סרטו החדש של ניצן גלעדי ("חתונה מנייר") הוא הסרט הלהט"בי המצופה ביותר של השנה וההמתנה הארוכה לו הסתיימה הבוקר (חמישי) עם צאתו לאקרנים. לברי המזל הייתה אפשרות לצפות בו בהקרנות הבכורה בפסטיבלים בחו"ל או בטקס הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, TLVFest, שהתקיים באוקטובר האחרון זו השנה ה-17.

"כאילו אין מחר" הוא סרט שכל אחד ואחת חייבים לראות, למרות שהוא לא קל לצפייה ונוגע בבטן הרכה של הקהילה הגאה בישראל, ובפרט של הקהילה ההומואית. סטרייטים יקבלו הצצה (לא נעימה) לתת-תרבות רעילה שמשגשגת בקהילות הגאות הגדולות בעולם, ואילו להט"ב, ובמיוחד הומואים, ייאלצו בעל כורחם להביט במראה ולהתמודד עם המראות הנשקפים אליהם בחזרה. אז כדאי שתשבו בנוחות ותתרווחו לכם - כי זאת הולכת להיות נסיעה מטלטלת. 

בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את גיא (ישראל אוגלבו בתפקיד קולנועי ראשי ראשון ומוצלח) וחברתו הטובה ג'וי (מורן רוזנבלט המדהימה) מתארגנים ליציאה למצעד הגאווה התל אביבי. הם שותים, עושים סמים, רוקדים ויוצאים להצטרף למצעד, שם מפגע מבצע ירי אל עבר הצועדים. השניים נמלטים מהזירה לדירה של גיא ופוגשים בכניסה את דן (דין מירושניקוב) בשיאו של התקף חרדה. השלושה מסתתרים בדירה בזמן שכוחות המשטרה מנסים לאתר את היורה, שהצליח להימלט. 

את השלושה אנחנו מלווים לכל אורך אותו סוף שבוע, שהיה אמור להיות עמוס בחגיגות גאווה. בזמן הזה אנחנו לומדים להכיר את גיא, צעיר הומו שחי בנתק ממשפחתו ומשוחח עם אמו רק לעיתים רחוקות - וגם אז היא רק מנסה לשכנע אותו להפסיק להיות מי שהוא. האדם הקרוב לו ביותר היא ג'וי, סוחרת סמים שנגמלה מקריסטל מת' (שנקרא גם "טינה") ומאוהבת בגיא. את שניהם הסמים עיכבו בדרך לחלום האמיתי שלהם - היא כשחקנית והוא כצייר. את דן, החתיך המסתורי, נכיר בהמשך, כשיגיע פעם נוספת לדירתו של גיא ללילה של כמסקס (צריכת סמים במהלך קיום יחסי מין), אבל יביא איתו לא רק סמים, אלא גם כמות נאה של משקעים מהעבר וסימני שאלה סביב דמותו. 

כשקוראים את התקציר יש ציפייה שהסרט יעסוק בשנאת להט"ב, אבל די מהר מגלים שהוא עוסק בסוג אחר של שנאה - שנאה עצמית, ובנושא עליו ממעטים לדבר לא רק בקהילה הגאה אלא גם בחברה הכללית: שימוש מופרז בסמים והתמכרויות. ונדמה שגיבור הסרט, גיא, מתמודד עם לא מעט התמכרויות, ולא רק סקס וסמים, אלא גם לחרדות, למערכת היחסים הרעילה עם חברתו הטובה, לאישור מתמיד מהסביבה וחיפוש ואינסופי באפליקציות דייטינג לפרטנרים פוטנציאליים. 

מתוך
מתוך "כאילו אין מחר"|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

והיה שווה ש"כאילו אין מחר" יבוא לעולם רק בשביל שלושה דברים: הנכחת בעיית הכמסקס וההרס העצמי בקהילה הגאה בישראל, תצוגות המשחק הפנומנליות של מורן רוזנבלט וישראל אוגלבו והייצוג האותנטי המדויק עד כאב של ההומו התל אביבי האבוד בתרבות הסטוצים הגאה, שיעורר הזדהות בקרב הצופים הגאים. בהקשר של אותה דמות ראוי לציין לטובה גם את טום באום, שמככב לרגע בסרט בתפקיד אורח, בתור סטוץ שמגיע לדירתו של גיא כדי "לפרוק" את אשר על ליבו ומצליח לגעת בכמה נקודות כואבות ומספק אתנחתא קומית קלה בטרגדיה הזו. 

הסטוץ המתמשך וההרסני של גיא ודן מרחיק את ג'וי, אך סימני השאלה הרבים שעולים סביב דמותו של דין גורמים לה לחזור פעם אחר פעם לדירה. לקראת אמצע הסרט נדמה לצופה שהוא הצליח לחבר את כל החתיכות ומיד יגיע הסוף הצפוי, אבל אז השלושה מתכנסים לדירה בפעם האחרונה ואף אחד מהם לא יצא ממנה כשהיה. סצנת הסיום של "כאילו אין מחר" מפתיעה, כוללת רגע מבהיל במיוחד שגרם לכל הקהל שבאולם לעצור את נשימתו בבהלה, ולהישאר מרותק ומהופנט עד לשנייה האחרונה, אז הצופה נותר מבולבל וכאוב. 

