א
הכביש שחור והיא נוסעת מספיק לאט כדי להבחין בכל מהמורה בדרך, לראות היכן האספלט השחור החדש הודבק לאספלט האפור הישן, נשתל בתוך הכביש הסדוק, החרב, מספיק לאט שמחזירי האור הכסופים שבפס השוליים הצהוב יזהרו אחד־אחד ולא ייהפכו למכלול צהבהב רציף שאין לו התחלה ואין לו סוף — שלא כמו הנסיעה הזו, שיש לה התחלה ברורה וסוף מובהק.
מובהק אך בלתי ידוע, רחוק ממנה שנות אור ועם זאת כה קרוב; רחוק כמרחק שבין תל אביב לאום אל־ פחם ובחזרה, מרחק שהיא משתדלת שלא לעבור אותו מאז המעבר שלה לתל אביב, ובייחוד מיום שהיא ותמרה יחד, הרי להביא את תמרה אתה אי אפשר, לפחות עד עכשיו זה לא התאפשר. רעיון מופרך לגמרי זה היה כל עוד אבא שלה שם, גם אם אימא שלה כבר פגשה אותה וגם אחותה הצעירה רנדא, ואפילו אם אחיה הצעיר נאהל כבר ישן אצלן בדירה והוא ותמרה נהיו ממש כמו אח ואחות — כל זה לא משנה, כל עוד אבא שלה ודוד שלה, וכל עוד כל העיניים בשכונה שלה באום אל־פחם מציצות, וכל עוד כל הפיות מדברים ומרכלים בלי חשבון, וכל עוד כל הגברים המבוגרים בחמולת ג'אבארין, כולם בחיים. אבל, הנה, בנסיעה הזאת אולי משהו ישתנה.
>> חשבו שבנם וחברו הטוב הם זוג - ואז קיבלו את הסרטון הזה
>> "ואז סבתא שאלה אותי: איך אתן עושות סקס? עם היד?"
צופרים לה בלי הרף, כל המכוניות מאחוריה, עוקפות אותה בלי חשבון, הנהגים מעיפים מבטים זועמים מהחלון, והיא בשלה, נוסעת על שמונים בכביש חיפה–תל אביב הישן, בכוונה בחרה בו, כי בכביש החוף אין די מחלפים שיאפשרו לה להתחרט, והיא נצמדת לשוליים, עדיין לא החליטה אם היא רוצה להגיע או לא, גם לא אם היא רוצה להסתובב לאחור, כמו שעדיין לא החליטה איך היא עומדת להתמודד עם עופרי או עם תמרה — במי מהן לבחור — כי שם אי אפשר להיצמד לנצח לנתיב הימני ולהסתובב לאחור בצומת פרדיס, או בחיפה, או בעכו, או בנהריה, או רק על גבול לבנון, להסתובב ולחזור, לבטל את הכול.
עם תמרה אולי אפשר לבטל את הכול, מסובך ככל שזה יהיה, ועם עופרי אולי אפשר להתחיל את הכול, מרגש ככל שזה יהיה, אלא שהיא תקועה ביניהן, לא יכולה להחליט, כולה בתוך הטירוף האכזרי הזה של שקרים ושתיקות, כולה באדרנלין של שתי ההוויות האלה, שתי הנשים שחושקות בה כל כך. ואיך היא נוסעת פתאום להורים אחרי שיחת טלפון קצרה מאימא שלה, אפילו לא התאמצה לשכנע אותה, והרי גם לפני שנה או קצת יותר הוא אושפז ב"העמק" ואז בחרה לא לבוא, רק התקשרה, ואפילו אז, עם האינפוזיה ועם הלב שלו שכמעט שבק, בקושי היו לו ארבע מילים להגיד לה. והנה עכשיו היא ממש קופצת על ההזדמנות לנסוע ולהתרחק מתל אביב, אך ככל שהרכב מתקדם הלאה, פחות ופחות ברור לה מניין תבוא הישועה, מה ייתנו לה הימים האלה באום אל־פחם, מה כבר יוכלו לשנות.
אחרי כל מחלף היא מאטה עוד את המהירות. בצומת רעננה, פחות מעשרים דקות לאחר שיצאה מהבית, עצרה לקפה ב"ביי ד'ה ויי", האריכה סיגריה אחת לרצף של שלוש והוסיפה להן הפסקת שירותים ומבט בוהה בשמים, צפונה ודרומה, התלבטה מה הלאה, ובצומת נחל חדרה כמעט המשיכה ישר, כאילו בחיפה או בעכו יימצא הפתרון. מיד כששמעה על האשפוז אמרה לאמה שהפעם תבוא, שתגיע עד הצהריים, אבל הצהריים כבר מאחוריה והשמש התחילה לשקוע, והיא עדיין מזדחלת בקצב צב אל ואדי עארה, מייחלת לפקק, לתאונה, לנפילה של עמוד חשמל שיחסום את הכביש, לאסון טבע כביר, היסטורי, שיגרום לעולם לאבד אותה לשלושה ימים ובהם תהיה פטורה מכל החלטה, לא כמו הימים הדחוסים אצל הוריה וגם לא כמו אלה שיש לה בתל אביב — ימים מסוג אחר, חסרי מחויבות, חסרי מאבקים, רחוקים, היא אפילו מוכנה לוותר על התשוקה, רק שלווה היא מבקשת עכשיו.
לאיזה בוץ הכניסה את עצמה, לאיזה בוץ נולדה; אבא שלה והיא, איזה טוב יכול לצאת מהשילוב הזה. והיא מתנחמת באימא שלה וברנדא ובנאהל, כי רק הם, מכולם, מצליחים להתעלות ולראות אותה מקרוב, להבין ששום דבר לא השתנה בעצם, ששום דבר לא מצדיק את הניתוק ואת הכעס. הרי לא תכננה להיות ככה, אפילו לא ידעה את המילה לזה, ובכל השאר הרי הצליחה כמו שציפה — נהייתה רופאה, מנתחת אפילו — אבל ארבעים ואחת השנים שביניהם אינן ניתנות למחיקה, וגם עכשיו, במיטת בית החולים, המחשבה שלו ודאי חדה ובהירה כמו של צעיר בן עשרים, ודי יהיה במבט אחד שלו להמחיש לה את גודל אכזבתו.
ואימא שלה, אימא שלה. יושבת לידו מאז שג'ומאנה זוכרת אותה ומאפשרת לו להתנהג ככה, כמו שמתנהגים כולם, ואותה היא מפייסת אחר כך במילים או במתנות הקטנות שיכלה להרשות לעצמה לקנות לה כשכל הכסף של הבית עוד היה רק בידיים שלו. אחר כך התחילה לעמוד קצת על שלה, וכשהם כבר גדלו עבדה כמה שנים בכל מיני עבודות קטנות, החלישה קצת את שליטתו בה. כמה שמתאפשר לנשים בדור שלה, שתקועות באום אל־פחם בלי שום דרך ממשית להתפרנס. הכי קל זה להיעשות בסוף מה שנהיה ממנה, אימא שצמודה לילדים ולמטבח, ואחר כך סבתא שמטפלת בנכדים, כל הילדים של אחיה ואחיותיה, כי לה, לג'ומאנה, אין ילדים וגם לא יהיו.
