ראש השנה כבר כאן ואיתו גם עשרות המתכונים והצעות הבישול והאפייה לארוחת החג. המדינה הקטנה שלנו מתגאה בקולינריה שנחשבת בכל העולם לאיכותית, מקורית וחדשנית. מנגד, בשל מספר תיירים נמוך יחסית ומחירים זולים יחסית במסעדות, השפים הישראלים נתקלים לא אחת בקשיים כלכליים, כן גם שאתם נאלצים לחכות שבועיים עד שתוכלו לסעוד במסעדות. נפגשנו עם מיטב השפים הגאים בישראל כדי להבין לראשונה מה זה אומר להיות שף גאה בישראל, והאם לדעתם היחס לקהילה הגאה השתפר במרוצת הזמן או שמא חזרנו לאחור?
ניר צוק, 42, במקור מכפר ורבורג, מתגורר בעשרים השנה האחרונות בתל אביב עם בן זוגו, מעיד על עצמו כ"אדם יוצר ושאפתן עם חלומות גדולים". מאז שהוא זוכר את עצמו הוא אהב להיות מאחורי הסירים והמחבתות וכנער עבד במסעדת "פביו" ברמת אביב. בגיל 16 יצא מהארון בפני משפחתו, בתקופה שיציאה מהארון גם בגיל מבוגר יותר נחשבה לטאבו. משפחתו קיבלה אותו ואביו אמר לו שנטייתו המינית לא תהיה רלוונטית אם יהיה מוצלח בתחומו.
צוק מספר שכבר בתחילת דרכו עבדו לצדו המון הומואים במסעדה. "כמובן שהיו הערות הומופוביות אבל זה משהו שקיים גם בשנים האחרונות. דווקא בשנים שלמדתי בפריז, היה יותר קשה להיות הומו מתל אביב. באזורים מסוימים בעיר דלת הכניסה לברים של הקהילה הייתה נעולה והיה צריך לצלצל בפעמון כדי להיכנס".
כשהיה רק בן 22 הוא פתח את המסעדה "קורדיליה" ביפו, ובמשך כמעט 20 שנה צוק עבד במסעדה מדי ערב ושירת אלפי לקוחות. "היה לי מאוד קשה שבן הזוג שהכרתי שנה לפני פתיחת המסעדה, נשאר בבית בזמן שאני עובד, והחלטנו שהוא יעבוד איתי בתור המנהל העסקי. במשך כל השנים עבדנו זה לצד זה ולא היו לנו שותפים או משקיעים. הקדשנו לזה את כל החיים שלנו". צוק הקים מסעדות נוספות במתחם היפואי, שנסגרו לפני כשנתיים לאחר שלא הצליח להאריך את חוזה השכירות.
מפעל חייך נסגר אחרי עשרים שנה.
"בהתחלה היה קשה מאוד והייתי צריך כמה שנים להתאזן. המסעדה הגדירה אותי, את סדר היום שלי ובעצם את כל החיים שלי והייתי צריך זמן להגדיר את עצמי מחדש".
היו רגעים שחשבת לפתוח מסעדות בחוץ לארץ כמו ששפים רבים עשו בשנים האחרונות?
"אני יכול להבין למה שפים עוברים מישראל. אנחנו חיים במדינה קטנה ובלי יותר מדי תיירים. השוק הישראלי קטן ורוב המסעדנים במדינה מתפרנסים בדוחק. בישראל גם אין הבדל כספי במחירים בין בית קפה למסעדה והמחירים במסעדות זולים מדי. יהיה לי יותר משתלם לפתוח חמישה בתי קפה במקום מסעדת שף אחת. מצד שני, ישראל היא מדינה חדשה יחסית ובמדינות חדשות האנשים יותר אמביציוזיים. הקולינריה בישראל איכותית מאוד ושילוב שלה ושל הראש הישראלי למקומות אחרים בעולם מניב פירות רבים".
השתתפת במחאת הלהט"ב?
"כמובן. הלכתי להפגין עם בן זוגי. במשך כל הקריירה שלי בישלתי עשרות ארוחות גאלה לארגונים שונים וגם לאגודת הלהט"ב. תורמים קנו כרטיסים במחירים של 500 וגם 1000 שקלים והכל הועבר לאגודה. אני גם גייסתי את הכסף להפקת תכנית הטלוויזיה הראשונה שהייתה מיועדת לקהילה הגאה. הרבה דברים השתנו מאז שנות התשעים וב-2018 להיות הומו זה לא ביג דיל. לצערי הסכנה העיקרית שעומדת בפני הקהילה היא שחיי הקהילה נהרסו לגמרי".
