>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
מילות השיר מבוססות על מקרה אמיתי של נער צעיר, מקרה שהגיע לאוזניו של הזמר הצעיר אסף אברבוך. "השיר נכתב לפני כמה שנים טובות בעקבות מפגש אצל חבר טוב", מספר אברבוך, "ישבנו כמה חברים ערב שלם ועם הזמן אנשים הלכו. בסוף נשארנו רק קצת והתחלנו לדבר כל הלילה. בינינו ישב בחור צעיר שהיה שכן של המארח. הוא היה אז בן 17 או 18 וקראו לו דניאל. הוא התחיל לספר לנו את הסיפור שלו ואחרי חצי שעה כולנו היינו פעורי פה. יושב מולנו אדם צעיר, נחמד, קולח ואתה לא מאמין שהוא מספר את הדברים האלה".
בחזרה לכיתה ד'
את פרטי המקרה פרסם לאחרונה דניאל בעצמו במכתב ל'מעריב לנוער'. להלן כמה קטעים ממנו אותם שלח למערכת mako גאווה.
"במשך זמן רב אני מנסה להעלות את הדברים על הנייר אבל עד כה לא הצלחתי. אני מקווה שהפעם אצליח. בכיתה ד' ניגשה אלי באחת מההפסקות אורית, שהיתה המחנכת שלי. היא ניגשה ושאלה אותי באוזן 'למה אתה עצוב?'. הסתכלתי עליה בעיניים מבריקות ואמרתי לה שאין לי חברים. לא היו לי חברים כי הבנים שיחקו כדורגל ואני לא אהבתי את המשחק עם הכדור. זה גיל שבו בנים נמצאים בחברת בנים ובנות נמצאות בחברת בנות. התחלתי להתקרב לבנות, כי לא אהבתי להיות לבד. בשלב בו היו לי רק חברות בנות ולא אף חבר בן התחילו ההצקות מצד הבנים. ילדים לא מקבלים מישהו ששונה מהם. הם היו מקללים, "י'הומו, י'קוקסינל", היו מדברים אלי בלשון נקבה. לא היה יום בבית הספר שלא היו מציקים לי, שלא היו מתנכלים לי, רק בגלל שהייתי קצת אחר.
"התחילו לי אז מעין "טיקים" בעין ימין, כמו מיצמוצים שלא שלטתי בהם. בנוסף ל"טיקים" התחילו לי בעיות בנשימה. הרגשתי ברגעים מסוימים שאין לי אוויר והייתי נושם נשימות עמוקות כי הנשימות הרגילות לא סיפקו לי מספיק חמצן. הייתי לוקח שאיפות עמוקות וממלא את כלל חלל החזה באוויר. לפעמים זה היה נשמע כאילו שיש לי ממש קוצר נשימה, הרגשתי שאני נחנק".
לאחר התדרדרות במצבו הנפשי של דניאל, החלו מקרי התעללות פיזית: "הייתי לבד בכיתה, ואז נכנסה חבורה של בנים שהתקבצו סביבי. כמובן שלא יצרתי קשר עין עם אף אחד מהם בתקווה שהם יחוסו עלי. אחד מהם בא אז קרוב מאוד אלי, אחז לי בראש והתחיל לדפוק לי את הראש פעם אחר פעם בשולחן. לא הצלחתי להוציא אף קול, בזמן שצעקתי בתוך תוכי שיפסיק כבר. המצח שלי כאב והיה רטוב מהדמעות ששטפו את השולחן. אחרי שש או שבע פעמים, בזמן שכולם היו עסוקים בלצחוק, ברחתי מהכיתה, אבל הם באו בעקבותיי. בכל יום שהייתי נכנס בשער בית הספר לא ידעתי מה יצפה לי באותו יום. האם היום ירמסו אותי, יקללו אותי, יכו אותי וירקו עלי או שהאם היום יחרימו אותי, יתעלמו ממני, כאילו שאני בכלל לא שם, כאילו שאני איזו רוח רפאים. אני חייב להתוודות ולהגיד שהיו ימים שהייתי מוכן לספוג את העלבונות, ולו רק כדי להרגיש שרואים אותי".
מפחד להתקרב לאנשים
במהרה עלה בנפשו של דניאל נושא נוסף, ולא בלתי קשור, שערער את נפשו של דניאל עוד יותר: "בתקופה הזו התחלתי לשים לב שאני מסתכל על בנים ולא על בנות. ניסיתי בכל כוחי לשנות את מה שאני מרגיש. לא רציתי להיות כזה. הרגשתי שזה אסור, שזה טאבו, הרגשתי פגום, מקולקל, הרגשתי שמשהו לא בסדר בי. הרגשתי אשם. הרגשתי אשם אשמה כפולה. אשם במה שאני מרגיש, בעצם המשיכה שלי לבנים, ואשם גם במצב שבו הייתי. הרי לכולם כן יש חברים, אז כנראה שמשהו בי לא בסדר".