בקושי היא יכולה להסביר את הרווקות שלה למשפחה, ועוד בגיל כל כך מבוגר, אז איך תסביר ילד? הרי לא תביא לעולם ילד ותשקר להם, וגם בעניין תמרה היא לא משקרת. רק אביה משקר לאחרים ולעצמו, ואילו זה היה תלוי רק בה, הייתה אומרת לכולם את האמת ישר בפרצוף, אומרת אותה לכל מי ששואל או רק נקרה בדרכה, ולכן היא ממעטת לבקר, לכן המרחק והניתוק. אימא שלה מתקשרת אליה רק כשאביה לא בבית, רק כשהוא בחצר או כשהיא בביקור אצל אחיותיה, רק אז היא מרגישה בנוח לדבר בגלוי, בלי גבר ברקע, לא אבא שלה וגם לא אחיה הבכור סמיר, שכבר נותן פקודות גם לה.
והיא משתדלת, אימא שלה — משתדלת בטלפונים ובביקורים, כשיש מי שיוציא אותה מאום אל־פחם, הרי מעולם לא למדה נהיגה. אפילו בזמן שג'ומאנה למדה וניסתה לשכנע אותה להצטרף, סירבה כאילו מדובר באיזה חידוש שלעולם לא תצליח להסתגל אליו. כך קרה גם עם המחשב, לשווא ניסתה לשכנע אותה כל שבע השנים שלמדה רפואה באיטליה שיתכתבו במחשב — מכתבים אמתיים אמה הייתה שולחת לה, בכתב יד. על שיחות בסקייפ כמובן לא היה מה לדבר, וג'ומאנה בקושי תקשרה אז עם שניהם, העבירה מסרים דרך האחים והאחיות שלה, שהשתלטו כמוה על הטכנולוגיה, העיקר להתקדם ולהתרחק מהבית.
מפעם לפעם אימא שלה הייתה באה לתל אביב, פוגשת אותה באיכילוב או בדירה שלה ושל תמרה, או שהיא הייתה לוקחת אותה למסעדה, ועיניה היו זוהרות אז כמו עיני ילדה שנחשפת לראשונה לכל מה שיש לעולם להציע. דווקא הסתדרו היטב, תמרה ואימא שלה, נסרין לימדה אותה לבשל את כל המאכלים שהייתה מבשלת בבית, עלים ממולאים בכל טוב, מַקְלוּבֶּה כמו שעושים אצלם, מלוחייה סמיכה כמו שצריך. אימא שלה הייתה מתמקמת על הספה מול מסך הטלוויזיה השטוח, הענקי, מעבירה ערוצים, צופה בדממה בכל מה שמופיע על המרקע, מחכה לה שתחזור מהעבודה, נהנית מהשקט, נהנית מכך שאף אחד לא מבקש ממנה משהו, שהנכדים לא מתרוצצים לה בין הרגליים, ובייחוד נהנית שהוא איננו — הרי לא היה מהסס להקים אותה מהספה רק כדי שתכין לו קפה.
בוואדי עארה יש פקק, כמו שפיללה. משמאלה השמש שוקעת, וכל האנשים חוזרים הביתה מהעבודה או ממה שלא עשו במשך היום, נעים בתנועה האטית הזאת, נתיב אחד לכל כיוון, והאימאמים נשמעים מהמסגדים שמימינה ומשמאלה, קולות שכיום תשמע רק ביפו אם תיסע לשם בין כל שעות העבודה המטורפות. והיא סוגרת את הרדיו ופותחת חלונות, קצב התנועה נעים לה, בדיוק כמו שרצתה, לאט־לאט, הפוך לגמרי מתנועת המחשבות שלה:
בטרמפיאדה שלפני הכניסה לעיר היא עוצרת לעוד סיגריה. הרי באום אל־פחם לא תעשן, ודאי לא כשאביה בבית חולים ושבע מאות שנה היא לא ביקרה שם. היא נשענת על דלת הנהג קרוב לשולי הכביש, מרגישה בגבה את הרטט מהרוח שמשיבות המכוניות החולפות, הפקק השתחרר והנהגים משתוללים על הכביש. סיגריה אחת מתארכת שוב לשתיים ולשלוש, והיא מנסה להכין את עצמה לרגעים הבאים — איך תאסוף במכוניתה ארבע נשים שעדיין לא מצאו טרמפ לבית חולים "העמק", את גיסתה ודודתה ואחותה הבכורה ועוד מישהי שתזדנב ותידחס באוטו, ואיך תיסע את כל הירידה ואת כל ואדי עארה עד עפולה, ושם, בבית החולים, כאילו עוד לא הייתה מספיק בבית חולים, יבקשו ממנה כולם לעבור על הדוחות הרפואיים, לוודא שהכול בסדר, שמטפלים בו היטב, והיא תהנהן ותיראה רשמית, תעבור על הניירת אפילו שהיא יודעת כמה רופאים שונאים את זה, בן משפחה שמגיע ומעיר הערות, טורח לציין את תפקידו ואת בית החולים שהוא עובד בו, את הבנתו בנושא או את שם המכר החשוב שלו, המומחה. אבל מה לא תעשה כדי שאימא שלה תתגאה בה, מה לא תעשה כדי להוציא מאבא שלה הנהון אחד של הערכה. אם הוא בכלל ער, אם הוא לא מונשם, הרי בבוקר לא הספיקה לשאול את אמה כלום.
ולפני שהיא חוזרת לפיאט היא שולחת הודעה לתמרה, מעדכנת אותה שתכף תיגמר הקליטה, ככה זהבאום אל־ פחם, לא טרחו להציב אפילו אנטנה אחת בעיר, הרי לתוך היישובים שלהם הם לא נכנסים, גם לא המשטרה ומכבי אש. ככה היא מכינה את תמרה בעצם למה שהיא מתכננת, להתנתקות הזאת, כמה שעות שהיא לא תהיה זמינה בהן. לכן היא כותבת לה ולא מתקשרת, לא מסוגלת לדבר אתה כרגע. ואיך התרפקה עליה הבוקר, בקושי משכה את עצמה מהמיטה.
