להיות גיי בתל אביב זה כבר מזמן לא רק נטייה מינית, אלא כותרת ראשית שמתחתיה עשרות האשטגים שמגדירים אותך. למשל איך אתה נראה, מתאמן או לא, אם כן אז איפה, גר לבד או עם שותפים, עיסוק, מוצא עדתי, מאיפה במקור, מי החברים שלך, לאיזה מסיבות אתה יוצא ועוד. לא אחת אני רואה בחדר הכושר את אותם צעירים חדשים מגיעים לעיר, נבוכים ומתחילים להתעצב, תרתי משמע. לגלות סימני גבריות, ביטחון, קעקועים, משתנים אל מול רוח התקופה של המיינסטרים הקהילתי השולט, בו מנסים להתבלט במשחק אגואיסטי שהחוקים שלו ברורים מאוד, והרצון בשייכות, למי שלרוב הרגיש חוסר בזה, הוא חזק מתמיד.
יקיר אליהו וקנין נולד וגדל בירוחם, עיירה דרומית קטנה וחמה. בגיל 14 הבין בינו לבין עצמו שהוא הומו. בגיל 16 אמו פנתה אליו לשיחה אישית, ושאלה אותו מפורשות: "אתה הומו?". "התגובה הראשונה שלי הייתה שאני דו מיני", נזכר וקנין, דבר שרבים מספרים לעצמם. בערב אמו הכשירה את הקרקע ושוחחה עם אביו, שלבסוף קיבל אותו אחרי כמה שנים של שתיקה וקושי.
את נעוריו העביר בפנימייה חקלאית ליד ירוחם, שם הוא נחשף לאטרף אך הסתפק בלשוחח עם גברים ותו לא. "למזלי גיליתי בה עוד חבר גיי, וכשהוצאנו רישיון לאחר סוף תקופת התיכון, היינו נוסעים למועדון התיאטרון דאז לליין הפופ רינג ולאוויטה הפאב המיתולוגי ביבנה". את אותה תקופה הוא מתאר כמשמחת ומאתגרת, וכבר אז הוא הבין שיש משחק: "הייתי נער עם עודף משקל, בקהילה שלנו זה אכזרי לא להיות חתיך. קיבלתי את תל אביב לפנים".
כשסיים את השירות הלאומי כמדריך נוער בחולון, נסע לארה"ב לאחיו בתקווה ללמוד שם משחק, ולאחר כשנה חזר והחליט ללמוד בארץ. הוא ניסה להתקבל לסמינר הקיבוצים, וכן לגודמן בבאר שבע בעקבות עצת מורה מהעבר שהעריך. לבסוף בחר בגודמן. את הלימודים הוא מתאר כחוויה מאתגרת ומעצבת. בגיל 26 עבר לתל אביב יחד עם אותו חבר מהתיכון. במקביל להיכרותו את חוקי המשחק, תרתי משמע, של העיר החל לעבוד לפרנסתו כמלצר מזמר בפאנץ' ליין, ובימים אלו תוכלו לראות אותו בין היתר במחזמר החדש של תיאטרון באר שבע "סוליקא".
לגלם שלוש דמויות של הומואים בהצגה אחת
"בתור בן למשפחה מרוקאית נחשפתי לסיפורה של ללה סוליקא הצדקת (סיפור מוכר וידוע במורשת של יהודי מרוקו) בגיל 18. העובדה שסיפור זה, כמו גם סיפורים אחרים, אינו מוכר וידוע לכל, הוא תזכורת כואבת שבישראל של 2017, מורשת יהדות צפון אפריקה עדיין לא זוכה לכבוד הראוי לה בפסיפס התרבותי של מדינת ישראל. הזכות לספר את סיפורה ואת מוסר ההשכל האוניברסלי והחשוב העולה דרך הסיפור הזה, מבחינתי הוא סגירת מעגל רגשית הקשורה בזהות המזרחית שלי. אני גאה בתיאטרון באר שבע על שהרימו את הכפפה, זיהו את הפוטנציאל שבסיפור המופלא הזה ובקרוב, בזכות המחזמר, יהפוך סיפורה של סוליקא למיינסטרים בכל בית בישראל".
לאחרונה וקנין משתתף גם בהצגה להט"בית בצוותא, חדר 414: "זאת הצגה שמורכבת מארבעה מחזות קצרים בבימוי אגם מזרחי (כתיבה: דניאל בוצר, שי שבתאי, נועה שכטר ורועי מליח רשף). כל הסיפורים עוסקים בנושאים להט"בים מנקודות מבט שונות. מעבר להנאה האדירה לשחק שלוש דמויות שונות של הומואים בהצגה אחת, ריגשה אותי במיוחד האפשרות לראות התפתחות של תיאטרון להט"בי ישראלי. אין מספיק מחזאות להט"בית ישראלית ובטח לא בכל יום אני מלוהק לתפקידים עם אג'נדה להט"בית והמון רגישות".
אתה לא חושש להיות מקוטלג כשחקן הומו?
"בכלל לא! היום, מהמקום שאני נמצא ברמה האישית, אני אפילו אשמח לקבל תפקידים להט"ביים. התקדמנו המון, ויש המון סוגים של הומואים. הייתי שמח להביא ייצוג מגוון יותר לדמויות של הומואים בתור שחקן. הכי מכעיס אותי לראות למשל שבפלטפורמות רבות, הרבה פעמים הדמות של ההומו עדיין נשארת בהכרח במקום הסטריאוטיפי והרדוד, צריך לנער את זה קצת".
חששת לצאת מהארון?
"בתור נער מתבגר המחשבה לצאת מהארון היא מבעיתה, כמעט בלתי אפשרית. זה קשור בעובדה שאתה כמעט ולא פוגש (לפחות בתקופה שלי) דמויות להט"ביות שמשדרות מסר שמחזק אותך לצאת מהארון ולהשלים עם הזהות המינית שלך. אז כן, היו הרבה חששות".
ייעצו לך לא לצאת מהארון?
"היו אנשים בחיים שלי שהמליצו לי לא להחצין את המיניות שלי יותר מדי בהתחלה. עצוב להבין היום שזה נבע דווקא ממקום אוהב ומגונן, בגלל הפחד שלהם שבשל הפרט הזה בזהות שלי, הסביבה תשפוט אותי לרעה או יתנכלו אליי".
מה דעתך על שחקנים שנמצאים בארון?
"ככלל, אני נגד אאוטינג ולא שופט אנשים שנמצאים בארון. אנחנו עדיין לא חיים בחברה אוטופית והמציאות היא לצערי, שיש אנשים שעדיין מפחדים לעשות את הצעד מחשש לאבד דברים מסוימים כמו קריירה, או אנשים שקרובים אליהם וכדומה".
מה המסר שלך לאמנים שמתחבאים בארון?
"חוזר ומזכיר שאני מכיר תמיד בקושי והדילמה לקראת היציאה מהארון, אבל ברמה החברתית, אני מזמין אנשים, במיוחד אנשים מוכרים ובעמדות כוח והשפעה, להתגבר על הקושי ולעשות את הצעד. אנחנו בתקופה של שינוי וככל שיהיו יותר מאיתנו בנוף, ייטב לנו".
כיום, רגע לפני גיל 30, ולאחר תקופה ממושכת של חיפוש, אהבות של רגע וניצני אהבה שלא נבטו, וקנין מצא זוגיות. "הכי חשוב היופי הפנימי של בן הזוג כי בסוף הדרך הקוביות היחידות שיישארו הן לא על הבטן, אלא של קופסת הכדורים כשנזדקן", הוא צוחק. גם בפן החברתי הוא השתלב, בלב שכונת פלורנטין התל אביבית העליזה, שם הוא גר עם אותו חבר נעורים מהפנימייה, והחל להכיר גייז מזרחיים להם הוא משייך שותפות גורל. "אנחנו מתמודדים עם דברים משותפים בעיר שמזרחיים חווים, כמו משבר זהות למשל", הוא מעיד.
מה השאיפות שלך?
"הייתי רוצה להתעסק עוד בכתיבה ולראות מחזות שהגיבור בהן הוא מזרחי, משהו יוצא דופן בשדה התיאטרון הרפרטוארי, ולא רק גיבורים מערביים מקלאסיקות מוכרות. לא מעניינים אותי שטיחים אדומים או שערים אחוריים, זה רק אמצעי כדי שישמעו את הקול האמנותי שלך".
מה המחזה שהיה מעניין אותך לכתוב?
"מחזה על אהבת חינם. זה אחד הדברים שחסרים בעיר בכלל ובקהילה בפרט. גם במסיבות שהתחלתי לצאת אליהן בשנה האחרונה רואים את זה בבירור".
לגבי העיר, הוא עדיין צריך לפעמים יום חופש ממנה. הוא נוסע לירוחם עיר הולדתו ל-24 שעות עד שהרעשים והלחץ של העיר נלחצים על מיוט, ובסופן הוא תמיד חוזר לעיר.
>> חלאס! 7 דברים שהקהילה חייבת להפסיק לעשות ב-2018
>> שמות של סרטי פורנו או טעמים של בן אנד ג'ריס? תתפלאו
לפעמים העיר באמת חונקת, ואין ברירה אלא לקחת ממנה מרחק לרגע. המשחק הבלתי פוסק בין מה נכון ולא נכון, אמיתי או לא אמיתי, בקהילה שבה רק המושלם שורד, מאלץ אותך לצאת רגע לצד. בסוף אתה תחזור לעיר ולדירה התל אביבית היקרה להחריד, בחדר הכושר תתאמץ להיראות לא מתאמץ, לאינסטגרם תעלה תמונה מהחיים המושלמים לכאורה שלך ותחייך. ההצגה חייבת להימשך.