דניאל מתאר את התפתחות הכרוניקה של פחד מקרבה אנושית כאשר המעבר לבית ספר אחר לא רק שלא תורם לבריאותו הנפשית, אלא גורם לו לשחזר מנגנוני התגוננות מבני אדם: "כשהיו ניגשים אלי ומתקרבים, הייתי לוקח צעד אחורה. ממש פיזית צועד צעד אחורה. הייתי משלב את הידיים במעין תנוחת הגנה, הלב שלי היה מתחיל לדפוק מהר והייתי מתחיל להזיע (...) הימים עברו ולא הצלחתי ליצור קשרים חברתיים משמעותיים. הבדידות, האשמה, השנאה העצמית והרגשת הריקנות היו בלתי נסבלות"._OBJ
השלב הבא לא איחר לבוא: "הרגשתי צורך להעניש את עצמי, על מי שאני, על מה שאני. התחלתי לפגוע בעצמי. הייתי חותך את עצמי, דוקר את עצמי, מרעיב את עצמי. שנאתי את העצמי שלי. שנאתי אותו".
הזמן עובר ודניאל, כבר בן 15, נופל לדכאונות, הכאבות והרעבות עצמיות וגם טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי לא עוזר, לטענתו של דניאל- כי לא היה כנה לגבי נטייתו המינית.
ואז, לבסוף, הגיע דניאל לנקודת השבירה: "הגיע יום, זה היה בחורף של שנת 2005, שהרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. הבדידות, תחושת האשם והשנאה העצמית כרסמו בנפשי. ידעתי, עד כמה שניסיתי, שלא אוכל לשנות את מי שאני. לא הייתי מוכן לקבל את זה והסבל היה כל כך גדול שלא יכולתי לשאת אותו יותר. הייתי לבד בבית ופתחתי את ארון התרופות. בלעתי כדורים, והייתי בטוח שאלך לישון ולא אתעורר יותר. כל כך רציתי להרגיש שלווה ושקט. כל כך רציתי להפסיק לסבול. לא היו לי יותר כוחות. שעה וקצת אחרי שבלעתי את הכדורים התחלתי להקיא באופן לא רצוני. הקאתי פעמיים או שלוש, אז בדיוק גם אבא שלי חזר הביתה מהעבודה. הבנתי שהכדורים כבר לא ישפיעו באופן שרציתי וסיפרתי לו שבלעתי כדורים".
הם נסעו לבית החולים ושם היה מאושפז למשך לילה. "בשעה עשר בלילה בערך הגיעה פסיכיאטרית. אני זוכר ששכבתי במיטה כל אותו הזמן ולא הפסיקו לרדת לי דמעות מהעיניים. היא ישבה לידי ושוחחנו מעט. באיזשהו שלב של השיחה אמרתי לה 'אני מצטער שהיית צריכה לבוא לפה בשעה כזו'. היא לקחה נשימה ואמרה לי 'היחיד שאתה צריך לבקש סליחה ממנו הוא מעצמך'. למחרת העבירו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, שם הייתי מאושפז במחלקה סגורה, מחלקת נוער, במשך חודשיים. הכניסה למחלקה היתה מפחידה ומאיימת. עד אותו הרגע היו אלה דברים שלא נתקלתי בהם אלא רק בסרטים. פגשתי שם אנורקסיות ובולמיות, פסיכוטים וסכיזופרניים, וגם דכאוניים ואובדניים, כמוני. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייך. ב"קבוצה" של הדיכאוניים והאובדניים כולנו היינו באותו המצב פחות או יותר".
היום - סטודנט לפסיכולוגיה שנה ג'
לאחר התקופה בבית החולים החל דניאל להחלים, במקביל עם תהליך היציאה מהארון שהתקבל בהבנה ואהבה בקרב בני משפחתו. דניאל מסכם: "במשך שנים שנאו אותי. בשנים האלה שנאתי גם אני עצמי, על מה שאני ועל מי שאני. בעזרת משפחה חמה ואוהבת ובעזרת חברים טובים - היום, ולמעשה מזה כבר 7 שנים, שאני מחוץ לארון, שאני שלם עם עצמי ואוהב את מי שאני ואת מה שאני. היום אני בן 23, סטודנט שנה ג' לפסיכולוגיה. לא הייתי מאחל לעצמי לעבור את מה שעברתי, לעבור שנים של התעללות, שנים בהן הייתי בוכה בכל לילה עד שהייתי נרדם, שנים של בדידות, של שנאה והאשמה עצמית, שנים של סבל וכאב נוראיים.לא הייתי מאחל זאת לעצמי, אבל היום אני מי שאני בזכות מה שעברתי. אני שלם, חזק ואוהב את עצמי".