מתוך
מתוך "כאילו אין מחר"|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

הסרט משאיר את הצופה דרוך כמעט לכל אורכו ויש בו מספר סצנות זכורות במיוחד, בזכות בימוי טוב, דיאלוגים קולחים ומשחק מתמסר, אבל הסרט לא חף מבעיות וכולל מספר רגעים שלא מצליחים לעמוד ברף שהוצב לכל אורך הסרט. 

אחת הסצנות המשמעותיות יותר בסרט היא זו בה גיא ודן מדברים על החיים בארון. דן מספר על בת הזוג שלא יודעת כלום ועל היחס האלים של הסביבה הקרובה שלו להומואים, ואילו גיא מספר על חוסר קבלה מצד משפחתו. תצוגת המשחק של אוגלבו מפתיעה לכל אורך הסרט וגם אפשר להבין באילו נקודות מצא השחקן עם דמותו של גיא קווים משיקים, אבל בסצנה הזו אפשר לזהות בקלות את המאבק של השחקנים, ובעיקר את זה של מירושניקוב, להתמסר לחלוטין למחשבתו ודמותו של אדם שנאלץ להסתיר את נטייתו המינית וסוחב עמו הרים של הומופוביה מופנמת. 

השיחה בין השניים חשובה לסרט ומאירה על ההתמודדות המורכבות של אלו החיים בארון. הצופים הסטרייטים בהחלט יוכלו ללמוד דבר אחד או שניים על ההשלכות האיומות של שנאה ושנאה עצמית, אבל הסצנה לא הרגישה אותנטית, כמו גם חלק מסצנות המין הרבות שהשניים חולקים. עולה השאלה האם שחקנים הומואים היו מצליחים להביא תצוגת משחק משכנעת יותר, אבל הדבר לא פגע בסרט בכללותו. את אותם הרגעים מצליחה לאזן רוזנבלט האדירה עם תצוגת משחק משובחת ומשכנעת, והיא מספקת רגעים דרמטיים שראוי לציין לשבח. 

מתוך
מתוך "כאילו אין מחר", סרטו של ניצן גלעדי|צילום: יח"צ

זו הפעם השנייה בה רוזנבלט וגלעדי משתפים פעולה בהצלחה, אחרי שכבר נפגשנו על סט הסרט "חתונה מנייר". בערב הבכורה של "כאילו אין מחר" בסינמטק סיפר גלעדי לקהל כי החליט לכתוב את התפקיד של ג'וי במיוחד עבור רוזנבלט אחרי החוויה המשותפת בסרט הקודם. זו הייתה בחירה חכמה במיוחד של גלעדי, שכן הסרט, שנוצר בעקבות טראומה אישית שעבר, לא היה שלם בלי החוזקות הללו של רוזנבלט. 

הדבר הטוב ביותר בסרט הוא ככל הנראה הפסקול, עליו היה אמון הדי ג'יי והמפיק המוזיקלי הבינלאומי עופר ניסים. השירים המוכרים והאהובים של אלוהי הדאנס הישראלי נשזרו בסרט בצורה מדויקת והפיחו בו את הרוח התל אביבית הגאה, והסאונד שמלווה את הסרט מעצים את האווירה האפלה ומדגיש את האינטנסיביות של רגעי השיא.

מתוך
מתוך "כאילו אין מחר"|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

וזו הייתה הבחירה הטובה ביותר לסרט וצעד מפתיע מכיוונו של ניסים, שהסכים לשלב את המוזיקה שלו בסרט שעוסק דווקא בצד המכוער של חיי הלילה. לאורך הסרט הקהל הניע את הראש עם המוזיקה והיא ללא ספק הופכת את החוויה כולה למהנה הרבה יותר, אבל רק בכותרות הסיום מגלים שפרט ל-Like There's No Tomorrow המופתי, שיצא ביוני 2021, לא נוצר אף שיר חדש נוסף עבור הסרט. ניסים ללא ספק ראוי להערכה עצומה על עבודתו, והוא עשה אותה גם הפעם, כמו תמיד, בצורה נהדרת, אבל כמו מילות השיר המדובר: I Want More.

"כאילו אין מחר" הוא לא סרט מושלם, אבל את התמונה הנשקפת ממנו כולם חייבים לראות - סטרייטים ולהט"ב כאחד. זה כמה שנים שאומרים שהגיע הזמן להתחיל לספר סיפורים להט"בים שמחים יותר, כאלה שהומואים לא סובלים בהם, לא חולים, לא מותקפים והחיים שלהם לא טראגיים. אבל "כאילו אין מחר" בוחר, בצדק ובחכמה, לעסוק דווקא בטרגדיה הגדולה ביותר של קהילת הלהט"ב בישראל - הרס עצמי, וטוב שעשה כך, כי אם לא נלמד לאהוב את עצמנו - לא באמת נזכה לראות סוף שמח. 

מתוך
מתוך "כאילו אין מחר"|צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג