>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
עוד בימי הרנסנס העיז מיכאלאנג'לו לדייק בגימוריו של תווי הגוף הגברי בתוך עבודותיו (לדוג' פסל דוד הידוע), ולא פלא ששנים רבות לאחר מכן גילו מחקרים שה" מונה ליזה" בעצם הייתה דיוקן של הצד הנשי של לאונרדו דה וינצ'י – הוא הרי הואשם במעשי סדום עם גברים מסוקסים.
אכן, סממני הגאווה שזורים לכל אורך היסטוריית האמנות באשר היא. זהות מינית ומגדר מעסיקים את עולם האמנות מאז ומעולם ואמנים גאים רבים מציגים את עבודותיהם בגלריות ותערוכות שונות מסביב לעולם.
בחודש שעבר התקיימה תערוכת הסיום של בוגרי תואר שני באקדמיה לאומנויות ולעיצוב "בצלאל".
התערוכה נקראה "תלויים באחרים". בתום התערוכה פגשנו ארבעה מהבוגרים, הנמנים על הקהילה הגאה, על מנת לפשפש מעט בעבודותיהם ולהכיר את דור העתיד של האומנים בישראל, ובתקווה גם בעולם.
מכניסה זהות מינית בדלת האחורית - אורי לוין
לוין (30) מירושלים במקור, היא בוגרת תואר ראשון ושני בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א.
את התואר השני שילבה לוין גם בבצלאל. לוין היא אמנית פלסטית ותיאורטיקנית של קולנוע, מתרגלת כבר שנים באוניברסיטת ת"א ובשנה הקרובה מתחילה ללמד שיעורים משלה. ברזומה העשיר שלה נכללות לא מעט תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד. מיצג הוידיאו שהוצג בתערוכה האחרונה, יוצג באוקטובר הקרוב במרכז לאמנות עכשווית "מיטו" שבטוקיו.
"הקשר עם הקהילה הגאה על סניפיה והגדרותיה השונות הוא בנפשי", אומרת לוין. אע"פ שעבודותיה בתערוכה אינן קוויריות במובן הפשטני של המילה, מרגישה לוין שהזהות המינית תמיד נכנסת אל תוך עבודותיה דווקא מהדלת האחורית.
בווידיאו שהציגה לוין היא מגלמת דמות מעניינת אשר עוסקת בפעילויות סיזיפיות של ניקיון ותחזוקת הבית כולו, תוך כדי שהיא מנסה להסוות את עצמה והופכת חלק מאותם חפצים אותם היא מנקה. הטוויסט הקווירי בעלילת הוידיאו הוא בעצם סוג הדמות אותה מגלמת לוין שמתכתבת עם דמויות מוכרות מהקולנוע האילם (צ'ארלי צ'פלין, ז'אק טאטי). במהלך הצפייה במיצג, מתקבלת התחושה כי לוין מנקה ומסדרת טרם שובו של הבעל מעבודתו, אך לבסוף אף אחד אינו מגיע.
"הווידיאו שואף להציג עולם שהוא לא פטריאכלי, בשום מובן שהוא", אומרת לוין. "הדמות שאני מגלמת היא פחות 'נשית' ומתכתבת באופן ישיר עם דמויות גבריות ומגושמות מהעבר. דווקא היא מנקה ומתחזקת את הבית ומתחבאת מחדש בכל חדר אליו היא מגיעה". לוין מוסיפה, כי שיר שלה (בת זוגה) - לה היא באמת מחכה ביום יום היא לא בדיוק ארצ'י בנקר.
הרגעים הקטנים בחיים - יריב ספיבק
ספיבק (37) במקור מכפ"ס הוא אמן וידאו ואינסטליישן מיוחד במינו. באמתחתו של ספיבק תערוכות רבות, ביניהן תערוכת יחיד בגלריית פרלה מודה בציריך לפני כשנה. "בילדותי הייתי ילד שונה וביישן, הרגשתי זר בתוך החבורה המצ'ואיסטית של הבנים והעדפתי לשחק בבובות עם הבנות", מספר ספיבק הגלוי ביותר מבין הארבעה.
אותה שונות גרמה לספיבק במהלך השנים לפתח ראייה אלטרנטיבית ו"עקומה" כביכול על העולם, אותו מבט של אדם העומד מהצד ומציץ מלווה אותו בכל תהליך היצירה שלו מאז ועד היום. "בתור קהילה שונה, ניתנה לנו הזדמנות לנסח מחדש כל מיני כללים ותיקים בחברה הסטרייטית כמו חתונה, יחסים וקבלת האחר".
על המייצג עבד ספיבק עם אחותו הלסבית, תוך כדי הוא מתבדח על כך שהיא זו שבנתה את כל הגבס והוא היה עסוק בדמיונות. ליצירתו בתערוכה קרא "המרחק בין הבית לעבודה".
עבודתו של ספיבק בנויה מכמה חללים מדומים, אשר נדמה שיוצרים עומק ומרחב אך למעשה חסומים ומייצרים תמונה דו מימדית. בנוסף הוא מפרט על הזווית המיוחדת שלו והקשר שלה למיצג- "בכל מקום בו אתה עומד על יד המייצג אתה מוצב במקום שונה כשאתה עומד בחוץ נדמה לך שבפנים התמונה תהיה שונה וכשאתה נכנס פנימה אתה בעצם מביט החוצה אל אותו מקום בו היית".