הכביש כבר מתפתל בעיקולים החדים של אום אל־ פחם, והיא נוסעת בעליות התלולות ובסמטאות הצרות כמו שלעולם לא תיסע בתל אביב: מכירה כל עיקול מסוכן, כל דרך ללא מוצא, יודעת היכן להיצמד לימין בגלל הבור בכביש שלעולם לא יתוקן, נוסעת בתחושת ההיכרות העמוקה הזאת עם האנשים הנראים ברחוב, עם הצפיפות, עם היעדר המדרכות, עם ההיכון הזה על הקלאץ', הרגל מוכנה תמיד לזינוק בעלייה, עם המבטים שנשלחים אליה. והכול קרוב־קרוב אבל אינו שלה עוד, כל המרחב הזה, הגלות הזאת שנגזרה עליה.
והיא נוסעת לאט, כרגיל, אבל כבר מזהה משהו שלא ציפתה לו, במבטים, בעיניים, כנראה כולם כבר שמעו על התקף הלב השני, על האשפוז, יודעים שבגלל זה באה, לא לביקור משמח, ושולחים לה "א־סלאם עליכום" מכל עבר, "א־סלאם עליכום" עצוב, עמוק, והיא מהנהנת, עונה דרך החלונות שפתחה עד הסוף אך נזהרת שלא לעצור, לא לפתוח שום פתח לשיחה ממשית. אחרי העלייה הגדולה, קצת לפני הפנייה לשכונה שלה, היא מגיעה לנקודה האהובה עליה ביותר בעיר: כל הבתים נמוכים כאן מהכביש, והפיאט נוסעת כאן כמו על גבעה ורואים פתאום את הים, את הארובות של חדרה, והצבעים של השמש השוקעת יפים כל כך עד שאפשר לשכוח שאת על כביש. אבל אי אפשר להתרכז בנוף, אי אפשר, מוכרחים להתרכז בנסיעה ובתנועת המכוניות הזאת של סוף יום עבודה באמצע השבוע, יש רק נתיב אחד וכולם רוצים לנסוע לכל הכיוונים.
בכל מטר שהיא מעפילה לגובה נחלשת הקליטה בסלולרי, עוד רגע תיעלם לגמרי, והרעש שתוקף עכשיו מכל עבר, כמו כשעומדים באמצע רחוב אלנבי בחמש אחר הצהריים, הוא רעש אחר. כולם שומעים כאן מוזיקה, כולם משחקים כדורגל באמצע הכביש, כולם צועקים שיפסיקו לשחק כדורגל באמצע הכביש, כולם צועקים זה לזה, צועקים מבחוץ לתוך הבית ומהבית החוצה. אין אינטרקום, לא צריך, ועוד רגע היא שם, היא יודעת, כבר מרגישה את זה בעקצוץ שמופיע כמו התקף אלרגי בכל פעם שהיא מתקרבת לבית, עקצוץ בעורף, בזרועות, בין השדיים, והיא מתגרדת, מתגרדת שוב ושוב ועורה מאדים. זה הסימן שלה שהגיעה הביתה, ככה גופה מגיב, וזו עוד סיבה לא לבוא, להתרחק — אדמומית וגרדת שלא נרגעות אלא לאחר אין ספור נשימות ארוכות בעיקול האחרון שלפני הבית.
אבל משהו השתנה. הרחוב שקט. אף אחד לא משחק כדורגל, אף אחד לא צועק, אין מוזיקה. ויש שתי צִליות יוטה שחורות עצומות שמתוחות מעל לחצר הבית ולחצר הצמודה, זו של אחיה הבכור סמיר. ויש כיסאות פלסטיק בחוץ, מגדלים של כיסאות פלסטיק, והיא כבר מבינה, לאט־לאט ההבנה חודרת אליה, ואין טעם לבדוק הודעות בטלפון, הרי עוד שנייה תיכנס הביתה.
הסימנים ברורים, למדה לזהות אותם לפני שנים כשסבא שלה נפטר: התאגדות השכונה, החמולה, ל"עזה", שלושת ימי האבלות, הצעירים מותחים את הצִליות, טנדרים עמוסי כיסאות פלסטיק מגיעים מאולם האירועים הקרוב, במטבח מבשלים לכולם לשלושת הימים האלה, וגזייה גדולה מובאת לחצר כדי להעמיד עליה עוד סירים. והחלוקה הזאת, הברורה: הגברים יושבים ברווחה בחצר, תחת הצִלייה, והנשים יושבות מכווצות וצפופות בסלון, והנערות הצעירות קמות על רגליהן בכל פעם שמישהי חדשה נכנסת, מיד מגישות לה ספלון קפה שחור, תמר טרי במפית. וקולות הבכי שמתחדשים בכל כניסה כזאת, מתחדש גם סבב הנשיקות, אלפי הנשיקות העצובות המידפקות על הלחיים הלחות של נשות המשפחה הקרובה, והנה עכשיו היא תצטרך להיות אחת מאלה, תצטרך לשבת שם שלושה ימים. בדרך פיללה לשלושה ימים, והנה הם כאן, ומי ציפה לזה. והיא עדיין באוטו, תכף תצא, תכף תתמודד. ועוד צריך להודיע באיכילוב, ולתמרה. היא מחנה מול הבית, ודקות ארוכות היא עוד אוחזת בהגה לפני שתצא, הנה כבר זיהו את הפיאט שלה מחלון המטבח, הנה הן באות.
ב
הוא מת בצהריים. היו שלוש דקות של ניסיונות הנשמה, אבל הלב הלך, פשוט קרס, ובגילו כבר לא נשאר מה לעשות. אף אחד לא התקשר לעדכן אותה. אימא שלה וסמיר היו בבית החולים, שמעו את צפצופי המוניטורים מעבר לדלת עד שנדמו. ההלוויה נערכה לפני השקיעה, בזמן שהיא הייתה תקועה בפקק בוואדי עארה — לא חיכו לה, באסלאם אסור להשאיר את גופת המת בלילה, ולנשים ממילא אסור להשתתף בהלוויה. רק הגברים הלכו, ובני השכנים באו אז והתקינו את שתי הצליות והביאו את ערמות הכיסאות ועכשיו הם מעמידים אותם, כיסא אחר כיסא, בריבוע גדול תחת כיפת השמים. תכף יחזרו הגברים מבית הקברות, והיא תשב ליד אימא שלה ורנדא ואמאל ומייסה, והרי לא הביאה אתה כלום, לא בגדים ואפילו לא מברשת שיניים. אבל מה תעשה עכשיו, תיסע לתל אביב ככה, הלוך־חזור? החושך כבר ירד, והאנשים מתחילים להגיע.
תמרה ביקרה באום אל־פחם כמה פעמים — בתחילה כחברה, חברה יהודייה, כזו שמעוררת הרבה תשומת לב בתלתלי הבלונד ובעברית שלה. איזו התרגשות הייתה בבית לארח אותן כמו שצריך, בארוחות ערב בחודש הרמדאן, בעיד אל־פִטְר, בעיד אל־אַד'חַא, אבל גם סתם ביום שבת בצהריים כשהיו באות לביקור — "שותפות לדירה", "נפגשו במקרה", במקרה גם מסתובבות כל היום יחד, במקרה הן גם שותפות כבר שמונה שנים, במקרה עברו יחד לדירה אחרת, במקרה זו דירה של חדר שינה וסלון.