מדוע?
"האפליקציות ביטלו לגמרי את הצורך של הומואים לצאת לבלות. פעם יצאו הרבה יותר כדי להכיר או למצוא חברים וזיונים, אבל היום הכל מכוון סקס והמון הומואים נשארים לבלות בבתים וגולשים באפליקציות. אני הכרתי את בן הזוג שלי בבר גאה בשם 'מינרווה', שהיה מאוד פופולרי לפני עשרים שנה, ואני בספק שדבר כזה יכול לקרות כיום. היום יש בכל תל אביב, העיר הכי גאה בישראל, בר אחד שמיועד ללהט"ב וזהו. לצערי, הימים שבהם היו חמישה ברים של גייז שהיו פתוחים כל יום בשבוע כבר לא קיימים וסביר שלא יחזרו בקרוב".
לצד ייעוץ להקמת המסעדה בניו יורק, צוק מנהל ביסטרו ים תיכוני בשם "מאפ"ו", מבשל בביתו ארוחות ערב פרטיות ללקוחות עד 30 אנשים ומרצה על יצירתיות וקולינריה.
ארז קומורובסקי, 56, אחד השפים המוכרים בישראל, שהקים את מאפיית "לחם ארז" הפך מזמן לשם דבר בקולינריה הישראלית. קומורובסקי למד בישול בפריז, ביפן ובסן פרנסיסקו ושב לישראל באמצע שנות השמונים ומאז ניהל מגוון עסקים. לאחר שמכר את "לחם ארז" לפני 12 שנים, הוא הקים חברת קייטרינג והחל להעביר סדנאות בישול.
קומורובסקי מתגורר עם בן זוגו בגליל העליון, ומאמין שהפתיחות לקהילה הגאה בישראל בימינו השתפרה משמעותית עם השנים. "כיום יש המון שפים הומואים מחוץ לארון, ומי שבארון הוא מסכן. אני מעולם לא הייתי בארון, ולאורך כל הקריירה שלי דאגתי להקיף את עצמי בחברים ליברליים שלא מפלים אף אדם".
>> "אחרי שבן הזוג שלי מת, לא נרדמתי ארבעה ימים"
>> "כשאשתי הפילה, הבנתי שלא אוכל להמשיך לשקר"
"מעולם לא הרגשתי מופלה במטבח בשל הנטייה המינית שלי", מעיד קומורובסקי, "בשנות השמונים בתחילת דרכי, הקהילה הגאה בישראל הייתה קטנה וחלשה הרבה יותר. אבל למזלי אני אף פעם לא הייתי שכיר ובתור בעל עסק, כל מי שאמר לי את הדבר הכי קטן על זה שאני הומו, השתקתי אותו מיד ואנשים כאלה למדו מאוד מהר לא להתעסק איתי. גם דאגתי להבהיר להם מה אני חושב עליהם ולא חסכתי במילים".
העבודה הפיזית במטבח עד שעות הלילה המאוחרות, בזמן שאימהות רבות משכיבות את ילדיהן לישון, "מבריחה" נשים רבות מהתעשייה. בישראל, רוב השפיות המובילות הן לסביות ואחת מהן היא איילת לטוביץ'. "חשוב לי לקדם צביון נשי ייחודי ולא ליישר קו להתנהלות הגברית, כמו שעושות נשים בתפקידי מפתח במטבח ובפוליטיקה", היא מכריזה. לאחר שסיימה ללמוד בבית הספר לבישול בלונדון, החלה לבשל עבור שגריר בריטניה בישראל והופיעה בתוכניות בישול שונות בשנות התשעים, הרבה לפני שהשפים שעל המרקע הפכו לסלבס. בשנת 2007 מונתה לשפית של סניף ביתא קפה בתל אביב ומאז הוקמו שלושה סניפים נוספים.