ספיבק תמיד התחבר לרגעים הקטנים שנרקמים מאחורי הדברים, בצד החבוי. "זו הסיבה שבצד האחורי של המייצג אתה יכול לראות את הניואנסים הקטנים שבד"כ לא שמים לב אליהם, בדרך לעבודה ודווקא מהצד השני פתחתי איזשהו חלון בדמותה של עיר גדולה, אבל ללא סממנים ידועים כמו עזריאלי או האייפל, אחת כזו שכל אחד יכול להתחבר אליה. בכל מקום בו אתה ניצב על יד המייצג אתה מרגיש בעצם נקודה אחרת שחוויתי בחיי".
בונה חופה לבת זוגה ולה - קרן אלה גפן
גפן (33), תל אביבית, היא אמנית מבטן ומלידה אשר הציגה בגלריות שונות ברחבי העיר. בנוסף, היא מתפקדת כשפית במסעדת "גדרה".
היצירה האומנותית של גפן איננה מתחנפת לצופה, היא מאתגרת את המבט בקווים ברוטלים ונתזי הצבע שזולגים משאירים עדות כואבת לתהליך היצירתי. יצירותיה של גפן עוסקות בין היתר בנשיות הבלויה והקמלה ובדימויי גוף משתנים.
גפן חוקרת את דימוי הגוף הלסבי, מה שמאוד נדיר לאמנית בישראל. "אע"פ שלא הגדרתי עצמי כאמנית לסבית, באופן טבעי העולם הרגשי שלי מושפע מזהותי המינית. מיניות נשית ובייחוד איבר המין הנשי והשימוש האומנותי בו מעוררים הרבה פעמים רגשות של פגיעות, משום כך אני בוחרת דווקא להעצים את אותם אובייקטים".
גפן מחדירה אל תוך סיטואציות כביכול אגרסיביות מרכיבים מרככים, אשר מעניקים להם מימד עדין יותר. במיצג של גפן היא בוחרת חפצים וחללים, משתלטת עליהם ומעניקה להם סביבות חיים חדשות, אחרות.
מבחירה נחשפת גפן להתפרצויות בלתי מבוקרות של פעולה: עקבות צבע, כתמים, לכלוך אלימות ורוך. "רציתי להקפיא את הטרנספורמציה הבלתי נמנעת של החומרים ולהרגיש שהם בעצם תלויים בי. במייצג ניתן לראות יותר מ-6000 בלונים שנופחו והתפוצצו באופן טבעי וקילומטרים של חוטים טבולים בצבע. גפן בעצם "הצמיחה" באותם חללים מעין גידולים ביולוגים.
שמה של היצירה weeding day" " ניתן לה רק בסוף, כשהייתה שלמה. "הבנתי שאני בעצם בונה חופה לבת זוגתי ולי". כך בעצם כל המחשבות המיניות שחולפות בראש כשרואים את עבודתה של גפן מתחלפות במהרה למנגינה רומנטית.
בין עושר חזותי לפשטות החומר - ניר סגל
סגל (31), במקור מהרצליה, סיים התואר הראשון בהצלחה בביה"ס לאמנות "סלייד" בלונדון. כבר אז התחילה דרכו הבינלאומית שנמשכת עד היום. סגל התארח כאמן גם בתאילנד באוניברסיטת בנגקוק, הציג בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, ביניהן "SIT-YOU-ATE" ב-2010 בגלריה הלאומית של בנגקוק.
לא רחוק היום בו יוכל סגל להתפרנס בכבוד מן האמנות המרשימה שלו, עד אז הוא מתפקד גם כצלם חתונות. עבודותיו של סגל בתערוכה תלויות או נשענות על הקיר. עבודותיו בתערוכה אינן ציורים בלבד. הן מורכבות מאנסמבל של חומרים, שעווניות צבעוניות ובדים שלקוחים דווקא מתעשיית הטקסטיל ולא מעולם האמנות.
סגל בעבודותיו מנסה לנסח הערכה מחודשת לחומרי הגלם המרכיבים את העבודה. היות והעבודות מייצרות אווירה קלילה וקמפית, מתקבלת תחושה מעט הומוריסטית ונוצר חיבור מעניין בין עולם האמנות והציור לבין עולם החומר והתעשייה.
"יש בי משהו שנמשך באופן לא מובן לחיבור של עושר חזותי עם פשטות החומר, החיבור הזה מרגיש לי טבעי ונכון עוד לפני שאני בכלל מתחיל לעבוד עליהן. אני מאפשר לצופה לשקול מחדש על החומר ממנו עשויות העבודות, לקחת אותו מחוץ למסגרת הקלישאתית שלו".
כחלק ממסעותיו ברחבי העולם, לקח סגל חלק בפרויקט "there is a wonderland , I'll meet you there" . לפרויקט זה נבחרים אמנים מערים גדולות ברחבי העולם ומממשים מסע שמתעסק ביצירת קשרים ומעברים. אותם אמנים עוברים בין ערים שונות בעולם ומקיימים פעילות אמנותית משותפת שמורכבת מתנועה בתוך הערים, תוך כדי הם יוצרים קשר עם האוכלוסייה המקומית. השנה, אותו מסע, הסתיים בלא אחרת מאשר-תל אביב.