ותמרה הכי בסדר, תמיד, מדברת כמה שאפשר עם כל מי שאפשר, לא נצמדת אליה גם כשכולם כבר ידעו שזו הצגה, הרי איזו בחורה יהודייה נהיית פתאום החברה הכי טובה של מישהי מאום אל־פחם, איזו בחורה יהודייה מגיעה לכל חג ולכל אירוע חשוב. עכשיו, בשארית הקליטה, היא מתקשרת אל תמרה, מוסרת לה את החדשות הטריות ואומרת לה שהפעם אולי אין צורך שתבוא, בטח לא הערב, כבר מאוחר, ואולי גם לא מחר. ובעצם, ג'ומאנה מתפתלת, בכלל לא צריך, מה היא כבר תעשה פה, בקושי תבין חצי ממה שהולך, ותמרה אומרת, מה פתאום, ברור שהיא תבוא, אולי לא הלילה כי כבר מאוחר ולישון שם ממילא אינה יכולה, אבל תבוא מחר אחרי העבודה, תביא לה גם דברים להחלפה, כלי רחצה, דאודורנט. אחרי תמרה היא מתקשרת אל עופרי, הרי גם מבית החולים יבואו לנחם, תמיד יוצאת משלחת כזאת. "תבואו בבוקר אם אפשר," היא אומרת כי אינה יכולה להתנגד. עדיף בבוקר, ככה תפריד בין הכוחות, הרי פעם כבר ישבה עם שתיהן בחלל אחד, וזה היה קשה מנשוא.
הן באו אז לחתונה של מישהו מהמחלקה שלה. סוף אוגוסט, עונת החתונות בעיצומה, האוויר עומד בלי טיפת רוח, הנשימות נעצרות בריאות, והגוף לא מצליח להכיל את האוויר הזה, הדחוס, הלוהט. קצרת נשימה היא הגיעה וכמעט הושיבו אותה בין שתיהן, אבל היא לא נתנה לזה לקרות, בסוף תמרה ישבה ביניהן, וסביבן רק זוגות מבוגרים, ההטרוסקסואליות ריצדה מכל טבעות הנישואין. היא זוכרת את המבטים המרומזים שעופרי שלחה לה מעל לאורז ולעופות המשוסעים ולמפה המצועצעת, היא זוכרת את היין שנשפך לה קצת, מהרעד, ואיך הרגישה שתכף הכול מתפוצץ. וגם את השמלה של תמרה היא זוכרת, אדומה, סקסית, איך היא תלשה לה קודם את התווית מהצווארון, הכניסה לה יד לתחתונים שעה לפני החתונה, הרוויחה קצת רוגע בסקס הזה, שישכיח ממנה את עופרי.
ואחרי החופה רקדו צמוד־צמוד, היא בגבה לשולחן מסובבת את תמרה עוד ועוד, העיקר לא להסתכל על עופרי ולא לראות את העיניים שלה, ולאט־לאט המוזיקה השתלטה עליה, האורות נצצו כמו זיקוקים, והיא נכנעה לקסם הזה, למגע המוכר, לאיך שתמרה מחזיקה אותה. ותוך כדי הריקוד, בלחישה באוזן, תמרה שאלה אותה איפה הן יתחתנו, באום אל־פחם או בכוכב יאיר, בחליפות או בשמלות, צחקה לה באוזן, שיכורה, "אני רואה קבבים מעוכים על שיפודים גדולים־גדולים, אני רואה עוגות שוקולד לצד בקלאוות מתוקות מדבש ופיסטוקים, אני רואה את אבא שלך שם," תמרה אמרה לה, אבל הפנטזיה נקטעה כשסונוורה פתאום מהשרשרת של עופרי ורצתה כבר ללכת. אבל חיכתה, חיכתה עוד ועוד, עד שהשולחן של המחלקה ילך.
ג
היא עמדה בחוץ עם כל פמליית הנשים, כמה בוכות, כמה מחזיקות את עצמן, ורק היא בחליפה, חולצה ומכנסיים, רק היא בבגדים צבעוניים, היא והילדות הקטנות, וחוץ מהן כולן בשחור. חמש דקות עברו עד שאימא שלה הגיעה בטנדר של סמיר, והוא החנה אותו ברוורס צמוד־צמוד לשער, שלא יפריע לסידור הכיסאות, גם לא לכניסה לבית, למטבח. והנה אימא שלה רואה אותה, הרגל שלה משוטטת החוצה מהטנדר הרם ומחפשת אחיזה בקרקע, אבל היא לא רואה מרוב דמעות, ביד ימין טישו ממוּלל ויד שמאל נתמכת בטנדר לפני שתקרוס, וכשג'ומאנה ניגשת אליה היא כושלת לתוך ידיה. יַא בִּנתי, יַא ראבּ, היא אומרת לשמים וממשיכה למלמל לעצמה ולדמוע, וג'ומאנה מחזיקה אותה כמו שלא החזיקה אותה אף פעם והשכונה נעלמת, רק את אימא שלה היא רואה, ושום דמעה לא יורדת מהעיניים שלה. בסתר ייחלה למותו כבר יותר מעשור, אבל עכשיו לא תכאיב לאמה. היא שותקת, עד שסמיר זורק מאחוריהן פקודות ומחזיר אותה בבת אחת למציאות.
הוא אינו מבוגר ממנה בהרבה, סמיר, רק שנה מפרידה ביניהם, אך הוא הבכור, ואף שגדלו זה לצד זה, זחלו יחד, אפילו ינקו יחד, הוא נשאר באום אל־פחם, בנה לו בית, התחתן, הוליד ילדים, והיא רחקה משם שנות אור. בגללו, גם בגללו. העיניים שלו היו העיניים של אבא שלהם, וגם הקול הסמכותי, ובכלל התנהג כמו דור ההורים, כאילו נשאב לבגרות מוקדמת ומיוסרת ומעולם לא היה באמת ילד, כאילו אין לה ולו ולכל שאר האחים והאחיות, שבעה במספר, שום דבר משותף. מתי החלו להיפרד דרכיהם? והאם בתהליך מהיר או אטי? ג'ומאנה לא זוכרת, זכורים לה רק מבטי ההערצה שאביה היה תולה בו, זכורים לה הבגדים המהודרים שקיבל, הטנדר הזה שנקנה במיוחד לכבודו, החדר שזכה בו בקומת המרתף בעוד כל שאר הבנים מצטופפים בחדר אחד וגם הבנות מצטופפות כולן יחד, ואיך אימא שלה יורדת אליו עם קפה ועוגיות על מגש בכל פעם שהוא צועק לה.
