הסדרה "פלורנטין" עלתה לשידור לפני 19 שנה. אולי מדויק יותר לציין את מספר השנים בהן היא כבר לא באוויר - כ-15. למרות זאת, למרות המים הרבים שזרמו מתחת לגשר, נראה שלא נכתב עדיין טקסט להט"בי אמיתי אחריה. היו לנו "יוסי וג'אגר"ים, "ללכת על המים"ים ו"ג'ו ובל"ים, אבל טובים ככל שהיו, הם המשיכו לספר סיפורים דומים על הקהילה הלהט"בית - סיפורי עולם ראשון, סיפורים עירוניים שמסתכלים על מיניות, מגדר ונטיה מינית כעל פלא, או חמור מכך - כעל איזה קטע ממש מגניב שצריך לראות איך הוא מסתדר עם שאר ההגדרות שלנו. הם אומרים לנו, "יה, את גם אישה וגם לסבית? מדהים ממש", כאילו דמויות לא יוצאות מהארון בסדרות, ספרים וסרטים באופן קבוע בשלושים השנים האחרונות.
ולא שהארון הפסיק לעניין אותנו. כשם שדייטים ואהבה לא הפסיקו לעניין אותנו, וכשם שמעבר מפריפריה לעיר לא הפסיק לעניין אותנו. אבל השאלה שלי היא: וזהו? כלומר, האם הקהילה הלהט"בית היא סך כל הפעולות שאנחנו יכולים לדמיין את אבשלום פולק עושה על רקע שיר של כשניקו תתחיל לדבר? תסתכלו מסביב - אנחנו עדיין חיים את הסיפור שקיבלנו בירושה מהדור התרבותי שקדם לנו. אנחנו עדיין מדמיינים את עצמנו בכלים ובמושגים שהגיעו היישר מהניינטיז. הדמות הלהט"בית, גם זו שמצטיירת כאן, ב-mako גאווה, היא תושבת עיר, משכילה (או לכל הפחות שנונה ומילולית), חובבת חיי לילה ואופנה, רגישה ורגשנית, יציבה כלכלית וכן, סופר-סקסית. מה מכל סט התכונות הזה לא מתאר פחות או יותר כל דמות גאה שראינו כבר בתוכניות טלוויזיה שנכתבו לפני עשרים שנה? מה במוזיקה הפופולרית שלנו, בבגדים שאנחנו לובשים ובפעילות הפנאי שלנו יוכל לשבת בעוד עשרים שנה במוזיאון, כדי שאנשים יוכלו לעבור על פניו, להיאנח בערגה ולהגיד "זה בדיוק כמו שזכרתי"?
נוסטלגיה היא רגש מתעתע וזיקיתי. היא כמעט אף פעם לא תגיד "היי, זוכרים שאני מדברת על אירועים שקרו כשהייתם רזים בשלוש מידות וטמגוצ'י היה עדיין דבר רלוונטי?". היא תתגנב כמו שיר בשידורי "סוף שבוע רגוע", שלפני שתשימו לב תגלו שאתם זוכרים את כל המילים שלו, ושהוא פורט על נימי הלב שלכם בצורה בה הוא לא פרט בשום שלב בשנת היציאה שלו. נוסטלגיה היא הכוח שנצבר בפרק הזמן שבין אירוע לבין ההיזכרות בו, אבל למרות כל העוצמה שלה, היא לא סוטרת לנו על הפנים באלימות, אלא מלטפת, מגרדת בגב, משכנעת. היא גורמת לנו לחשוב שהיא מדברת איתנו כאן ועכשיו, כשבעצם היא מתקשרת אלינו בטלפון קווי משנת 1998 ומקפידה מאוד לא לשאול מה חדש, כי היא יודעת שזה יהיה הסוף שלה. הצרה שלנו היא שאנחנו מאמינים לה.
