האנסמבל הגאה בתל אביב עלה לאחרונה לבמה עם מחזה חדש, "שישי", שמציג לקהל את 24 השעות שקדמו לאסון שפקד את ישראל באוקטובר, דרך עיניהם של שש דמויות שונות מהקהילה הגאה. תכנון חתונה, הורות משותפת, משבר זוגיות ויחסים מורכבים עם ההורים הם רק חלק מהנושאים שבהם נוגעת ההצגה, אותה כתב המחזאי ציון אשכנזי וביימה רקפת בנימין.
המחזה, שעלה לראשונה על בימת תיאטרון המרכז הגאה בתל אביב לפני כשבועיים, היה אמור להיות במקור ערב מערכונים קומי משעשע. חברי האנסמבל כבר החלו לעמול על כתיבתו, אלא שאז הגיע 7 באוקטובר והיה ברור לחברי וחברות האנסמבל שהדברים שהעסיקו את כולם עד לאותו רגע מחווירים אל מול האסון.
"כתבנו מחזה על המהפכה המשפטית, אבל אחרי שהמלחמה פרצה היה ברור שאנחנו צריכים לכתוב מחזה חדש", מספרת בשיחה עם mako הבמאית רקפת בנימין. "אני זוכרת בבירור את המפגש הראשון שלנו בחדר החזרות. היינו המומים והלומים. תהיתי איך יוצרים מתוך הכאוס הרגשי הזה. אנחנו נמצאים בכזאת טראומה קשה, שהדרך שלנו להתחיל להתמודד ולעבד היא באמצעות אמנות. היא מחזקת, מנחמת ומשכיחה לכמה שעות את המציאות היומיומית".
כמה שבועות אחרי אותו מפגש רתמה בנימין את אשכנזי לסייע בכתיבת המחזה החדשה. "בחוכמה רבה הוא מיקם את המחזה ב-6 באוקטובר, וליווה את הדמויות בשעות שלפני שחייהם ישתנו ללא היכר", היא מספרת על המחזה שלוקח את הצופים לרכבת הרים רגשית ומטלטלת.
"התהליך היה כואב והתחיל ממעגל שיתוף של שבורים", מספר אשכנזי על השיחות עם חברי וחברות האנסמבל, ועל הרגע שבו החליט לחזור ליום שלפני המלחמה כחלק מהליך ריפוי שלא תם עד היום. "במשך שלושה חודשים הבאנו סיפורים ורגעים והתחיל להירקם רעיון. רצינו לכתוב על אותו יום שישי, כי עדיין היינו בשוק מבוקר ה-7 באוקטובר. לחזור ליום שלפני עזר לנו לעכל את הרגע שבו האדמה נשמטה מתחת לרגליים שלנו. יש משהו מנחם בשישי, שלצערי נלקח מאיתנו בשבת. רצינו להיות שם לרגע, לאפשר לקהל לשהות שם גם, עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים מה קרה".
כך נולד המחזה "שישי", שמביא שישה סיפורים גאים על החיים שלפני אותה שבת איומה. "זה סיפור ישראלי מנקודת מבט גאה", ממשיך אשכנזי. "הוא טבול בכל מה שקרה כאן עד ה-7 באוקטובר, ואני בטוח שגם צופים לא להט"ב יזדהו איתו. הדבר הראשון שחשבתי לעצמי כשישבתי לכתוב את המחזה הוא כמה הכל הפך שחור ולבן מאז, כאילו שאותו יום היה סכין. החלק הכי קשה היה להבין איך בכלל מביאים את זה לבמה, באיזו צורה. רצינו כמו כל תיאטרון טוב גם להצחיק וגם לרגש, והלכנו בין הטיפות. בחנו כל דבר כמה פעמים כדי שלא יפגע באיש, אבל עדיין שיצליח לתת לקהל את האפשרות לעכל ולפרוק". 
לדבריה של בנימין, ההצגה מציעה לקהל דרך אחרת לעבד את המציאות הקשה שבה אנחנו חיים. "הדמויות בהצגה לא 'חיות' פוליטיות", היא אומרת. "ההפגנות שקרעו את המדינה סביב המהפכה המשפטית נמצאות ברקע, אבל הן שקועות בחיי היומיום. ברגע שהמתקפה מתחילה אין לדמויות שליטה על החיים שלהן, הן ככלי משחק על לוח שחמט גדול".
בנימין מזכירה את המחזאי ברטולט ברכט, שכתב שאנו זקוקים לתיאטרון שלא רק משחרר רגשות והבחנות על החיים, אלא גם מנצל ומעודד את המחשבות והרגשות כדי ליצור שינוי. "הניסוי שלו ליצור תיאטרון שכזה לא הצליח, אבל אם הצלחתי כיוצרת לעורר מחשבה ובסוף ההצגה אנשים שואלים את עצמם איך הם יכולים לקחת את האסון הזה ולצמוח ממנו - אז עשיתי את שלי". 
מה היה חשוב לך להדגיש במהלך עבודת הבימוי?
"יש משהו בדנ"א היהודי שאנחנו יונקים מחבל אמנו, ש'בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו'. אנחנו עם צמא חיים, שורד. האם יש לנו תקומה? האם נצליח להגיע לחוף מבטחים? אני נלחמת על זה כי זה מה שנותן לי את הכוח ליצור ולגדל פה את הבנות שלי. מאז 7 באוקטובר חברים יקרים לי מאוד נלחמים. הלב חרד כשהם שם ועולה על גדותיו משמחה כשהם חוזרים, אבל אני רואה שהם חוזרים אחרת, עם מבט אחר בעיניים. חברה בחודש השמיני להריון התאלמנה והילדה שלה כבר לא תכיר את אבא. הדמוית על הבמה חוות החמצה גדולה - חלומות ואהבות אשר נגדעות באיבן, אבל הן מלאות תקווה. זה הכי אנושי ומרגש בעיני. ניצחון הרוח. הייאוש והתקווה, החורבן והתקומה - הכל כאן והכל בידינו".