בחוץ כבר חשוך לגמרי, והיא רוצה פתאום הביתה, רוצה בעצמה שלא שיערה. רוצה את תמרה, לדבר אִתה, לחבק אותה, והיא מתלבטת אם לחזור לתל אביב, לצאת מכאן כשאימא שלה תירדם ולחזור הנה מוקדם בבוקר, אלא שכולם פה יתעוררו בזריחה ואין סיכוי שתספיק עד אז, ובסוף גם תגיע מותשת לגמרי. כמו זרה היא מרגישה ליד אימא שלה, ליד אחיותיה הנשואות וילדיהן. הבעלים בחוץ, מעשנים ומעלים השערות מי יבוא ומי לא וכמה צפויים להגיע, תכף ילכו שוב להתפלל יחד. והיא רוצה שהכול כבר ייגמר, כל שלושת הימים האלו שנחתו עליה כך פתאום, רוצה להיות לבדה. אבל איך תהיה לבדה באום אל־פחם ואיפה תישן, עם רנדא בחדר ילדותה?
היא עולה לקומה השנייה לבדוק אם הקירות כבר לא ורודים, שנים נשארו כך רק מפני שלא היה להן הכוח להתעקש שסמיר או אביה יסיידו הכול מחדש. ואין עוד בחדר הזה דבר אחד שהוא שלה, אין פיסה אחת שמוכרת לה, אפילו שרידי המדבקות שעל הארון כבר אינם שלה, כי הכול עבר מזמן אל אחיותיה, ורק הסדקים בקירות עוד זכורים לה כולם. איך הן היו מבלות כאן ארבעתן לילות שלמים בדיבורים, איך היו קשורות זו לזו בפיג'מות משותפות, בגרביים משותפים, בחזיות, בליפסטיק, בצלליות העיניים. חוץ ממנה רק רנדא עוד לא נישאה, עדיין לא נכנסה לתבנית, וכשהיא באה לתל אביב היא ישנה אצלה, שלא העזה לישון מחוץ לבית עד הלימודים באיטליה.
ג'ומאנה בודקת את מצב הסוללה בנייד, את הקליטה. ההודעות מתמרה ועופרי הגיעו כשהמכשיר היה במצב שקט ועכשיו היא מקבלת אותן ברצף, משמחות ומעודדות ומקרבות, כל אחת מהן בדרכה. היא קוראת שוב ושוב את המילים של תמרה, שכבר מכירה את משפחתה, את המנהגים, את התמיכה חסרת האיפוק — תמיד הבינה מה עובר עליה, תמיד עודדה אותה להתנתק מאביה ומכל מה שכרוך בו. ועופרי נראית עכשיו זרה ורחוקה, מעולם לא הייתה פה, מעולם לא פגשה את אביה. מעולם לא פגשה גם אותה, את ג'ומאנה, כשהיא חוזרת מפה.
ד
עופרי והיא נקשרו זו לזו לאט, פלרטוטים־פלרטוטים של קולגות שיודעות זו על זו רק דבר אחד בעצם, ומשם החלו אט־אט לדעת הכול, אבל עדיין לא נוצר המגע. המסגרת הייתה ברורה לשתיהן: תמרה הייתה מוכרת במחלקה, וטבעת האירוסין הייתה יורדת מאצבעה רק בניתוחים, והחברות התפתחה ועמקה, אבל רק בחתונות יצאה מתחום המחלקה. ובעצם, אולי שום דבר לא היה קורה אם לא הייתה מתפרקת לקראת סוף המתקפה על עזה, אחרי ימים ארוכים של עצבים מרוטים, של חוסר שינה, עם האמבולנסים שמביאים כל שעות היום והלילה קטועי איברים ופצועים אנושים, לפעמים גם משפחות שלמות. המוות תפח מול העיניים, והריח, הריח, צחנה של דם קרוש מעורבב באבק שרפה ובפירורי מתכת מותכת, לא היה אפשר להישאר אדישים למראות. ג'ומאנה התנודדה ממיטה למיטה בנוהל חירום, במשמרות אינסופיות, שטה בין המיטות, לא הצליחה להסתכל לחולים בעיניים, הרי סירבה לצפות בחדשות כל השבועיים הראשונים, סירבה לתת למידע להגיע אליה.
ורק בסופו של יום ארוך, משוגע, אספרסו אחרי אספרסו בין חולה לחולה, אחרי שסיימו שתיהן באותה שעה, מותשות ובקושי גוררות רגליים החוצה, הקפאין מפמפם בעורקים אבל העיניים כבר נעצמות מאליהן והרצון לחזור הביתה הוא מעל לכול, הן עמדו זו מול זו ליד עמדת האחיות וטלוויזיה גדולה ריצדה מעליהן, עופרי מרוכזת, מקשיבה, אחיה משרת בשריון ולא ברור אם הוא בפנים או אם לא, וג'ומאנה משתדלת לא להקשיב אבל האוזניים שלה עצמאיות והעיניים נמשכות אל המסך, מהדורת החדשות בעיצומה, כל הזמן שודרו חדשות, נמתחו על פני הזמן ומעל לזמן, ממשיות יותר מהחלוקה לשעות, לדקות, לשניות, עד שנהיו הן עצמן העולם.
והיה אז שידור מחריד והיא ברחה באמצע, לא עמדה בזה, נמלטה החוצה לפני שיפרצו הדמעות — ד"ר אבו אל־עיש איבד את בנותיו בשידור חי תוך כדי שיחת טלפון — ובמקום להתפצל וללכת כל אחת לדרכה ביציאה מהמעלית, מהבניין, אל הרחוב, עופרי רצה אחריה במסדרון, נדחקה ונכנסה אתה למעלית, ונוצר שם משהו אחר — חיבוק, וליתר דיוק, עופרי תפסה אותה רגע לפני שקרסה, הובילה אותה החוצה, והיא, שהחזיקה הכול בפנים כמו שלמדה באום אל־פחם, לא לבכות ובטח לא ליד אחרים, התאפקה והתאפקה גם מול כל האנשים באכסדרה של קומת הקרקע, התאפקה עד שיצאו סוף־סוף מבית החולים לרחוב, ועופרי, עדיין מחבקת אותה, הובילה אותן לספסל הקרוב.
"פגשתי אותו כמה פעמים," ג'ומאנה אמרה כשישבו, ממוללת טישו מקווצ'ץ' ולח ודוחסת אותו לכיס, הפנים שלה אדומות מדמעות.
עופרי שתקה, גיששה לתוך השרוול של ג'ומאנה והן שילבו אצבעות.
"הוא הגיע לכמה כנסים, איש מדהים. כריזמטי."