אני לא תומר ותותי, אתם לא תומר ותותי
אנחנו רואים מאבקים תרבותיים כאלה מסביב לעולם, והגל הזה פוסח איכשהו על ישראל. הספרות שלנו, הקולנוע והטלוויזיה שלנו לא הצליחו להגיד שום דבר חדש על הקהילה הלהט"בית בעשרים השנים האחרונות. מבחינת התרבות, אנחנו עדיין ההומו המדומיין האחד שהיה באייטיז והזדיין בגן העצמאות, או ההומו האחד שחי בניינטיז, גר בשינקין ואכל ב"אורנה ואלה". לא יודע מה אתכם, אבל "אורנה ואלה" הוא מקום מאוד נחמד, הייתי לוקח לשם את אמא שלי. בכלל, כל אזור שינקין נחמד. באמת עשו שם מאוד יפה את השיפוצים והרחוב ההולנדי. וזו בדיוק הנקודה - אני לא תומר ותותי, אתם לא תומר ותותי והגיע הזמן שנפסיק לחשוב על עצמנו כעל תומר ותותי. שינקין הוא רחוב של אימהות שיכולות להרשות לעצמן לגור בו, ואין בו שום דבר חתרני, חדשני או להט"בי במיוחד. גם להזדיין בגן העצמאות זה דבר שבאופן גורף די הפסקנו לעשות.
מילות הניינטיז האלה לא רלוונטיות לנו - שינקין, מסיבות, לימודי קולנוע, גופיות רשת. לא כי הפריטים האלה הפסיקו להתקיים, אלא כי הם כבר לא מסמלים את הדור שלנו. החשיבות שלהם פחתה. פיתחנו שפה אחרת - לא שפה שונה בתכלית, אבל כזו שגורמת למילים האלה להיראות כמו פרק העברית בספר הכנה לפסיכומטרי. הזכרונות הקולקטיביים האלה הם על משקל "דיוטה" ו"בירנית" - לא מושגים מומצאים, אבל כן כאלה שהשימוש בהן התיישן. לצורך העניין, סיפור תל אביבי על יציאה מהארון יכול, באותה מידה, להכיל את המילים "איצטבה" ו"כלונסאות" מבחינת הרלוונטיות שלו לתרבות בת זמננו. אבל אנחנו עדיין מספרים אותו, שוב ושוב.
זה לא נעצר (או מתחיל) בתרבות, כמובן. גם את האקטיביזם שלנו הרי ירשנו מדור ה-X. כשנדרש מאיתנו לדבר על פוליטיקאים אמיצים, אנחנו מעלים את שמה של שולמית אלוני. כשצריך לדבר על דמויות מפתח בהיסטוריה הקהילתית אנחנו זוכרים, בגדול, את גילה גולדשטיין ועוזי אבן; דנה אינטרנשיונל ואדיר שטיינר; יונה וולך ועמוס גוטמן. כולם אנשים מצוינים ללא עוררין, אבל על מי מהם אפשר להגיד שהוא הקול של הדור שלנו? במילותיה של ג'נט ג'קסון - מה עשית בשבילי לאחרונה? וכן, זה השיר הכי חדש שהצלחתי לחשוב עליו, כי גם אני חלק מהבעיה.
נגזר עלינו להמשיך ולספר על המאבקים שקדמו למאבקים שלנו. העם היהודי אלוף בזה, וזו לא גזרה שלילית - טוב שאנחנו מאמינים בגלגול חוזר ונשנה של הסיפורים שעיצבו אותנו. אבל אנחנו חייבים במקביל לספר סיפורים חדשים, אותנטיים יותר לזמן ולמקום שאנחנו חיים בו. עד היום אפשר לשמוע את חריקת הבלמים שעצרנו בה אי אז בסוף שנות התשעים, ואנחנו עדיין מסתכלים מסביב במבוכה, עדיין מצמידים לגוף את הבגד המיושן הזה ואומרים לעצמנו שמה, נו, אנחנו הכי יכולים ללבוש את זה. במקום לחשוב רגע על הדרך המדויקת יותר לספר לעולם על עצמנו, אנחנו מסתפקים במה שהתאים לדור שקדם לנו. זו לרגע לא קריאה לדחיפה של כל אדם להט"ב מעל גיל 40 ללב ים כדי לבצע בו קבורה ויקינגית. אבל זו כן בקשה, שמגיעה בו זמנית מהמקום הכי אנוכי ומפונק, ומהמקום הכי חברתי, קהילתי ואופטימי. בואו נמצא מילים חדשות, בואו נתאר דמויות חדשות, בואו נפסיק להיאחז בדימויים של איגי ושירה ונמצא את האירועים, הפנים והמילים שבאמת חשובות לנו. מגיע לנו יותר.