לטוביץ', 46, היא אמא לילדה מנישואיה הראשונים ולאחר שהתגרשה לפני כ-15 שנים, הייתה בזוגיות עם גבר טרנסג'נדר ובשבע השנים האחרונות היא בזוגיות מאושרת עם הזמרת אליוט והשתיים גרות בתל אביב. לטוביץ' מספרת שהמשיכה לנשים קיימת בה מגיל צעיר, אבל היא לא אוהבת שאומרים שהיא לסבית או דו מינית. "יותר מדי אנשים אוהבים להכניס אחרים להגדרות המקובלות כדי שיהיה להם סדר בראש. אבל אני ממש לא רק לסבית. תמיד ידעתי שגוף אישה מעורר ומגרה אותי, ואחרי הגירושים החלטתי לחקור את הגוונים המגדריים שקיימים בי. לקח לי זמן עד שפגשתי את האישה שהתאימה לי כי עבורי לא מדובר רק במשיכה פיזית. בכולנו יש תמהיל זכרי ונקבי וזאת עובדה שאני נמשכת לשניהם".
חינוך גאה דרך המטבח
לאורך כל שנות הקריירה שלה לטוביץ' אף פעם לא חשה צורך ליישר קו עם מה שנחשב מקובל ומעולם לא נרתעה מלהביע את דעותיה. שיערה המאפיר לא נצבע שנים ומשקלה נחשב לחריג על המרקע, בימים שקרין גורן עוד לא נכנסה לחיינו. "הצטלמתי להמון תכניות טלוויזיה הרבה לפני 'מאסטר שף' וכל תכניות הריאליטי. עם הזמן זה דעך, ושאלתי את עצמי אם לא פנו אליי בגלל המראה החיצוני והמשקל. אבל היום יש עוד נשים מלאות על המסך ואני מברכת על כך. החברה הישראלית משייכת מראה לערך, יש מה שנחשב יפה ומה שנחשב יפה פחות ועם זה אני לא מסכימה. גם נשים שמנות מוכשרות".
לפני כמה שנים הייתה לטוביץ' בין השפים הבודדים, אם לא היחידה, שאת אחד ממטבחיה ניהל טרנסג'נדר במשך שנה. הוא גייס טרנסג'נדרים נוספים שיעבדו אצלו, רובם היו בתהליך מאישה לגבר, ואחת מהם הייתה טרנסג'נדרית מוסלמית ממג'דל שמס. בשנים אחרות, עמדה בראש הסניף ברמת אביב לסבית ואת הסניף בצהלה ניהל הומו מוסלמי. "הזהות הלסבית שלי הולכת בד בבד עם הזהות הפלורליסטית שלי, שמאפשרת לי להעסיק ערבים או טרנסג'נדרים בלי לחשוב פעמיים. במטבח יש גיוון תרבותי רחב מאוד ולא כולם ליברלים ופתוחים, אבל כשהמנהל בעצמו טרנסג'נדר, כולם מיישרים קו ואז אפשר לחבר בין הפערים. העבודה לצד ערבים וטרנסג'נדרים העלתה את המודעות לקשייהם בחברה גם בקרב שפים חברים שלי, וגם בקרב כל העובדים שהיו צריכים להתרגל לדבר בזכר רבים".
את מאמינה ששף גאה מביא טעמים חדשים למטבח?
"אדם שעבר תהליך עם עצמו, החליט ללכת עם האמת שלו עד הסוף ולא להסתתר מהחברה ולצאת מהארון, בהחלט יכול להביא לסביבת העבודה הקולינרית את הקול המיוחד שלו ולא ללכת אחרי כולם. למצוא את הקול הזה זה תהליך שגם סטרייטים כמובן יכולים למצוא, וזה תהליך ארוך שנים שהתוצאה שלו היא מה שמבדילה בין שף אחד לאחר. אחד הדברים העיקריים שמנחים אותי במהלך כל הקריירה הוא למצוא את הקול המיוחד הזה".
איתמר דוידוב פתח את המסעדה הראשונה בבעלותו בשנת 1985, ועבד גם כמנהל, כטבח, כמנקה וכאינסטלנטור. הוא אחד מהשפים הותיקים והמקוריים בישראל שהביא למדינתנו הקטנה את המטבח המקסיקני. בפעם הראשונה שביקר במקסיקו התאהב באוכל המקומי ומאז ביקר שם לפחות 15 פעמים נוספות. משנות התשעים ועד היום המפעל שהקים מייצר אוכל מקסיקני שנמכר ברחבי הארץ. "כשפתחתי את המפעל אנשים חשבו שטורטיות זה טורטית".