רק שני משפטים ומיד עזבו את הנושא, נדמה היה שהכול כבר נאמר, ולה ממילא לא הייתה אחיזה במילים שיוכלו לתאר מה הרגישה. הן שתקו קצת, עברו לנושאים אחרים, קלילים, אבל האצבעות עדיין היו אחוזות אלה באלה בתוך שרוול החולצה הארוך, המסורבל, של ג'ומאנה, ומרגע שנוצר המגע הזה הלכו הגבולות והיטשטשו. מה שהתפתח משם הלך והשתלט על חייה, על עולמה, וכעת ברור לה על איזה עולם בדיוק השתלט — על הבועה שיצרה לה שם, על חייה בתל אביב, כי עופרי הרי מרוחקת שנות אור ממנה ומשורשיה, לאום אל־פחם לא באה אף פעם, לא לבדה ולא אתה. וכשהיא יורדת במדרגות אל הסלון הגדוש בנשים עוברת במוחה מחשבה חדה, בהירה: הנה, מחר היא תגיע, מחר היא תהיה כאן ולא יהיו עוד דברים נסתרים, הכול היא תראה, וכמה תתחזק כך אחיזתה בחייה, בעולמה. אולי היה עדיף לחשוב על כל זה עוד קצת, להציב את שתיהן זו מול זו ולהשוות, אבל תכף יחזרו כל המנחמים לבתיהם וכאן יהיה צריך להתארגן לשינה, ואימא שלה, שק קמטים עצובים ודמעות, מכווצת וחפונה בספה הגדולה, ותכף יהיה צריך להקים אותה, להכין אותה להמשך, לשארית חייה בלעדיו.
ובלילה אין פלאפונים, אות הקליטה נעלם לגמרי, וג'ומאנה מתגנבת למטבח. קודם שוחחו היא ורנדא בלחישות, מיטת יחיד לצד מיטת יחיד, רנדא עוד התלבטה אם לחזור לירושלים, חשבה שאולי תישאר כאן החודש, והיא הרגיעה אותה. מה פתאום, הרי זו השנה הראשונה שלה שם, היא חייבת להתרכז בלימודים, להשקיע, ומספיק לגמרי לבוא בסופי השבוע. בסוף הן השתתקו שתיהן והיא אמרה לרנדא שהיא הולכת לעשות כמה טלפונים, ידעה שתמרה ערה ומחכה שתתקשר, ובשקט־בשקט עברה על פני החדר של אימא שלה, שישנה בדלת פתוחה ונשימותיה הכבדות נשמעו במסדרון וגם במורד המדרגות. מן המטבח טלפנה לתמרה אחרי שהעלתה את המספר שלה בפלאפון, מעולם לא זכרה מספרים בעל פה, גם לא את המספר הזה.
הן מדברות על פרטים טכניים, אך בין המילים נוכחת האהבה העצומה שיש ביניהן. ואיך עלה בכלל על דעתה לעשות משהו עם עופרי ולפגוע ככה בתמרה, השאלה מתפשטת באיבריה והיא נצמדת אל השפופרת, אצבעותיה כבר מזיעות מהאחיזה, והן מדברות עוד ועוד עד שהעיניים כמעט נעצמות, ונשאר רק הבזק מחשבה על מיטתן, רק זיכרון ניחוח השמפו של תמרה ומגע העור שלה מתחת לשמיכה, הגוף שלה שצמוד לגופה בפיתולו הטבעי, בהשתלבות הזאת שהתהוותה ביניהן. שמונה שנים של זוגיות קרובה, עמוקה, נפלאה, והיא עוצרת את עצמה אחרי ה"לילה טוב", בולמת את עצמה מלהתקשר למספר האחר, כי אסור להעמיק את הקשר הזה עם עופרי, אסור להכניס לסדר היום שיחה קבועה בכל לילה, הן לא ביחד, עדיין לא, לעולם לא. והרי בבוקר ייפגשו לצד כולם, וגם אז לא ידברו, ואולי עדיף כך. היא משאירה את השפופרת על כנה, סוגרת ופותחת את האגרוף המיוזע, הקפוץ, ולפני שתחזור למיטתה היא מצחצחת שיניים במברשת שמצאה בארון האמבטיה ושוטפת את פניה בלי הקרמים הרגילים שלה, בלי מנת הטיפוח הלילית שלה ושל תמרה, מול המראה, ביחד.
ה
אבל בבוקר כל הבטחות הלילה נעלמות ואינן. עופרי כבר כאן והיא מחבקת אותה ומשתהה, לא כמו הרופאים האחרים שבאו אתה מתל אביב. עופרי מתיישבת לידה ואחר כך קמה אתה למטבח להכין קפה, מאריכה מבטים, וג'ומאנה נבוכה, מסתבכת. לפני כן חיכו כולם בחוץ ליד מעגל הגברים והיססו להיכנס ולחפש אותה, בלטו בשטח, יהודים, עד שמישהו ניגש אליהם ושאל, ואז שלחו את דלאל, אחייניתה הרביעית, לקרוא לה, ומיד כשהיא יצאה אליהם עיניה נתפסו בעופרי, ובכל זאת הודתה קודם לכל השאר, עברה אחד־אחד עד שהגיעה אליה. אחר כך הוציאו עוד כיסאות ופתחו מעגל שלישי בשבילם, שיוכלו לשבת הגברים והנשים יחד, ועופרי התיישבה לידה, וכשהיא הלכה להכין קפה עופרי התנדבה לעזור לה ואז יכלו לדבר באמת, כמו שכבר התרגלה והתגעגעה. עמדו שתיהן במטבח כל כך קרובות זו לזו עד שכמעט נגעו השפתיים, אבל סביבן מרחב לא מוכר, מבולגן, ומשלחות נשלחות לשירותי האורחים שבקומת הקרקע כשהן רק מטר משם.
אחרי שעה בדיוק קמו וחזרו בשתי המכוניות שבהן באו, סובבו אותן לאחור בשכונה הצפופה, והנערים והילדות החזירו את הכיסאות למקומם, אלה למעגל הנשים ואלה למעגל הגברים. והשמש קופחת, כל מה שאינו תחת היוטה בוער, והיא עומדת ומזיעה בשמש, עדיין מנופפת לשלום אחרי שהודתה שוב לכל מי שטרח לבוא, עדיין מלווה בעיניה את המכוניות הקטֵנות במורד היציאה האחורית מהעיר. וכבר היא צריכה להצטרף שוב אל אימא שלה, שיושבת על כיסא העור שהוצא לחצר ושוקעת בו, וכך תחכה עד שתמרה תגיע, עד שתוכל לבחון את הדברים שוב כמו שהיא עושה כבר כמה חודשים, לבחון מה בדיוק היא מרגישה, מה ההבדל, את מי היא אוהבת יותר.
