לא ראשי הממשלות שמנהלים אותו".
השיא: תערוכת יחיד בחולון
החל מהערב (30.6), שדה יציג את תערוכת היחיד שלו, "ספקטרום", במסגרת אירועי נעילת העונה הישראלית לעיצוב בחולון. הרעיון להציג בתערוכה נולד בעקבות חופשה מכוננת באפריקה, שהציתה בו מחדש את התשוקה לחקור את העולם ואת כל מה שיש לו להציע. "כל ס"מ מאפריקה מתועד, זו התמודדות עם כמות מידע שאין לתאר, כל מקום הוא חדש. מהשנייה שטסנו היה לי פלשבק ונזכרתי שוב למה אני כל כך רוצה להסתובב בעולם הזה ולצלם אותו. יש בו כ"כ הרבה אנשים וצורות, אני מת על זה. חזרתי עם רעב להמשיך ולהציג את זה על קירות. בהתחלה רציתי תערוכה רק של אפריקה אבל החלטתי שיש לי עוד הרבה דברים להציג אז שילבתי ביניהם ואפילו שילבתי וידיאו ארט שצילמתי בעצמי ויוצג בתערוכה".
הטיזר לתערוכה
עם כל הרצון והמוטיבציה, שדה נתקל בלא מעט סירובים וקשיים בדרך למציאת הבמה הנכספת שתציג את פירות עמלו, אבל הוא לא וויתר. בעזרתו של יו"ר ומקים עמותת "לצאת מהקופסא", לירון הרשקוביץ, הוא פנה לע. מנכ"ל התרבות והאומנות בעיריית חולון, רפי וזאנה שהבטיח את מקומו בתערוכה בתנאי שיוסיף לפרויקט נגיעה עיצובית. עבור שדה הייתה זו הזדמנות לממש פנטזיות צילום נוספות. במקביל הוא פנה לחן ג'יין זוהר, אוצרת ומפיקה, שגיבשה את כל התמונות לכדי חמש סדרות צילום, כשלכל אחת שפה ייחודית משלה אבל כולן מתקשרות אחת עם השנייה.
הבחירה בשם "ספקטרום", מילה המתארת מצב הקשור ברציפות כלשהי, איננה מקרית. היא תיאור מדויק לשפע ולמגוון הצילומים והרעיונות, אותם תמצאו בתערוכה המרכזית "ספקטרום" שבגלריה ו"ספקטרום בשדרה" - תערוכה מקבילה שתוצג בחוצות שד' דב הוז בחולון ובה יפוזרו כ-60 מצילומיו של שדה.
"דרך 'ספקטרום' אני רוצה להעביר את תפיסת העולם שלי, לצעוק אותה - כל דבר הוא מעניין ותראו כמה העולם הזה מדהים, לא בגלל שזיו צילם, פשוט תראו כמה אפשרויות יש, וכמה שמחה, עצב והתרגשות יש וגם צורות, דינאמיקות ורגשות. אני רוצה לפתוח לאנשים את הראש".
מבין כל המצולמים בתערוכה תוכלו לזהות כמה פרצופים מוכרים, ביניהם יאנה גור, חן יאני, מארק רונסון, רון שחר ועוד. בין אם מדובר בכוכב מקומי או בינלאומי, רף ההתרגשות של שדה נוטה להיות גבוה.
"שואף לצאת לחוץ לארץ"
אז מהם הפרויקטים הבאים שנרקמים להם בדמיונו של שדה?
"אני חושב לעשות הפקה אישית שלי שנוגעת לכל האלימות שיש פה כי זה נורא, אני מסתכל ביו טיוב ויורדות לי דמעות, לא נתפס לי הקונספט שבנאדם יכול להסתכל לאדם אחר בעיניים, ונכון שיש מטענים רגשיים אבל להשפיל אותו, להחליש אותו, לפצוע אותו ולדמם אותו. זה לא מציאותי בשבילי, כמו הזיה.
אני גם מאוד רוצה להתחיל לכוון לדברים שיצאו מחוץ לארץ, אני מקווה שהתערוכה תיתן לזה דחיפה. בינתיים אני מנסה לגשש, ליצור קשרים ולהמשיך לחקור את עצמי ואת מה שאני רוצה לעשות מבחינת צילום, מה מעניין אותי. יש לי תיאבון. בימים שאני לא מצלם או לא מתעסק בזה אני מרגיש כאילו אני עלה נידף, כאילו בשביל מה אני כאן? איזה זכות יש לי להיות כאן אם אני לא עושה משהו?"
אחרי כל כך הרבה שנים מאחורי מצלמה אין לך רצון להיות בפרונט?
"יצא לי להצטלם לכמה פרויקטים, למשל לקמפיין הגאווה "שווה להיות גאה". לצערי אני עדיין עובד על הביטחון העצמי שלי שלדעתי לוקה מאוד בחסר. חוץ מזה שאני אוהב להסתכל החוצה, אני עדיין לא מוכן להתבונן על עצמי דרך המצלמה, דרך התמונות, זה יהיה לי מוזר, כי אני מרגיש מאוד נוח במקום הזה של צופה. צילום זו הפריבילגיה הכי היסטרית שקיבלתי, זה מציל אותי מכל כך הרבה סיטואציות, זו בריחה בריאה ומפרה."