דוידוב היה גם הבעלים והשף של "פיטנגו", מטבח ישראלי בסגנון צרפתי, שהגיש מנות ייחודיות כמו שרימפס ברוטב לימון ונענע ותמרים ופרג בטופי חם בימים שהמטבחים הישראלים נחשבו שמרניים יותר. בגיל 24 הוא טס לניו יורק ושם הבין שהומואים לא חייבים להסתיר את הנטייה המינית בציבור. שם הבנתי שיש לנו עתיד בישראל ושאנחנו נהיה הבאים בתור אחרי ניו יורק ומערב אירופה. כשחזרתי לארץ, יצאתי מהארון בתקופה שלהיות הומו לא היה חוקי במדינה".
הוא מספר שעולם הקולינריה מאתגר מאוד במערכות יחסים זוגיות ובוודאי כשיש ילדים. "בשנים הראשונות בקריירה זה הפריע לי לזוגיות אבל הצלחנו להסתדר. בן זוגי הראשון עבד בשדה התעופה והוא נעדר מהבית חלק מהזמן, השני היה שחקן והיו לו הצגות בערב, ובן הזוג השלישי הפך לשותף שלי. כנראה שהאהבה למטבח חזקה ממני מכדי שאוכל לוותר עליה לטובת זוגיות. רק אחרי עשר שנים סגרתי את המסעדה כדי למצוא חופש ופנאי לעצמי, התחלתי ללמד בישול והוצאתי שני ספרי בישול לאוכל מקסיקני".
בתקופה שהתחלת לעבוד במטבח כמעט ולא ידעו בחברה הישראלית מה זה הומואים. זה הקשה לך?
"כשהכרתי את בן הזוג הראשון שלי בשנת 1992, דברים התחדדו אצלי בקשר לזהות המינית. הנושא גם תפס תאוצה באותם ימים בחברה בישראל וגם בכנסת, והתחלתי להיות פעיל באגודה. בשנת 1993 יזמתי פסטיבל אוכל גאה שנחשב לשוק האוכל הראשון בישראל. "קראו לו 'גייסטרונומי' וניסיתי להבהיר לציבור שלהומואים אין קרניים או זנבות. באותה השנה גם יצאתי מהארון בפומבי בראיון בעיתון בסמוך לפרסום ספר הבישול הראשון שלי. בהוצאה לאור רצו לשחוט אותי שהעזתי לדבר על הנטייה שלי בזמן שהם דואגים ליחסי ציבור לספר".
אתה מאמין שהיציאה מהארון בפומבי פגעה בקריירה שלך?
"אני בטוח שזה לא תרם ויכול להיות שהייתי מצליח יותר כשף סטרייט, אבל בעיני זה לא רלוונטי. תמיד היו לי מספיק לקוחות שרצו לסעוד אצלי. אם בישלתי ללקוח מרק וטעים לו, אז למה זה משנה אם מאחורי המחבת עומד סטרייט או הומו? לצערי, יש שפים בישראל שמתרכזים קודם בנטייה המינית ומדגישים אותה ורק אז במקצוע, וזה פוגע בכולנו".
רעות כהן, השפית והבעלים של מסעדת דיינר שף R&R במרכז ירושלים, מתמודדת יחד עם בת זוגה רומינה, שאמונה על ניהול המסעדה, מול אתגרים גדולים הרבה יותר מעבר להיותה אישה: המסעדה שלה פתוחה בשבת, פתוחה בתשעה באב ("לא היה מקום לזוז במסעדה בתשעה באב"), מגישה מנות לא כשרות. לפני כשמונה חודשים נפתחה המסעדה בסמוך לבית כנסת חרדי, ומאז ההתנכלויות אליהן, לצוות העובדים וללקוחות בלתי פוסקות. חלונות ראווה שנופצו שלוש פעמים, חרדים שנכנסים למסעדה ומקללים אותה ואת הלקוחות, איומים ואלימות הם מנת חלקם של מי שמבקשות לשמור על צביונה החילוני של העיר. "הם מטרידים אותנו רק כי אנחנו לסביות, למרות שלא הצהרתי על זה בפומבי אבל לא קשה לפספס", מסבירה כהן, "זה לא קשור לאוכל הלא כשר, יש מספיק מסעדות לא כשרות באזור. עוד לפני שהם ידעו על התפריט, מהיום הראשון שהתחלנו לשפץ את המקום, הם תוקפים אותנו".