והכול מטושטש: השמים, התכלת הזאת המחוררת שנשקפת מבעד ליוטה השחורה, השמש הזאת ששוקעת אחרי שעשתה בכולם כרצונה, ואיך היא תעבור עוד יומיים כאלו, איך. כבר אינה זוכרת מיהי בת משפחה ומי לא, כבראינה זוכרת למי אמרה שלום ומי נכנסה רק אחרי גיחתה האחרונה לשירותים, ומה השעה עכשיו בעצם, כי הפלאפון לא אתה, הבטרייה כבר התרוקנה. והרי תמרה מכירה את הדרך, ואתה יגיעו המחשב הנייד, הקרמים, הדאודורנט וכמה בגדים נורמליים, לא השמלות האלה שרק אלוהים יודע איך אפשר להסתובב בהן בחום הזה.
והיא מחכה לפז'ו ומשתדלת שלא להיראות מחכה, משתדלת להיות כולה בתוך הרגעים האלה שמי יודע מתי יחזרו, הרי התכנסות כזאת לא תקרה שוב בקרוב. בכלל לא הבחינה כמה גדלו הבנות של אחיותיה, ואיך גיסתה מעזה לנזוף ככה בסמיר, להעמיד אותו במקום, היחידה מכולם, ומבטה עובר אל אימא שלה, להשגיח שתשתה מספיק, שתאכל. ואיך האצבעות שלה נראות, קמוטות ומכווצות, אבל הידיים של שתיהן ממש דומות, פחות השנים, פחות הבישולים והכוויות מהסירים הרותחים. והיא משתוקקת להמשיך לשבת שם עוד, להחזיק לה ככה את היד, להריח אותה, את הריח המוכר שלה שכבר כמעט שכחה, הריח של הבית הזה, של האוויר פה באום אל־פחם. מאימא שלה היא מפנה את מבטה אל הכביש, ומהכביש אל רנדא, ומרנדא בחזרה אל אימא שלה, עד שנשמעים סוף־סוף הצלילים המוכרים — הפז'ו של תמרה מחרחרת כבר שנים, בקושי סוחבת, אבל הן כל כך מחבבות אותה, איפה לא היו אתה ומה לא עשו בה. והנה תמרה שם, מתמרנת בין שני מעגלי הכיסאות שעל הכביש, מחפשת חניה.
היא עולה עם התיק אל החדר, מניחה בחדר האמבטיה את כלי הרחצה וחוזרת לחדר ומחברת את המחשב לחשמל, מדליקה ועוצרת את עצמה מלבדוק הודעות. מנסה להיזכר מה בכל זאת אולי נשכח בתל אביב, מה אולי תקנה הערב במכולת לפני הסגירה. כשהיא יורדת שוב, שום דבר לא השתנה שם, ואמה מחייכת קצת ומחזיקה את ידה של תמרה, והיא ורנדא מחליפות מבטים וחיוכים. הלוואי שהיו יכולים לשבת כולם יחד, גם עם נאהל שיושב עכשיו במעגל הגברים, ואולי זה עוד יקרה כשיתפזר הקהל. אולי ישבו אז חמישתם בסלון, ואימא שלה תמשיך לחייך כך.
ותמרה נשארת, משתהה גם אחרי שכולם כבר הלכו. הכיסאות התייתמו מיושביהם, ואבק הדרכים הלא סלולות ושולי הכבישים שלא כוסו במדרכות מתערבל במערבולות קטנות שנעות בין הכיסאות ולצדם, נבחשות בגלגלי המכוניות היוצאות לדרכן. אז הן מחזירות את אימא שלה פנימה, מושיבות אותה שוב על הספה בסלון. ארוחת הערב כבר נאכלה, והיא מפצירה באימא שלה לשתות עוד קצת, לאכול פרי, אבל העצב גואה מעיניה והן נאחזות מדי פעם בקירות, בתמונות התלויות שם, בחפציו שעוד נראים בסלון ובמטבח, נוכחים לגמרי. ועוד קנקן תה מוגש, רנדא הכינה אותו, ואחריו כבר מעלים את אימא שלה למיטתה. בקושי־בקושי היא הולכת, נתמכת משני עבריה בנאהל וברנדא, מותשת מהבדידות החדשה. לרגע או שניים תמרה נשארת אתה בסלון, אבל מיד יֵרדו אחיה ואחותה.
ומתי היא תחזור הביתה? תמרה שואלת, וג'ומאנה מתקשה לענות, היא רוצה לתת לאמה כמה ימים להסתגל למצב החדש. מבית החולים מגיע לה שבוע, אז למה שלא תישאר עוד טיפה? היא מלווה את תמרה לאוטו, משתוקקת לנסוע אתה כמו שהיא משתוקקת להישאר, והן מתעכבות שם בחוץ והיא מנשקת ומחבקת את תמרה והרגעים עוברים, לא אכפת לה עכשיו מאף אחד, ואחר כך היא מלווה במבטה את הפז'ו המתרחקת.
היא עולה אל החדר ומתיישבת מול המחשב, קוראת וכותבת, מקלידה. וגם רנדא שם, קוראת מאמרים, ובין לבין הן תוהות איך יהיה הכול מעכשיו והלאה, ואחר כך נשכבות במיטות, צוחקות, מחליפות רשמים על אירועי היום, על השכונה והבית, על הילדות הקטנות. רק על אימא שלהן הן לא מדברות כי לא ברור להן מה יהיה, והיא לא מספרת לאחותה מה החליטה, גם לא לנאהל, ורק למחרת כשהכול כבר נגמר והיא לא אורזת, הם מבינים ולא שואלים שאלות. השגרה חוזרת, ועוד יום עובר ועוד יום, ובתל אביב תמרה עדיין לא שואלת כלום, לא חוששת מכלום, מבינה, וגם עופרי לא שואלת כלום, אבל לא מבינה בכלל מה עובר עליה, לא רואה את הקשר שבין הדברים. ועוד יום עובר ועוד אחד, והחדר הקטן משנה אט־אט את פניו ונהיה חדר בוגר, מסודר. כבר הצמידה את שתי המיטות זו לזו אחרי שרנדא נסעה, ועכשיו היא מעלה מן המרתף שולחן קטן שישמש אותה לכתיבה, ומביאה טלפון למסדרון הקומה השנייה ומושכת אליו חוט פתלתל, והבית חוזר אט־אט לשגרה: אימא שלה כבר מארחת את הנכדים והנכדות ומבשלת כמו קודם, וכולם מתעלמים מהשאלה הברורה למה היא עוד כאן, ג'ומאנה, למה עוד לא הלכה.
ואיך היא תסביר, איך, מה היא מרגישה? היא נצמדת אל אימא שלה, אל נאהל, אל האוכל, אל התחושה הביתית הזאת ששנים לא חשה, ונדמה שהבית הומצא מחדש בשבילה מרגע שמת אביה. אימא שלה מרוצה כמובן, ורק תמרה מודאגת, ועם כל יום שעובר היא דואגת יותר. כבר כמעט שבוע הן כך, בנפרד, ואיך נהיו זוג מרוחק כזה, תמרה בתל אביב והיא כאן בחופשה לא מתוכננת מהעבודה, מנצלת ימים שהצטברו, ממילא הייתה צריכה לממש אותם כדי לא לאבד אותם.
