אוגוסט 2017, ערבה, 40 מעלות חום. אני מעולף בתוך נקיק, בעוד עשרות אנשי צוות שלא ישנו בלילה, מסתכלים עלי מותשים, מחכים שהסיוט הזה יגמר. לצדם יושב ליאור אשכנזי, מאובק ומיוזע, יושב על כיסא מתקפל בעיניים עצומות מנסה לתפוס רגע קטן של מנוחה. שכוב לידו, מאובק אף יותר, שוכב שחר נץ, ממתין בסבלנות שנתחיל לצלם. בכל סרט שאני עושה מגיע הרגע שאתה מרגיש שהכל הולך להתמוטט, ושאתה אשם בהכל, אתה סיכנת את חיי הצוות שלך, גרמת להם לעזוב את המשפחות שלהם וללכת לאיבוד איתך ואחריך, ועכשיו זה מאוחר מדי להתקפל, אתה לא יכול להתנצל ולהגיד לכולם שאולי הגזמת, שיכול להיות שלעשות סרט באמצע אוגוסט במדבר, זה לא רעיון טוב. אבל אלו בדיוק הרגעים בהם אני שואל את עצמי למה בכלל אני עושה את זה? ומה כבר יש לי להגיד לעולם שהוא כל כך חשוב?
ב"בדרך חזרה", ליאור אשכנזי מגלם את אורי, איש משפחה ממושב בערבה, בו כולם מכירים את כולם, שמנהל רומן סודי עם בחור צעיר מהמושב, עודד, בגילומו של שחר נץ. את המפגשים שלהם הם עושים עמוק במדבר, רחוק מעיני כל. זהו לא סרט על מיניות מודחקת, אלא בחינה עמוקה של יחסים במרחב האינסופי של הארון.
ההשראה המרכזית לסרט מקורה בחוויה רגעית וכמעט חסרת חשיבות ממשית, שאיכשהו נחקקה עמוק בזיכרוני. לפני בערך 10 שנים, כשעוד הייתי בארון, יצאתי עם גבר בן 40 (אז זה היה נראה לי מאוד מבוגר). אחרי אחת מפגישותינו, הוא הציע להקפיץ אותי הביתה – בדרך בעוד אנחנו נוסעים באוטו שלו, החלה סופה להשתולל בחוץ. גלים של מים נשפכו על השמשה ולא היה ניתן לראות דבר. ומתוך השיחה הקלילה שניהלנו, פתאום נפלה עלי חרדה איומה. מה יקרה אם תהיה תאונה?! אם נכנס במכונית אחרת, והרכב יתגלגל, בעודנו כלואים בתוכו.
הייתי משוכנע שזה הולך לקרות, וכל מה שחשבתי עליו, לא היה הנזק הפיזי או אפילו המוות שיכול להיגרם מתאונה שכזו, אלא שיחת הטלפון שההורים שלי יקבלו, בה יספרו להם שהבן הצעיר שלהם נמצא ברכב של גבר זר בן 40 ברעננה. החרדה מהתאונה שבסוף לא קרתה, הייתה כל כך משתקת שהיא נשארה בתוכי. היא נשארה בתוכי גם אחרי שירדתי מהרכב, וגם אחרי שיצאתי מהארון, בעצם היא מהדהדת עד היום.
כשניגשתי לעבודה על הסרט, שמתי לעצמי כמטרה לחקור לעומק את התחושה ההיא שליוותה אותי אז, ממה היא הייתה מורכבת? במהלך העבודה התבהר לי כי הדמויות בסרט לא מתמודדות רק עם הפחד בחשיפה של מיניותם, אלא גם עם החשיפה של סוג הקשר שהם מנהלים – קשר בעל פער דורי משמעותי.
הלגיטימיות של יחסים בין גברים מדורות נפרדים
הסרט נפתח באורי ועודד שרים באוטו לצלילי שיר אהבה ישן, סיטואציה שבמבט ראשון נתפסת כמשהו נורמטיבי כשהסברה המרכזית היא שמדובר באב ובן. הסברה הזו ייצרה בי את הצורך לבדוק אם אנחנו, סטרייטים, הומואים, נשים, גברים, עדיין מתקשים לקבל את הלגיטימיות של יחסים בין גברים משני דורות נפרדים - שני מודלים שונים של גבריות. האם הקלות שלנו לקבל אהבה בין גברים מרגישה מוצדקת רק כשמדובר בשני גברים בני אותו דור, לרוב צעירים ויפים? האם כשגבר בן 50 מנשק בחור בן 25, אנחנו נקיים משיפוטיות? או שמיד נוצרת אצלנו התחושה שמדובר ביחסים של ניצול, או במשבר פסיכולוגי בו הצעיר סובל מתסביך אב לא פתור.
רציתי להציג אהבה שנקייה מכל הנחות יסוד האלו, בה הפער התרבותי, והדמיון ליחסי "אב ובן", הם חלק אורגני מהאהבה שלהם. עם זאת, הפחד שיישפטו אותם על כך, הפחד שלא יהיה בית עבור האהבה הספציפית שלהם, היא זו שמשאירה אותם אבודים בתוך הארון.
>> איזו קלישאה הומואית אתה? הגיע הזמן לגלות
>> "חושבים שאתם יודעים מי האקטיבי ומי הפסיבי?"
אני לא חושב שהסרט נושא איתו איזה דגל, או דורש מהחברה לשים לב לעוולות שנעשות. הזהות המינית של הדמויות היא שולית, והם לא מנהלים דיאלוג על כך, האהבה שלהם לא עטופה בהגדרות או באג'נדות, היא פשוט קיימת, בלי קול חד ורועם ובלי יעד ברור, מרחפת לה, ייחודית וסבוכה, אי שם עמוק במדבר.
"בדרך חזרה" הוא חלק מפרויקט "3 סיפורי ערבה" בהפקת טינקר ואייל שיראי, שיוצא לאקרנים היום (18.01) בקולנוע לב תל אביב. יחד עם "בדרך חזרה" של משה רוזנטל מוקרנים "קילומטר 147" של בעז פרנקל ו"חמורים" של דוד וולך.