כהן בת ה-31 נולדה וגדלה בירושלים, הרגישה שזה טבעי עבורה שתפתח את המסעדה הראשונה שלה בעיר האהובה עליה בישראל. בגיל 16 החלה לעבוד במטבח ומיד לאחר שהשתחררה, נסעה לעבוד בבתי מלון באילת, עברה לתל אביב וחזרה די מהר לירושלים. כיום היא מעסיקה בדיינר גם שתי טבחיות ומקווה למצוא טבחיות מוכשרות נוספות ודואגת לקידום נוער בסיכון. עובדים רבים במסעדה הם חברי הקהילה הגאה הירושלמית שמבינים את הערך המוסף בעבודתם.
"אני קוראת לזה מזוכיזם יום יומי"
בתחילת דרכה זלזלו בכהן גם בגלל הגיל הצעיר, אך גם בגלל היותה אישה ולסבית. היא מספרת שזה היה כמעט בלתי אפשרי לעבוד כנשים במטבח בירושלים, ושבמסעדות שמטבחיהן נוהלו על ידי טבחים ערבים לא הסכימו לקבל אותה לעבודה משום היותה אישה. "הוכחתי להם שאני יכולה בדיוק כמו גבר והם רצו שאשאר אבל כמובן שהתפטרתי. לפני כמה שנים ניהלתי משמרת במסעדה ואחד משוטפי הכלים שאל אותי אם אני נשואה וסיפרתי לו שאני נשואה לאישה. הוא ברח באמצע משמרת בשישי בערב, בשיא העומס, וכדי להחזיר אותו לעבוד סיפרתי לו שצחקתי ושאני נשואה לאחד הלקוחות. כמובן שאחרי המשמרת הזו דאגתי שהוא כבר לא יחזור לעבודה. מצד שני, יש גם לקוחות שמפרגנים כשהם מגלים שהשף הוא דווקא שפית".
המסעדה הראשונה שפתחה ברחוב עזה 40 סמוך למעון ראש הממשלה, זכתה להצלחה רבה והייתה בין המסעדות הראשונות שנפתחו בשבת בירושלים. פרט להפגנה אחת של כחמש מאות חרדים, לא היו לה בעיות עם המגזר במשך חמש שנות פעילותה. "הייתי מחלוצי השבת בעיר וגם המסעדה הזו הייתה פתוחה בשבת. בימי שישי הייתי אומרת לחרדים שבת שלום והם היו משיבים בחיוך ולפעמים הגיעו אלינו למסעדה וישבנו יחד. אין לי מושג למה החרדים במרכז העיר מתנהגים שונה מהחרדים ברחביה. אני מניחה שמדובר בזרם אחר, או אולי זה בגלל שהסתפרתי קצר ואני נראית להם יותר לסבית".
מלבד הפגיעה במצב הרוח ובמוטיבציה, התנכלויות החרדים פוגעות בכיס?
"חוץ מתיקון חלון הראווה שנופץ שלוש פעמים? שברו לי את המנדף ותיקנתי אותו בעלות של עשרות אלפי שקלים וגם גנבו והחביאו לי חלק מהחלקים. ואם זה לא מספיק, רק בשלושת השבועות האחרונים הוגשו לפקחי העירייה ולמשטרה 168 תלונות נגד המסעדה, שכולן התבררו כשווא. כשאני מעכבת אוכל של לקוח כי פקח שוטר מבקש לדבר איתי, או כשלקוחות מרגישים מאוימים במסעדה שלי זה פוגע בעסק. וכמובן שצריך לזכור שהמסעדנות מלכתחילה זה לא תחום שקוטפים בו פירות בקלות. אני קוראת לזה מזוכיזם יום יומי, אבל הסיפוק שלקוחות נהנים מהאוכל שלי מנצח הכל".
לא חשבת לעבור לעבוד במרכז הארץ, אולי בתל אביב?
"אם אני אקום ואלך זה אומר שאין שום עתיד לעיר ושחילוני שפוי שרוצה חיים נורמטיביים צריך לעבור לתל אביב או לברלין. גם אם לא ידעתי את זה בהתחלה, אבל לקחתי על עצמי מאבק חשוב. אני מרגישה שאני מחזקת יחד עם בת זוגי את הציבור החילוני בעיר, כמו אח גדול לעסקים קטנים, ושיש לנו המון אחריות. אם הייתי יודעת שזו הדרך שאיאלץ לעבור מההתחלה, הייתי אומרת שאני לא רוצה לקחת בזה חלק. אבל כשאנחנו מצליחים לנצח בקרבות קטנים מדי יום, אנחנו רואים את זה כמו מקל שנתקע ברגליים וצריך להזיז אותו. היום אני מסתכלת לאחור ויכולה להגיד שניצחנו במלחמה בעצם היותנו עדיין בירושלים".