היא משוטטת בעיר, עולה ויורדת בגבעות, רואה מחדש את כל הפרצופים שכמעט נשכחו ממנה, מיום ליום נהיית גם היא תושבת מוכרת. יותר ויותר היא עוצרת לשוחח עם העוברים ושבים, מרגילה את כולם לפניה — אלו שנשכחו מהם ואלו שהתעצבו מאז, בשנות הגלות שלה בתל אביב, באיטליה. והיא הולכת לה בכל הכבישים והסמטאות שבילדותה היו הולכים שם בחבורות, צורחים וצווחים, עוברת גם ליד הבית של הגננת שלה ועל פני בית הספר היסודי שהוגלתה ממנו לבית ספר פרטי מרוחק. ותמרה חסרה לה, אבל היא נהנית גם כך, בגפה, לחנוך את אום אל־פחם החדשה שלה, המשוחררת, נהנית לאחוז במרחב, בנוף, להיות חלק מכל זה, להרגיש שייכת.
ואחרי ששוב הגיע היום שהייתה אמורה לחזור בו ולא חזרה, אחרי שכבר עברו כל ימי החופשה ואחרי שתמרה אמנם לא בכתה אבל אמרה: "די, תחזרי כבר, לא כיף כאן בלעדייך," ואחרי כל השיחות לאיכילוב כדי לעדכן ולהתעדכן, בתוך כל ההתלבטות הארוכה הזאת מגיע פתאום טלפון מפתיע מחבר משפחה שראה אותה כאן, רופא מרדים, עובד ב"העמק". יש מחסור ברופאים, הוא מדווח, אז אולי שתקפוץ לביקור? והיא מתעניינת, אומרת שתבוא, רק לשמוע, לראות מה התנאים ואיך הצוות, כי אינה מצליחה לחשוב על שום דרך אחרת להרחיק את עופרי, וההצעה נשמעת כפתרון, הרי מאז הביקור בקושי דיברו, ולפני זה הרי לא יכלה לדמיין שבוע שלם בלעדיה.
בדרך לבית החולים היא עוצרת לקנות עוד מצעים, מגבות, מצרכים, אביזרים לחדר, לבית, לא חושבת מה משתמע מזה, אז מה אם יהיה עוד סט מצעים. ועל הביקור ב"העמק" היא לא תאמר לתמרה מילה, כבר מסתירה ממנה דברים. גם את קניית המצעים הסתירה, והשיחות ביניהן כמו שיחות מחו"ל, וכל אחר צהריים מגיעים אחיותיה, אחיה, גיסותיה, כל הילדים והילדות והתינוקות, וכל השגרה הקודמת ממנה והלאה, הזמן ההוא לא השאיר עקבות. ודווקא אי־הרצון שלה להחליט החלטות דוחף אותה לעבודה חדשה, נוטע אותה עוד ועוד בשכונה. ולא רק מעופרי היא מתנתקת ככה, אלא גם מתמרה.
תל אביב רחוקה פתאום, מעבר להרים ולגבעות, לנחלים ולפקקי תנועה. ורק בסוף השבוע הבא היא נוסעת לשם, ובדירה בתל אביב היא ותמרה יושבות ומדברות ועדיין אין החלטות, אין, ואין גם הסברים, הרי תמרה לא יודעת כלום, והאוויר התל־אביבי החם מעיק והלחות דביקה וקשה, והיא, כל גופה כבר משתוקק אל האוויר היבש הצפוני, ומחשבותיה נודדות שוב אל הבית ההוא, הראשון, ששב ונהיה שלה. תמרה באה לבקר מדי פעם ונשארת לישון, אבל הנסיעות, הנסיעות, היא מותשת, לא מבינה, שואלת שאלות, וכל התשובות של ג'ומאנה יגעות ואין בהן מענה, מרוחקות כולן כמו עופרי, שכבר איננה חלק מחייה, וג'ומאנה חושבת: עשיתי את זה גם בשבילה, גם בשביל תמרה. אבל איך היא תסביר, איך, הרי נראה שההפך קרה, שהתרחקה והתנתקה ממנה, הרי כבר התחילה עבודה חדשה. רק מעט הן מדברות עכשיו, שותקות הרבה ומנתקות די מהר, וג'ומאנה כבר לא מתגרדת במעלה הכביש, כבר נעלם לגמרי העקצוץ האלרגי.
אום אל־פחם עוטפת אותה כמו שמעולם לא עטפה אותה, מעולם לא היה המקום כה שלה. והיא ואימא שלה מבשלות יחד ארוחת ערב, צופות יחד בטלוויזיה, נוסעות יחד לבקר את הדודה בכפר כנא. שתיהן יחד אוספות את רנדא מהצומת בימי שישי ובדרך מדברות על הכול, אפילו אימא שלה כבר התנתקה ממנו, מבעלה המנוח, ומיום ליום הן מתקרבות עוד זו לזו, וגם נאהל שותף בזה וגם רנדא, ורק תמרה איננה. ולפעמים היא כבר רוצה שתבוא, שתהיה כאן, שתהגר הנה, אל העיר הזאת שלה, אבל איך תבקש ממנה דבר כזה, איך אפשר אפילו לחשוב על זה, זה הרי לא הגיוני בעליל, תקווה מטופשת, בדיחה עגומה. אבל הסוף הולך ומתממש כמו הקריירה החדשה שלה, כמו כביש שישים וחמש כשיורדים מאום אל־פחם לצומת, כמו עפולה שנטועה באמצע העמק. הרי בכל יום היא נוסעת לעפולה, עם השמש העולה היא יוצאת ובשקיעה היא חוזרת, וכמה מתארכות עכשיו דווקא הנסיעות לתל אביב, כמה הן נמתחות, איך שלושת הימים שהיא מקציבה לתמרה נהיו מעיקים וקשים, בכלל לא אווירת החופשה שקיוותה לה, לא, הם עגמומיים ונמרחים, מלאי ריבים, כי תמרה לא מסוגלת להמשיך כך.
כמה אפשר לדבר, כמה אפשר לשוחח, כמה אפשר למתוח עוד ועוד את הדבר הזה שהתחיל כל כך יפה ועומד להסתיים מכוער. וכמה מרגוע היא מוצאת כשהיא חוזרת הנה, הביתה, ומה משתלט עליה, מה, כשהיא יוצאת שוב לדרך וסופרת שוב קילומטרים מאום אל־פחם לתל אביב ובחזרה, נוסעת לאט, בקושי נוגעת בהגה, כף הרגל רכה על דוושת הגז והמחשבות בשמים, בים, בשקיעה, מסרבות לנסח את העתיד הקרוב ומשתקעות בעבר, בהווה, במה שקרוב וידוע, בנקודת הפתיחה הזאת, האחרונה.