כאשר אברבוך שמע את הסיפור באותו הערב, הוא חזר הביתה מעורער, ומסתבר שהוא לא היחיד. "יום אחרי המפגש ההוא, התקשרה אלי חברה טובה בשם שרונה נומדר וסיפרה לי שהיא הייתה בסערת רגשות וכתבה על זה שיר. חשבתי שזה שיר מדהים. שיניתי אותו טיפה כדי להכניס גם את הזווית שלי והלחנתי אותו. השמענו לדניאל והוא התרגש ותמך וכבר כמה שנים הוא מעודד שנוציא אותו".
אסף התחיל לשיר את 'דניאל' בהופעות והעלה גרסאת לייב אקוסטית שלו, כך שהמעריצים כבר הכירו את השיר. "מהתגובות בפייסבוק ומהודעות פרטיות אנשים התחילו להגיד לי שהם חושבים שהשיר נכתב עליהם. התחלתי לשאול למה ואיך אתם מרגישים קשר לזה והדהים אותי הרצון של אנשים להחשף ולקלף קליפות. הבנתי שלאנשים יש רצון לדבר ולתת כוח, במיוחד אנשים שיצאו ממצבים כאלו ורוצים לחזק כאלה שעוד שם".
"יש אחרים שחוו את זה על בשרם"
כך נולד הפרוייקט 'גם אני דניאל'. "זה בעצם פרוייקט נגד דחייה חברתית ובריונות בבתי ספר ובכלל. פתחנו עמוד פייסבוק ואליו מעלים סיפורים אישיים מאנשים שסבלו מדברים שכאלו ואיך הצליחו לצמוח ולצאת מזה, כולם מוזמנים להכנס, לקרוא ולפרסם סיפורים משלהם אם הם מרגישים במקום בטוח לתת השראה לאחרים. הרבה אנשים אמרו לי שזה מזכיר להם את הפרויקט 'it gets better' שלא הכרתי בזמנו. כאן רמת החשיפה מסתכמת במלל אבל אולי השלב הבא באמת יהיה אנשים שמקליטים את עצמם. זה פרוייקט שנבנה מעצמו משיתוף לשיתוף".
בינתיים הפרוייקט מתחיל להתפתח ופרסמו בו עד כה גם יובל כספין, נועם חורב, שיר ביטון וסהר עזימי שמספר על היציאה שלו מהארון ועל חווית הנשאות. "חלק ממה שהפרויקט החברתי אמור לעשות זה להראות בריל טיים לילדים שסובלים כרגע שיש אנשים אחרים עברו את זה גם. המטרה היא להגיע גם לילדים שסובלים מבריונות, גם למי שמתעלל וגם להורים של ילדים שסובלים או שגורמים לזה. בין אם זה על הומוסקסואליות או כל דבר- גובה, נכות, משקל".
אברבוך מוסיף, כי השיר יצא של כולם למרות שזה יצא במקור בעניין של נטייה מינית. "כל הסיפורים מספרים איך הם יצאו מהמקום הזה ואיך התחזקו. המטרה היא לתת כוח כמו השיר, שמבקש מדניאל לצאת מהקונכייה. למשל הייתה אחת שסיפרה שהיא עכשיו במקום קשה ואפילו חשבה על התאבדות. ייעצנו לה לא לפרסם את הסיפור ולפנות לעזרה מקצועית. יש בדף קישורים של אל"ם וער"ן, אנחנו לא גורם מקצועי ולא מתיימרים להיות. הרעיון הוא לאפשר לאנשים לדבר אחד עם השני ולהכיר את הסיפורים שלהם".
"השיר בחוץ שבועיים ויש המון תגובות. מאוד פשוט להגיע אלינו דרך היוטיוב והפייסבוק ואני קורא הכל", אברבוך מספר ומבטיח שכל מי שפונה יקבל תגובה. "חלק בלתי מבוטל מהסיפורים קשורים להומוסקסואליות וחלק מהסיפורים בדף הם טיינאייג'רים. בגלל זה אני שמח שיש את הכתבה הזאת, שאנשים ידעו שהשיר שייך להם. אני מקווה שאני לא נאיבי אבל אני רוצה לחשוב שהמצב היום פחות קשה מהמצב שהיה כשדניאל היה ילד, שאנשים מעיזים יותר להיות מי שהם ושהחברה מקבלת את זה יותר. אנחנו כאמנים כמו כל פעילים פוליטיים עובדים על לשנות את החברה".
'אסף אברבוך והשמועה' ממשיכים בהופעות- הם יהיו ב-12 לפברואר ב'בארסה' בראשל"צ לאחר הופעות לסטודנטים בירושלים ובספיר בסיבוב הופעות מחוץ לתל אביב.