היא מספרת שבשלושת החודשים האחרונים המצב השתפר משמעותית. "היום מטרידים אותנו רק בטלפון וברשתות החברתיות. אנחנו מרגישות שהבלגן נרגע ולכן אנחנו מתכננות לפתוח את המסעדה חגיגית בעוד כחודש. מצד שני, בזמן האחרון לא מדובר רק בחרדים. כבר כמה שבועות בימי חמישי מגיעים למסעדה נערים ונערות, וצועקים מבחוץ שזה גועל נפש שאני לסבית. הם והחרדים אמרו לי דברים נוראיים כמו 'תחזרי לברלין, אין לכם מקום כאן' ועוד כל מיני מילים שאני לא רוצה לצטט".
המשטרה לא עוזרת לכם?
"האכזבה הגדולה ביותר שלי בכל המאבק היא המשטרה. פעם חשבתי שזה הגוף היחיד שיכול לעשות סדר במדינה ולשמור על החוק אבל מה שקורה שם זה בזיון. הגשתי עשרות תלונות נגד החרדים וכל התיקים נסגרו בטענה שאין מספיק ראיות. זאת למרות שיש לי מצלמות אבטחה במסעדה שצילמו הכל וגם רובם הודו במעשים שלהם. המשטרה סגרה את התיקים כדי לחסוך לעצמה מלחמה גדולה יותר וזו בושה ממש. אני הולכת לתבוע בקרוב את המשטרה על אוזלת היד ואולי גם שם נצליח לעשות שינוי. כשזה קרה, הבנתי שאין מי שיעזור לי וקניתי אלת בייסבול למקרה חירום. היו כמה פעמים שחרדים הגיעו למקום, איימו שהם יהרגו אותי, יקצצו לי את הרגליים. לקחתי את האלה ואמרתי להם שאם הם לא עוזבים אני אפוצץ אותם במכות".
אלדד שמואלי למד בישול בפריז ואחרי שעבד לצד שפים מובילים במסעדות מישלן, פתח לפני כשנתיים את "אלחנן – תרבות לחם". המסעדה, שקרויה על שם אביו שנהרג בתאונת מטוס קל, מגישה ארוחות בוקר ומאפים איכותיים לתושבי אזור קיבוץ משמרות שסמוך לפרדס חנה כרכור. במסעדה הוא שם דגש על תהליכי עבודה ידניים וטבעיים ושימוש בסוגי חיטה ייחודים, מחמצות וללא תוספת חומרים תעשייתיים. מסעדה זו היא בין המסעדות המעטות שמתהדרות במטבח שף מחוץ לתל אביב ולירושלים.
>> במיטה עם מדונה: 16 בני ובנות הזוג של מלכת הפופ
>> האנשים שדואגים שאף להט"ב לא יישאר לבד בערב החג
שמואלי, 36, ירושלמי במקור שגדל בבית דתי, עבר מתל אביב לקיבוץ שדות ים לפני כארבע שנים. "תמיד חלמתי לגור בכפר, אבל הנטייה המינית והמקצוע שבחרתי מנעו ממני את הגשמת החלום במשך שנים. מי שעוזב לפה הם בעיקרם זוגות ולמרות שאני עדיין רווק החלטתי לצאת מהעיר כדי להתמקד רק בעבודה. שמתי את הזוגיות בצד, וכשמתחשק לי חיי חברה 'לא סטרייטים' אני צריך לנסוע לעיר. תמיד הייתי וורקהוליק, פעם עבדתי שבעה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב ועכשיו אני עובד רק עשר שעות ביום ויש לי יותר זמן לעצמי".
הלקוחות התל אביבים שונים מהלקוחות הפוקדים את המסעדה שלך כיום?
"בעיר הגדולה יש יותר לקוחות וקיימת הבנה שדברים טובים עולים כסף ולכן גם מוכנות לשלם סכום גבוה יותר לחומרים איכותיים וטריים. אבל גם מחוץ לעיר אפשר לראות את זה והלקוחות שלי שמחים מאוד שבאתי לצפון. לאט לאט יותר ישראלים מבינים שלחם מחמצת בריא יותר ועושה פחות כאבי בטן, כמו מוצרי גבינה איכותיים".
אתה מרגיש שונה כשף גאה?
"אני לא רוצה להכליל אבל יש נטייה להרבה הומואים להיות מוכשרים במגוון תחומים שדורשים יצירתיות. אני חושב שזה מתחיל כשילד שמרגיש חריג בשל נטייתו המינית, כל הזמן מנסה להוכיח שהוא שווה כמו האחרים. המשפחה שלי קיבלה אותי ועדיין אני חושב שאני ביקורתי מאוד כלפי עצמי ועובד קשה יותר כדי להוכיח לאחרים. עולם המסעדנות הוא עולם תחרותי מאוד רווי טסטוסטרון ואגו וזה דווקא מדרבן אותי להצליח יותר".
ייתכן שהנטייה המינית שלך מנעה ממך להתקדם בתעשייה?
"לפני כמה שנים לא הייתי מתראיין לכתבה כזו כדי לא לקבל ביקורת לא מקצועית על עבודתי. כיום אני מספיק פתוח בקשר לנטייה המינית שלי וזה לא מעניין אותי מה יגידו. אני בטוח שיש עוד שפים בארון ולצערי הנושא הזה לא מדובר מספיק. אני גם חושב שלהרבה להט"בים יהיה קשה יותר לעבוד במטבח מסטרייטים".
בעידן תכניות הבישול בטלוויזיה, עושה רושם שכל אדם שפותח מסעדה מיד קורא לעצמו שף.
"להיות שף דורש ניסיון וכישרון בלבד וזה לא מספיק לנצח בתוכנית ריאליטי. אני לא מעריך שף או מנהל מסעדה שעובד בתחום רק כמה שנים, אלא אדם שצבר ניסיון של שנים ולמד את רזי המקצוע. שף טוב יודע לנהל, להתמקח עם ספקים על מחיר מוזל בלי לקבל מוצר פחות טוב, וגם להוציא מנות שמוגשות באופן זהה וטעימות באותה מידה בזמן פיק. לא כל טבח מוכשר יכול להיחשב לשף".
כשפים שחיו בשנים שלהיות הומו או לסבית היה מאתגר הרבה יותר, אתם חושבים שמגמת השיפור ביחס לקהילה הגאה עתידה להתרחב?
דוידוב: "תראה לדוגמה את מחאת הפונדקאות. הזדהיתי איתה מאוד והחלטתי לסגור את העסק שלי באותו יום וחמישים עובדים שלו יצאו ליום חופש. בישראל של 2018 פונדקאות עולה המון כסף וכאבא לשתי בנות, אני מבין את הרצון הבסיסי ביותר של הומואים להביא ילדים לעולם. זה נכון שהחיים של הלהט"ב בישראל התקדמו משמעותית, אבל כיום ישנם המון סימנים שהמצב הולך ונהיה גרוע יותר".
קומורובסקי: "אני מפחד על המצב שנראה מדרדר בגלל הפונדמנטליזם הדתי שכובש עוד אחיזה במדינה. הסטטוס קוו משתנה ולצערי, החברה הופכת פחות ליברלית ממה שהייתה ולא רק כלפי להט"ב".
צוק: "ישראל היא מדינה ליברלית בצורה מדהימה. כשאדם חי במקום מסוים הוא אף פעם לא מעריך אותו יותר מדי. ועדיין, אני מודע להידרדרות הפוליטית שקיימת לאחרונה אבל אני בוחר לשים דגש על הפן האנושי ולא על הפן הפוליטי".
שמואלי: "במאבק הפונדקאות שוב הבנתי שהממשלה אומרת שאני שווה עד גבול מסוים. שירתי בקרבי, אני עושה מילואים ותורם את חלקי לחברה, אבל מונעים ממני להיות אבא. אבל הפונדקאות היא רק חלק אחד בחוסר השוויון שקיים כלפי הקהילה".
כהן: "בעיני, המצב דווקא הולך ומשתפר כי הקהילה החלה להבין את הכוח שבידיה. אני חושבת שכבר השנה נראה שינוי חיובי בכנסת שישפיע על כולנו לטובה. במחאת הפונדקאות גם אנחנו שבתנו עם המון בתי עסק ירושלמים שבעליהם לא מהקהילה. אבל כדי שהשינוי יקרה אני קוראת לכל הלסביות שעל הספה לקום ולהתאחד".